על גודלה וחשיבותה של התפילה לימדונו חז"ל במסכת ברכות 1 , אפילו המלך שואל בשלומו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. למדנו מכאן עד כמה חשוב הקשר בין איש ישראל לאלוהיו שאין להפסיקו בגלל שום סיבה. אמנם עדיין יש מקום לשאול: דבר זה נכון ביחס להפרעה מבחוץ, גופנית או נפשית כמו נחש או מלך, אך מה יהיה הדין ביחס למצוה חשובה, האם מותר בשבילה להפסיק את התפילה? אמנם גם כבוד למלך הוא מצוה מן התורה, ובכל זאת אין הוא מתיר הפסקה בתפילה, אבל כיון שהוא כבוד לאדם, לא יתכן שישקל בחשיבותו כנגד כבוד להקב"ה.

הרי זה דומה למצות כיבוד אב ואם. למרות שמצוה זו היא מהמצוות החמורות בתורה, אין לה שום תוקף מול מצות תורה, ותהיה קלה שבקלות. אם אמר לו אביו עבור עבירה קלה או התבטל מקיום מצוה קלה, אין לבן לשמוע לאביו, ואין בזה חשש לפגיעה במצות כיבוד האב והאם. לא כן הדבר במצוות התורה בהם ניכר שכולן לכבוד הבורא יתברך. כאן אין התנגשות בין כבוד לאדם מול בוראו, אלא שתיהן בעלות עמדה שווה. אפילו מצאנו פעמים שמצוה אחת דוחה את חבירתה, כמו מצות עשה שדוחה את איסורי הלא תעשה (כמו שברית מילה דוחה שבת ויום טוב, קבורת מת מצוה דוחה קדושת כהן, ועוד).

מה יהיה הדין אם אדם שומע קדיש או קדושה, שמעלתם חמורה מאד והם שייכים לדיני תפילה, והוא באמצע תפילת העמידה; האם מותר להפסיק או לא? גם הקדיש וגם הקדושה הם מהחלקים המקודשים ביותר בשעת התפילה. על הקדיש אמרו חז"ל 2 שהוא גורם לזעזוע אפילו במרומים, ובכוחו לשנות גזירות רעות של שבעים שנה ולהופכן כולן לטובה. קדושה היא החלק היותר חשוב שבתפילת הציבור, והיא ממוקמת בשלוש הברכות הראשונות שהן החשובות מכל הברכות, ובהן השבח לבורא עולם. בשיאן של הברכות, בחזרת השליח ציבור, נמצאת אמירת הקדושה על ידי כל הקהל ביחד המשתתף בזה עם שירת מלאכי מרום.

קדיש וקדושה- ענפי קידוש ה'
גם הקדיש וגם הקדושה הינם ביטויים בתפילה של מצות המצוות, היא מצות קידוש השם. מצוה זו מקורה בכתוב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" 3 , וממנה למדו חז"ל 4 שאין קדושה אלא בתוך עשרה אנשים מישראל, והיא התכלית המתבקשת מכל המצוות כולן. על מצוה זו נאמר בפרקי אבות 5 : "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". כלל גדול בכל התורה שיש הפרש גדול בעונש בין מעשה שנעשה בשוגג לבין עבירה במזיד, אבל כאן בענין חילול ה' כתוב במפורש שחילול ה', לרוב חומרתו, אין הבדל בין שוגג למזיד.

שני ענינים אלו, קידוש ה', ולהבדיל חילול ה', ענינם אחד הוא. ענין זה הוא הרושם הכולל שמתקבל מתוך מעשים של יחיד או ציבור הקשורים במהותם עם ערכי הנצח של אומתנו מאז היותנו לעם, אותם הערכים שבכללותם מבטאים את ענינה של תורת ה'. עם ישראל בכללותו קשור בתודעת הגויים והעולם כולו עם תורת ה'. דבר זה מתבטא בכך שהם מצפים מאתנו לנהוג בהתאם לכך. תלמידי חכמים מזוהים בתוך עם ישראל כנושאי דגלה של תורה, ומהם מצפה העם כולו לטוהר מדות במידה שמעל המקובל. תלמיד חכם שסרח (ח"ו) בתוך עם ישראל גורם לאכזבה קשה של חלקים גדולים מהעם מתלמידי החכמים כולם, ואולי גם מתורת ה', שהם מצפים שממנה יצא אך טוב.

ובענין השאלה ששאלנו: מה יעשה מתפלל, המבטא בתפילתו את הקשר העצום של נשמתו אל מקור חייה, רבון העולמים כולם, אם מזדמן לו לשמוע באמצע תפילתו קדיש או קדושה, היפסיק או ימשיך בתפילתו? הכריע בכך השו"ע 6 לשני הכיוונים גם יחד. מצד אחד כתב שאין להפסיק באמצע התפילה כדי לענות קדיש או קדושה עם הציבור, ומצד שני כתב שאין להמשיך ולהתפלל אלא ישתוק ויקשיב למה שאומרים הציבור, וייחשב לו כאילו ענה איתם.

הכרעת ההלכה מתחשבת איפוא בשני הצדדים; אי אפשר בשום אופן להתעלם משום אחד משני צדדים אלו, ואין אחד יכול לדחות את השני. אי אפשר להמשיך להתפלל כאשר שומעים קדושה או קדיש של ציבור מתפללים, ומצד שני אסור להפסיק את התפילה ולו במילה אחת. בתוך הלב ובמחשבה יש להזדהות עם קידוש השם הגדול שנעשה על ידי עם ישראל בזמן אמירת הקדיש והקדושה, אך בשפתיים, שהם הביטוי החיצוני, אין לומר מאומה, ואין להפסיק את התפילה.

עוד כתב השו"ע 7 שכאשר סיים בתפילת שמונה עשרה את כל הברכות, והגיע לחלק שבו מתפלל האדם על עצמו, "אלוהי נצור לשוני מרע" , יש לענות קדיש וקדושה, שהם חשובים יותר מתפילתו של הפרט, אך לא מתפילת הכלל שהיא בשמונה עשרה הברכות.

אדם שהפסיק וענה קדיש או קדושה באמצע תפילתו, כתב המשנה ברורה 8 שהפסיד את תפילתו ועליו לחזור. אבל אם הפסיק מתוך שטעה וחשב שמותר להפסיק, דינו כשוגג ואין עליו חובה לחזור ולהתפלל. כמו כן כתב הרמ"א 9 , שאף אם קראו לאדם לעלות לתורה והוא נמצא באמצע התפילה לא יפסיק, ורק כשיגיע ל"אלוהי נצור" יפסיק שם ויעלה לתורה. גם בזה צריך להיזהר לומר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי", שהוא המסיים את התפילה, בטרם יזוז ממקומו.

---