בית המדרש

  • קניה ומכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

קניית דירה מכונס נכסים

undefined

הרב ניר אביב

אדר תשע"א
11 דק' קריאה
האם מותר לקנות דירה מהוצאה לפועל שהכריחו אדם לצאת מביתו עקב חובות?

תשובה:
א. באופן כללי, אסור לקנות מהמכירות של "הוצאה לפועל" או "כונס נכסים" שנתמנו על-ידי ערכאות המדינה.
ב. בשאלה המוצגת כאן חסרים פרטים משמעותיים בפסיקת הדין - בגין מה עוקלה הדירה? מי מינה את כונס הנכסים? ועוד.
תוספת הסבר:
בדין האמור קיימות שתי בעיות:
א. יתכן והאדם ממנו עוקלה הדירה - על פי דין תורה איננו חייב כלל, וחיובו אך ורק מדיני משפט הגויים.
גם באופן שמדין תורה חייב אותו האדם, עדיין יתכן מאד שחלק מן החוב בגינו עוקלה הדירה כולל תוספות של ריבית והצמדה, הוצאות משפטיות וכדומה - בהם אינו חייב על-פי ההלכה.
יוצא איפה שהדירה כולה או לפחות חלקה עומדת בחשש חמור של גזל.
ב. האופן בו מבצעים רשויות החוק שומא בנכסי החייב אינו הגון, ועיקרו נעשה בנוכלות, מאחר ובדרך-כלל מציעים את החפץ למכירה בפחות הרבה משוויו האמיתי, וזאת בכדי 'לגמור מהר' עם המכירה בלא טרחא כלל.
למשל, לצורך חוב של 100 ₪, גובים הרשויות מבית החייב חפץ בשווי 200 ₪, ומוכרים אותו ב 50 ₪!
הגבייה נעשית על-פי מכרז שלעיתים 'תפור' מראש, והוא מנוצל על-ידי בעלי אינטרסים ומקבלי הטבות מגוף ה"הוצאה לפועל".
כונס הנכסים שאחראי למכירות אלה גובה סכום מופקע קבוע, ולדידו לא אכפת באיזה מחיר תיסגר העסקה. מחמת זה רוב ככל בעלי החובות שהוציאו ממון לפועל בעבורם - אינם מקבלים את סכום חובם המלא.
עתה אחרי שהוברר לנו שגדרה של ההוצאה לפועל שווה לגדר גזלן לכל דבר, אם כן יש לדון את הקנייה מהם כדין קונה מן הגזלן.
זו לשון השו"ע (חו"מ סימן שסט סעיף א):
"אסור לקנות דבר הגזול מהגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו. שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזיק ידי עוברי עבירה, ועובר על 'לפני עוור לא תתן מכשול'..."
במקרה של דיעבד שכבר נעשה מעשה ונקנה חפץ בדרך האמורה, אין הקונה מחוייב להחזירו לידי בעליו המקורי מאחר ובאמצעות הקנייה עבר החפץ מרשותו בעליו לרשות אחרת, זאת בצירוף ייאוש הבעלים – ובצירוף נתונים אלו נכנס החפץ לרשות הקונה.
במקרה שיבוא הבעלים ויתבע מן הקונה את החפץ שנלקח ממנו, כתב הרה"ג ברוך שרגא ב"פסק דין":
"אין ספק שאם כבר קנה - אם יבואו בעליהם צריך להחזיר להם החפץ, והם ישלמו להם מה ששילם ללא רבית וללא הצמדה.
ודווקא שבאו אליו בעת שנודע להם שהוא קנה את רכושם. אבל אם בשעה שנודע להם לא באו ולא גילו דעתם שהם חפצים לקחתם, ולאחר זמן תובעים שיחזירו להם חפציהם, נראה דהוי מחילה, ואין יכול שוב להוציא מידם".
אמנם כפי שהזכרנו, חלק מהותי מקניין הגזלן תלוי בשינוי רשות החפץ. שינוי זה שייך בחפץ מיטלטל שנגזל. אולם כאשר הנידון בקניית דירה בדרך גזולה מ"כונס נכסים" גם במקום שהבעלים התייאשו ממנה, עדיין לא עברה הקרקע מרשות בעליה לרשות הקונה, ועד שייעשה רישום מחודש בטאבו- ברשות בעליה היא עומדת.
יש להוסיף שניתן לומר שקודם הרישום בטאבו אין הבעלים מתייאשים ייאוש גמור מן הקרקע, ולפי זה יהא הרישום נצרך הן לגבי הייאוש והן לגבי העברת הרשות.
מקורות:
תוספות מסכת סוכה (דף ל ע"ב ד"ה וקרקע), שו"ע חו"מ (סימן שסט סעיף א), "פסקי דין" ירושלים "דיני ממונות ובירורי יהדות" (חלק ו עמוד יט וחלק ח עמוד רצ), בשם הגרי"ש אלישיב, שו"ת "חבל נחלתו" (חלק ד סימן מט) ועיין הערת הגר"ד ליאור (עמוד 9 שם).
ביאור והרחבה:
א. הדין לכתחילה
לכתחילה ברור איפה שאדם שחפץ לקנות חפץ מידי "הוצאה לפועל" עליו לברר ככל יכולתו את נסיבות עיקול החפץ, ממה מורכב החוב ומהו שיעורו.
לאחר מכן צריך לוודא שהשומא נעשתה באופן הגון שתואם את ההלכה.
והנה מאחר ובירור מלא של הפרטים האמורים אינו בנקל ופעמים רבות הוא בלתי אפשרי, מצינו בזה חילוק גישות בין הדיינים:
א. ישנם הסוברים שמחמת קושי הבירור, מלכתחילה אין לגשת למכרז שכזה.
ב. אמנם יש שסוברים כי דין זה שווה לדין קנייה מגזלן כאשר קיים חשש הגיוני שהחפצים שמוכר גזולים עמו.
בגמ' מסכת בבא קמא (קיט ע"א) נאמר: "איתמר: גזלן - מאימת מותר לקנות הימנו? רב אמר: עד שתהא רוב משלו. ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו".
בפסק הרמב"ם קיימת לכאורה סתירה בהלכות גניבה (פ"ו ה"א) כתב הרמב"ם:
"כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו, לפיכך אין לוקחים מן הרועים צמר או חלב או גדיים". וכך פסק השו"ע (סימן שנח סעיף א).
משמע שפוסקים כרב דבעינן שיהא הרוב משלו.
לעומת זה בהלכות גזלה ואבדה (פרק ה הלכה ח) כתב הרמב"ם:
"אסור ליהנות מן הגזלן, ואם היה מיעוט שלו אף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו, עד שיוודע בוודאי שדבר זה גזול בידו". וכן כתב השו"ע (סי' שסט ס"ג).
ומשמע שנוקטים כשמואל שאפילו במיעוט משלו סגי לן.
ביישוב הסתירה כתב הסמ"ע (שם) לחלק בין "רוב דבר" ל"רוב ממון":
היינו במקום שהסחורה הנמכרת מוחזקת שהיא גנובה - אסור לקנותה ממנו. אמנם במקום שהסחורה אינה בחזקת גנובה, רק שהמוכר ידוע כאדם שפעמים מוכר דברים גנובים – אין איסור לקנות ממנו, ויש לתלותו בכשרות.
לפי זה יצא שבנידון דידן יהא עלינו לברר כיצד יש להגדיר את ה "הוצאה לפועל" – אם כרשות שרוב ממונה גזול, או שמא יש להניח שרוב החיובים בגינם מעקלת ה"הוצאה לפועל" ממון נכונים על-פי ההלכה (כגון חובות בנקאיים, חובות מס הכנסה וכדומה) – אזי יהיה ניתן לתלות שאותו החפץ מן הרוב הכשר בא 1 .
אמנם ישנם הסוברים שאין לדמות דין קנייה מעיקול שנעשה על-ידי ערכאות לקנייה מגזלן, באשר לגזלן מצד עצמו אין מניעה למכור ממון, אולם מה שאין כן ערכאות- מצד עצמם מנועים הם מלדון על-פי התורה, וכל מעשה מקח וממכר שנעשה על-פיהם באיסור יסודו. ובכל גוונא הדבר אסור.
ב . איך שיהיה עדיין קיימת הבעיה השנייה, שאופן השומא שמבצעים בנכסי החייב איננו הגון כנזכר.
הגמרא במסכת גיטין (נח ע"ב) דנה בגוי שהלווה ממון ליהודי, ובגין כך בא וגבה בכוח זרועו קרקע מרשות היהודי, ומכרה לאחר:
"תנו רבנן: הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות - אין בו משום סיקריקון". פירש: אין מעשה זה מוגדר כאונס, והמכר שמכרה הגוי קיים.
כדברים האלה כן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלו סעיף ז):
"עובד כוכבים בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה, או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל, או מחמת שהפסיד ממונו, ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר - אין הבעלים יכולים להוציאה מיד הלוקח".
אמנם יש לשאול מהו יהיה הדין באופן שאומדן הגביה נעשה שלא כדין - כגון כאשר החוב בשיעור 100 ₪, ואילו הגוי נטל קרקע בשווי 200 ₪ ומכרה ב 100 ₪. האם במקרה כזה כן יוגדר המעשה כאונס ויהיה הקונה מחוייב להשיבו לבעליו או לא?
בשאלה זו דן הנתיבות (סק"ו) זו לשונו:
"נראה דמיירי שמכרה בשוויה שדמי חובו היו בכדי שווי הקרקע. דאי מכרה בפחות משוויה לא גרע מאילו היה השדה משכון בידו ומכרה המבואר בסעיף ט (בהג"ה) דאפילו בכל שהוא חוזר המקח, ואפילו הפירות שאכל חייב להחזיר".
היינו, במקרה והקרקע נמכרה בפחות משוויה המקח בטל, והקרקע חוזרת לבעליה הראשונים.
אולם ממשיך הנתיבות ומחדש דבר נוסף:
"ואם גבה על פי ערכאות - אינו יכול להוציא ממנו כמבואר בתשובת הריב"ש (סימן רצ). ועיין בתומים (סימן קד סק"ב, ג), והובא ד כל שנתחייב לגוי הוי כשיעבד עצמו לדין של דיניהם".
בדבריו מבואר, שבמקרה שהערכאות עשו את הגבייה ומכרו במחיר נמוך מהשווי האמיתי - אין ביד הבעלים להוציא את נכסיהם מיד הלוקח, והיינו משום שמאחר והתחייב לגוי - הרי שיעבד עצמו לדיני ערכאות, ועל דעת זה לווה.
לכאורה היה ניתן ללמוד לענייננו ולומר, שכאשר ההלוואה נעשתה מבנקים וכדומה אשר ברור שבענייני גבייה יגיעו לערכאות - הרי הלווה קיבל על עצמו מראש את דינם, ואף כשאופן השומא אינו מדוייק, אין המקח בטל. [ומה שאין כן כאשר הדין עם מלווה פרטי בו לא יהא הדין כן].
אולם באמת לא כך הם פני הדברים, ויש לחלק חילוק מהותי בין נידון ה"נתיבות" לענייננו:
במקרה של מלווה גוי אין הגוי עובר כל איסור במה שפונה לערכאות, וכמו-כן לגבי הישראל שלווה ממנו, אין איסור להחליט עם הגוי שיבררו את הסכסוכים שלהם בערכאות. במקרה זה ברור איפה שקבלת הישראל להתחייב בדיניהם תקפה.
אולם, במקרה של דין בין שני יהודים - אסור לקבל על עצמם להתדיין בערכאות כלל! ואף אם קבלו על עצמם באיסור להתדיין בערכאות, אפילו אם קבלו כן בקניין- אין להסכמתם שום תוקף, והריהם כמתנים על מה שכתוב בתורה, ולא מהני.
כך פסק השו"ע בחושן המשפט (סימן כו סעיף ג):
"המקבל עליו בקניין לידון עם חבירו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום, ואסור לידון בפניהם".
העולה מן הדברים, שבמקום שהשומא נעשתה על-ידי הערכאות שלא כדין, אין מעשיהם קיים, והנכס ברשות בעליו עומד.
ג. מה הדין בדיעבד כאשר קנה כבר מכונס הנכסים או מן ההוצאה לפועל?
1. בדין זה יש לדון על מיטלטלין בפני-עצמם, ועל קרקעות בפני-עצמם.
לגבי גביית מיטלטלין - מאחר ויש ייאוש ושינוי רשות, לדעת רוב הפוסקים 2 קנה הלוקח מן הגנב לגמרי, ואינו צריך להחזיר כלום לבעלים.
ואף שבדין קונה מ"גנב מפורסם" קיימת מחלוקת האם המקח קיים, מכל מקום לא ברור שגדר ה"הוצאה לפועל" הוי כן. זאת ועוד; אפילו אם הנידון דידן שייך למחלוקת האמורה, יש לומר שמאחר וקיימת אפשרות שהחפץ נמכר כדין, יש לצרף זאת ל"ספק ספיקא" שמא הלכה כמקילין אפילו בגנב מפורסם, ונקטינן לקולא.
אמנם במקום שידוע לקונה שהחפץ נמכר במחיר נמוך משוויו האמיתי יהא עליו להשיב את ההפרש לבעליו הראשון, כפי שפסק השו"ע.
לגבי גביית קרקעות קיימת בעיה אחרת. שהרי גמרא ערוכה היא (סוכה ל ע"ב) "קרקע אינה נגזלת", ורש"י מבאר "כלומר אינה קנויה לגזלן בשום ייאוש - דלעולם בחזקת בעליה היא", כפי שלמדו כן רבנן מפסוקי התורה (מסכת בבא בתרא קיז ע"ב). לכן, אפילו במקום שידוע לנו שהבעלים התייאש, עם כל זה עומדת הקרקע ברשותו.
להלכה חלקו הראשונים האם ישנו ייאוש בקרקע:
דעת התוספות (בבא בתרא מד ד"ה דווקא), והרא"ש (שם פרק ג, מא): יש ייאוש בקרקע. (יעויין תלמוד ירושלמי מסכת כלאיים פרק ז הלכה ד).
דעת רש"י, תוספות (סוכה ל ע"ב), רמב"ם (הלכות גזילה פרק ח הלכה יד), רשב"א (גיטין לז): אין מועיל ייאוש בקרקע 3 , וכך דעת רוב הראשונים.
בסיבת הדבר שייאוש אינו מועיל בגזילת קרקע חקרו האחרונים:
פני יהושע: אין אדם מתייאש מממון שיוכל להוציאו בדין. על כן כפי שאינו מתייאש מדמי חפץ שנגזל מרשותו מאחר ומוציאו בדין, כן הוא הדין לגבי קרקע, שהרי "אינה נגזלת".
נתיבות (סימן שסג סק"א, סימן שעא סק"א): מאחר ו"קרקע אינה נגזלת" וברשות בעליה עומדת, לא שייך בה יאוש. שאפילו אם יתייאש, מכל מקום לא שייך ייאוש בדבר שברשותו, וכדברי הרמב"ן בדין ייאוש שלא מדעת באבידה (ראה הערה).
2. לאור הדברים שבקרקע אין ייאוש ואינה נגזלת, קשה מהדין שנזכר לעיל בעניין גוי שגבה קרקע בחובו - מדוע אין הבעלים רשאי להוציאה מיד הלוקח? הרי אין קרקע נגזלת!
הנתיבות (שם) כתב ליישב את הקושיא:
"ולכן נראה לפי עניות דעתי דהרמב"ם סבירא ליה דהא דאמרו בש"ס (גיטין נח ע"ב) בבא מחמת חוב ד'אין בו משום סיקריקון', והיינו דהמקח קיים לפירוש הרמב"ם, משום דקים להו לחז"ל דבדיניהם אפילו גבאה הגוי בחובו אחר שעבר זמן הפרעון והוא בשוויו - שוב אין הלווה יכול להוציא ממנו בדיניהם.
והנה המשנה למלך (פרק טו מטוען הלכה יא) כתב בשם מהרי"ט (חלק ב חו"מ סימן לח), והרדב"ז (ח"א סימן תק) דכל שאין הישראל יכול להוציא מן הגוי בדיניהם והגוי מכרה לישראל - אין יכול הישראל להוציא מן הישראל השני אפילו בדינינו. שיכול לומר לו 'אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה'... ומשום הכי נמי הכא אינו יכול להוציא מיד ישראל שקנה מהגוי, כיון שהגוי יש לו זכות בדיניהם.
והנה אם יש לו כוח עוד לתבוע לנוכרי בדיניהם - ודאי דיכול לתבוע להנכרי בדיניהם, ואם יזכה ויקח הקרקע מידו, יש לו רשות לתבוע להלוקח ממנו בדיניהם. דהשני לא לקח- רק זכות שיש להגוי. וכיון דעדיין יכול להוציאו מיד הגוי, גם עכשיו יכול להוציאו מידו. רק דמיירי שאינו רוצה לתבוע להגוי רק שרוצה לתבוע להישראל - אז אינו יכול לתובעו, דאמר ליה, כיון שאינך תובע להגוי- על כורחך יודע אתה שאין לך זכות נגד הגוי בדיניהם, כגון שיש להגוי עדים גוים וכדומה. וכיון שאין לך זכות מהגוי בדיניהם, גם לישראל הבא מכוחו אינו יכול לתובעו.
וזהו דוקא בגזלן גוי. אבל בגזלן ישראל כשלקח ממנו - חייב להחזיר. דלעולם בדינינו דין אחד יש בין להגזלן בין להקונה ממנו, דטוענין ללוקח. ולכך בסימן שעא פסק דאין ייאוש מועיל לקרקע ויכול להוציאו מלוקח האחרון, דשם מיירי בגזלן ישראל, דכל שדינינו הוא שיכול להוציאו מיד הלוקח - מסתמא אף מהגזלן היה יכול להוציאו, ולא שייך שוב לומר שקנה כל זכות הגזלן, כיון שהגזלן גם כן אין לו זכות".
היינו, לדברי הנתיבות הנזכרים למעלה שייאוש אינו מועיל בקרקע מאחר וברשותו עומדת ואין ייאוש בדבר שברשותו, יש לומר שכשאינו יכול להוציא את הקרקע מיד הגזלן- כגון שאינו יכול לתובעו בדיניהם, אינה נחשבת כעומדת ברשותו, וייאושו יועיל לקניין הלוקח.
לפי האמור, בנידון שלנו כאשר "כונס נכסים" או "הוצאה לפועל" מבצעים גביה על פי בית-משפט אזרחי, נחשב הדבר שהנכס אינו ברשות בעליו, ומועיל בו ייאוש גם בקרקע.
זאת מלבד מה שניתן להגדיר את הדירה שעברה בערכאות לידי כונס נכסים כדבר ש"נשתקע שם בעלים ממנו", ולדעת התוספות (סוכה ל ע"ב) שייך בו דין ייאוש, כפי שיעויין שם.
3. אמנם, כל ההיתר הנזכר להשאיר את הדירה ברשות הקונה הוא אך ורק בדיעבד באופן שנעשתה מכבר העברה בטאבו על שמו. אולם כל עוד לא נרשמה בטאבו על שם הקונה, אין היתר לרושמה כן לכתחילה, מאחר ורישום כזה גורם לייאוש מוחלט של הבעלים.
אם עבר ורשמה בטאבו על שמו, אף שאיסור בידו, מכל מקום יש לדון את הדירה כמי ש"נשתקע שם בעליה ממנה", וביד הקונה להשאירה ברשותו (ועיין עוד נתיבות המשפט סימן שנג סק"ב, ד).



^ 1.ואולי אפשר לומר שהנידון שלנו מוגדר כרוב ממון ולא כרוב דבר, ואז מותר לקנות אפילו אם רק מיעוט הוא כשר.
^ 2. בדין קניית חפץ גזול נחלקו הפוסקים בשלושה דינים:
א. לכולי עלמא ייאוש בעלים ואחר-כך שינוי רשות קני. אולם נחלקו האמוראים (ב"ק קטו ע"א) במקום שהיה קודם שינוי רשות ורק לאחר מכן ייאוש - אם קונה.
גם בפסיקת ההלכה נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ם ששינוי רשות ואח"כ ייאוש – קונה, אך לדעת הרא"ש והרשב"א אינו קונה.
ב. מחלוקת נוספת היא האם על-ידי ייאוש ושינוי רשות קנה לגמרי את הגזילה:
דעת הרמב"ם אליבא דהדרכי משה, הסמ"ע והב"ח: אינו קונה לגמרי, אלא רק לעניין שאין צריך להחזיר את גוף הגזילה, אך דמי החפץ עליו לשלם לבעלים. אולם דעת ר"י (מובא בטור), רש"י, רשב"א שקנה לגמרי.
ג. מחלוקת נוספת היא לגבי "תקנת השוק" עד היכן תקנוה חז"ל:
[גוף התקנה: מעיקר הדין יכול הנגזל לקבל את הגזילה בחינם מידי מי שקנה מן הגזלן. אמנם חכמים תיקנו שעל הנגזל לשלם לקונה את דמי החפץ ששילם לגזלן, וזאת על-מנת שאנשים לא יחששו לקנות מיטלטלין זה מזה].
נחלקו הראשונים האם תקנה זו נתקנה בכל גנב - בין מפורסם ובין אינו מפורסם, או שמא לא נתקנה אלא לגבי קונה מגנב לא ידוע, ואילו בקונה מגנב מפורסם- לא נתקנה התקנה, מאחר ובמה שקנה ממנו פשע, ולא תקנו חכמים תקנות לטובתו.
דעת התוספות, הרמב"ם והרי"ף: לא תקנו כן בגנב מפורסם כלל. אולם לדעת הרא"ש בשם תוספות, הסמ"ג, והמרדכי (קסו): התקנה קיימת בכל גווני, אפילו לגבי גנב מפורסם.
העולה בדעת הרמב"ם להאמור:
בדין הקונה מגנב מפורסם לא תיקנו חכמים את "תקנת השוק", ולגביו נישאר הדין המקורי שצריך להשיב את גוף הגזילה לבעליה.
בדין הקונה מגנב שאינו מפורסם - תיקנו חכמים ללוקח, ועל הנגזל יהא אך ורק לשלם את דמי הגזילה לבעלים, והיות ואף הלוקח צריך להחזיר הדמים, נמצא איפה שיש כאן 'קיזוז', ולמעשה אין הלוקח צריך לשלם, ד'אפוכי מטרתא למה לי'.
אמנם דעת הש"ך בהסבר השיטות: אין מחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים בשני הנידונים האחרונים, ולכולי עלמא לעולם אין הקונה מגזלן מחזיר גוף הגזילה לבעלים, והחילוק בין גנב מפורסם לבין גנב סתמא הוא אך ורק לגבי תשלום הפרש דמי החפץ. והיינו שכשקונה מגנב שאינו מפורסם אינו צריך לשלם המותר לבעלים, מאחר וקנאם בייאוש ושינוי רשות.
מה שאין כן כשקונה מגנב מפורסם – בזה לכולי עלמא חייב לשלם הפרש הדמים לנגזל, שמאחר וידע שהחפץ שקונה גזול הוא, אם כן "באיסורא אתא לידיה". נמצא שאין בקניינו "שינוי רשות", ואינו אלא שומר אבידה לבעלים אשר גוף הגזילה נקנה לו, אך את הפרש הדמים חייב להחזיר.
הנתיבות אף הוא נוקט בדרכו של הש"ך, והוסיף לאמר, שבמקרה שהיה שינוי רשות ולאחר מכן ייאוש בעלים - לא יוכל הקונה לאחוז בשתי הקצוות לסמוך מחד גיסא על הרמב"ם שכהאי גוונא קונה, וכמו-כן לסמוך מאידך על הפוסקים שכשקונה אינו משלם הדמים. והיינו משום שכאן לכולי עלמא אין הקניין גמור, דלא גרע מייאוש אבדה שאם הגיע לידו קודם ייאוש עליו להחזיר הדמים גם למאן דאמר ייאוש קונה, והיינו משום שבאיסורא אתא לידיה. והוא הדין כאן.
ובמקום שידע הקונה שהחפץ שקונה גנוב הוא - אף הרמב"ם יודה שבשינוי רשות ואחריו ייאוש לא קנה גוף החפץ, משום שכיוון שידע שהוא גנוב נתחייב להיות שומר עליו ולהשיבו לבעלים. [הדברים מובנים היטב על-פי הסבר הרמב"ן (מלחמות בבא מציעא יד ע"ב) בדין "ייאוש שלא מדעת" שביאר שמאחר והגביהו קודם ייאוש נתחייב בהשבה, ונעשה שומר של הבעלים והווי כמונח ברשות בעלים, על כן גם בנידון זה כשהגיע לידו קודם ייאוש לא יקנהו אפילו אחר שיתייאשו הבעלים].
^ 3.הקשה השפ"א שאף אם נאמר שמועיל ייאוש בקרקע, מכל מקום מאחר ו"קרקע אינה נגזלת" הגוזז הוא הגוזל ואם כן רק ייאוש בלא שינוי רשות, וייאוש כדי לא קני? וביאר שהטעם שייאוש כדי לא קני משום שבאיסורא אתא לידיה, אבל בקרקע כיון שכבר נתייאש ממנה, הוי בהיתרא אתא לידיה, ולכן אמרו שקרקע בחזקת בעליה עומדת ולא מועיל ייאוש כיון שהיא עדיין ברשותו, ולכן מי שגזזו אתי לידיה באיסורא. (עוז והדר ביאורים למס' סוכה).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il