בית המדרש

  • ספריה
  • קניה ומכירה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • קניה ומכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

undefined
14 דק' קריאה
בבעלות הישיבה שלנו ישנם קרוואנים המיועדים למגורי אברכים, סוכם עם הישיבה שאכנס לאחד הקרוואנים עם עזיבת הדייר הנוכחי שהנו אברך אחר הלומד בישיבתנו. כשביקרתי בקרוון נוכחתי לראות שהוא קטן מדי עבור משפחתנו וסוכם עם הישיבה שהישיבה תרחיב את הקרוואן עבורנו. עוד בטרם הדייר פינה את הקרוואן הוא פנה אלי ואמר לי שיש לו ארון בגדים 5 דלתות בקרוואן ואינו רוצה לפרקו מחמת החשש שמא ינזק הארון כתוצאה מן הפירוק והמעבר, והציע לי לקנות את הארון. מאחר וממילא התכוונתי לגור בקרוואן הסכמתי. לאחר יומיים הוא פנה אלי וביקש לקבל את הכסף מראש עקב קשיים שיש לו, למרות שעדיין לא פינה עבורי את הקרוואן, ונעתרתי לו ושילמתי לו 1000 ₪. לאחר שבוע, הוא עדיין לא סיים לפנות את הקרוואן והישיבה הודיעה לי לפתע שעקב קיצוצים בוטלה ההחלטה להרחיב את הקרוואן. הודעתי לישיבה שאם כן אינני מעוניין לגור שם, והישיבה הכניסה אברך אחר, והוא אמר שאינו מעוניין לקנות את הארון. פניתי לדייר שמכר את הארון וביקשתי את כספי בחזרה מאחר ואיני נכנס לבסוף לקרוואן. הוא מצידו טוען ששילמתי כבר על הארון ואיני יכול לחזור בי ללא קבלת מי שפרע, ואני לא רוצה ח"ו לקבל קללת מי שפרע. מי צודק?

תשובה
בקצרה: המקח בטל על ידי גילוי הדעת שהיה לקונה בשעת המכר, ולכן על המוכר להחזיר לו את התשלום ששילם בסך 1000 ₪.

תשובה בהרחבה:
1. שאלה מקדמית: במקרה שיש מי שפרע מי נחשב המוחזק למקרה של ספק קניין.
הקונה שילם כסף למוכר אך עדיין לא קבל לידיו את המקח בקניין משיכה וכדומה. מן התורה כסף קונה במטלטלין, אך חכמים ביטלו במטלטלין את קניין כסף ותיקנו קניין משיכה. ואם הייתה נתינת כסף אך לא הייתה משיכה ואחד מהצדדים רוצה לחזור בו, הדין הוא שכיוון שהקונה עדיין לא משך את החפץ, רשאי אחד מהם לחזור בו והקונה יקבל חזרה את הכסף, אך החוזר בו מקבל קללת מי שפרע (כלומר, מבחינה ממונית ידו על העליונה ויכול לחזור בו מביצוע העסקה, אולם מבחינה איסורית הוא מקבל קללה). בדרך כלל כאשר יש ספק על עצם הקניין ויש מח' הפוסקים בדין, אנו אומרים שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעה זו ולהיפטר. כעת יש לברר, מי נחשב מוחזק במקרה והייתה נתינת כסף אך לא הייתה משיכה של המקח, האם המוכר או הלוקח? (הנפ"מ היא במקרה ואחד מהם רוצה לחזור בו מביצוע העסקה ומוכן לקבל קללת מי שפרע, אך ישנו ספק האם היה קניין, עלינו לדון מי הוא המוחזק ומיהו המוציא שעליו הראיה). בשאלה זו עסק הרב שמואל ענגיל בשו"ת מהר"ש (חלק ח' סימן צ"ו). למסקנתו, אף אם נאמר שחכמים עקרו לגמרי את קניין כסף, הרי קבעו שהחוזר בו מקבל מי שפרע והטעם הוא שהרי מן התורה הקניין חל. לכן, בספק אנו מעמידים על דברי תורה שהקניין חל ואינו יכול לחזור בו, כיוון שצריך לקבל מי שפרע.
למעשה, כיון שהובהר ע"י השואל שאינו רוצה לקבל קללת מי שפרע נתייחס לשאלה כאילו נעשה בארון קניין גמור, והמוכר הוא המוחזק.
2. ישנן שתי סוגיות מרכזיות הנוגעות לעניין שלנו. הראשונה היא במסכת קידושין (מט:-נ.) שם הגמרא דנה במי שמכר את נכסיו על מנת לעלות לא"י, ומביאה שני סיפורים דומים:
מ"ט ע"א: "ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי; אמר רבא: הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים.
נ' ע"ב: ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, לסוף לא סליק; אמר רב אשי: אי בעי סליק. איכא דאמרי: אי בעי לא סליק. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיתיליד אונסא באורחא".
ישנו הבדל בין הסיפורים, בסיפור הראשון הדין הוא "דברים שבלב אינם דברים", כלומר הסיבה בגינה התכוון המוכר למכור את נכסיו, - עלייה לא"י, לא הייתה ידועה ולא הוזכרה על ידו בשעת המכר, ולכן אין לה משמעות ואפילו אם בסופו של דבר כוונתו לא התקיימה ולא עלה, המכר קיים. לעומת זאת בסיפור השני נראה שכיון שלבסוף המוכר לא עלה לא"י וכוונתו לא התקיימה, המכר בטל. לכאורה יש סתירה בין שני המקרים, ונשאלת השאלה מה הסיבה לכך שהדין שונה בין שני המקרים?
התשובה מבוארת ברש"י ובתוספות: בסיפור הראשון הייתה שתיקה גמורה מצד המוכר בשעת המכר, ובסיפור השני היה גילוי דעת בשעת המכר מצד המוכר לסיבת המכירה, למרות שלא התנה את המכירה בשום תנאי.
בעקבות הדברים מתעוררת קושיה לתוספות (ד"ה דברים):
"משמע דווקא משום שלא פירש דבריו אבל אם פירש דבריו להדיא ואמר בשעת המכר שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל הוה המכר בטל. וקשה: אמאי? הא בעינן תנאי כפול והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח?". כלומר, על פי דיני התנאים כדי שמעשה המכירה יהיה תלוי בקיום תנאי צריך המוכר לעשות תנאי כפול בשעת המכר, וכאן לא נעשה תנאי כלל?
התוספות מתרצים: "ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר: דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד. וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה, וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו, וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל".
מכח הקושיה מחדש התוס' שיש לחלק את כל המקרים לג' סוגים (וכן הרשב"א בתשובה חלק ב' סימן קפ"ו, והרא"ש כלל ל"ד סימן א'):
א. מקרה רגיל: צריך לעשות תנאי כפול.
ב. מקרים בהם אין צורך בתנאי אלא די בגילוי דעת על סיבת המעשה בשעת המעשה, ואנן סהדי שעל דעת כן עשה ונחשב כאילו עשה תנאי כפול.
ג. מקרים שברור לכל מחמת מה נעשה, ויש כאן אומדנא מוכחת, ואם אין הסיבה מתקיימת המעשה בטל, אפילו לא היה תנאי או גילוי דעת בשעת המעשה. ]דוגמא לדבר, אשה שטרם נישואיה לבעלה הבריחה את כל נכסיה לאדם אחר, כדי שלא יכנסו לרשות בעלה. לאחר שתתגרש או תתאלמן יחזרו הנכסים לרשותה, משום שישנה אומדנא מוכחת שלא התכוונה באמת לתת את כל רכושה לאותו אדם אלא עשתה כן רק כדי להציל מבעלה או מיורשיו (כתובות ע"ט ע"א). עיין עוד ביאור הגר"א סימן ר"ז ס"ק י"ג שמביא דוגמאות נוספות].
המקרה בגמרא בו המוכר מכר נכסיו על מנת לעלות לא"י ולבסוף לא עלה, וגילה בשעת המכר מהי הסיבה למעשה המכירה, מתאימה לסוג המקרים השני.
אמנם התוספות חידשו שלא תמיד צריך את כל דיני התנאים כמו תנאי כפול, אך לא ביארו את הסיבה לכך. בספר אהלי יהודה (אות מ' משפטי התנאים עמ' צ"ז) מבאר כך: "צריך להבין מה יש בין דין דבעינן משפטי התנאים לדין דמהני בגילוי דעת, שכבר כתבו התוס' שם בכתובות גם כל זה בכדי ליישב קושיה? ונראה לומר והוא דזה דמהני גילוי דעת ויש דברים שאפילו גילוי דעת לא בעי, והוא דכל שהסיבה ידועה מקודם בשביל מה מוכר זו או בשביל מה מגרש את אשתו, בזה אמרינן כל שהסיבה הייתה ידועה מקודם המעשה, בזה ודאי דודאי שהמעשה נעשה על זה, ואין צריך למשפטי התנאים אלא גילוי דעת לבד מהני דכל דבטל הסיבה בטל המעשה ממילא...אבל בדברים שהוא להבא כמו כל תנאי שהוא לעתיד כתנאי בני גד ובני ראובן, אמרינן דבעינן משפטי התנאים". כלומר, ישנו חילוק בין סיבה ידועה לעצם מעשה המכר, שבזה אין צריך תנאי מפורש אלא סגי בגילוי דעת, לבין תנאי שאינו קשור לעצם המכר אלא הוא תנאי חיצוני שהותנה להתקיים בעתיד לאחר המכר. לתנאי שעתיד להתרחש אין זיקה ברורה לעצם המכר וכדי שנתייחס לתנאי ברצינות עליו להיות מותנה לפי דיני התנאים, כגון תנאי כפול.
הסוגיה השניה הנוגעת בענייננו היא במסכת כתובות דף צ"ז ע"א, שם הגמרא דנה באדם שמכר את נכסיו משום שהיה צריך למעות ולבסוף התברר שלא היה לו צורך בהם, האם המכר בטל:
"איבעיא להו: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, הדרי זביני או לא הדרי זביני? תא שמע: דההוא גברא דזבין ארעא לרב פפא, דאצטריכו ליה זוזי למיזבן תורי, לסוף לא איצטריכו ליה, ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה. רב פפא לפנים משורת הדין הוא דעבד. ת"ש: דההוא בצורתא דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו, לסוף אתו חיטי, אמר להו רב נחמן: דינא הוא, דהדרי אפדני למרייהו. התם נמי זביני בטעות הוו, דאיגלאי מילתא דארבא בעקולי הוה קיימא. אי הכי, היינו דאמר ליה רמי בר שמואל לרב נחמן: אם כן, נמצאת מכשילן לעתיד לבא! אמר ליה: אטו כל יומא בצורתא שכיחא? אמר ליה: אין, בצורתא בנהרדעא משכח שכיחא. והלכתא: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, הדרי זביני".
מסקנת הגמרא היא שהמכר בטל, וגם כאן מדובר שהיה גילוי דעת בשעת המכר לשם מה הוא מוכר.
דברי הגמרא על פי ביאור התוספות הובאו להלכה בשולחן ערוך בחו"מ סימן ר"ז, בסעיף ג' הביא השו"ע את סוג המקרים השני שבהם מספיק גילוי דעת:
"מי שמכר חצרו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמיו, הרי זה כמוכר על תנאי; לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ, או לא נסתייע לו לעלות או לקנות החטים, הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה. הגה: ודוקא במוכר קרקעותיו, אבל במוכר מטלטלים לא מהני גילוי דעתו, עד שיתנה בדיני תנאי (טור בשם רש"י)".
ובסעיף א' הזכיר השו"ע את הסוג הראשון: "המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלים, והתנה תנאים שאפשר לקיימם, בין שהתנה המקנה בין שהתנה אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה; ואם לא נתקיים התנאי, לא קנה; וכבר נתבאר משפטי התנאי בטור אבן העזר (סימן ל"ח וסימן קמ"ד)". ובאבן העזר בסימן ל"ח סעיף ב' כתב השו"ע כך: "כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול , ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל , אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל".
והרמ"א בסעיף ד' השלים את הסוג השלישי: "מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח".
נחזור לנידון שלנו, אצלנו מדובר בארון בגדים, וודאי שיש לפחות גילוי דעת בשעת המכר שהארון נקנה מאת המוכר משום שהקונה מתכוון לגור באותו קרוואן. אדרבה, המוכר עצמו אומר שהסיבה שהוא מוכר את הארון היא משום שאינו רוצה לפרקו מחשש שהפירוק יזיק לארון, ולכן נאלץ להשאירו ולמוכרו במצבו הבנוי כמות שהוא. חברו שהיה אמור להיכנס לקרוואן במקומו קנה את הארון רק על דעת שבאמת יגור שם בסופו של דבר, אך אם לא יגור שם בוודאי שלא הייתה לו כוונה לרכוש את הארון.
כעת, עלינו לברר האם המקרה שלנו דומה לגילוי דעת או לאומדנא דמוכח.
3. דימוי הנידון לגילוי דעת
לכאורה המקרה שלנו דומה להפליא למה שפסק השו"ע לעיל (בסעיף ג'), והמכר חוזר. אלא שניתן לנו לברר עוד שני עניינים: ראשית, האם המקרה שלנו באמת דומה לסיפור הגמרא אודות האיש שמכר נכסיו כדי לעלות לא"י (כפי שיתברר בפסקאות 4-5). בנוסף לכך, הרמ"א הגביל את הדין דווקא למי שמכר קרקע, אך במטלטלין הדין שונה והמכר קיים, ועלינו לברר את הדין לגבי ארון בגדים שהינו מטלטלין ולא קרקע (כפי שיתברר בפסקה 6).
4. האם גילוי דעת הוא כמו תנאי כפול לעניין אפשרות ביטול שרירותי או שבעינן דבר המתחדש.
יש לברר עד כמה גילוי דעת בשעת המכר הוא כתנאי כפול: מי שעשה מעשה והתנה תנאי כפול (או תנאי רגיל היכן שאין צריך תנאי כפול) ולבסוף לא התקיים התנאי מכל סיבה שהיא, המעשה בטל. אין זה משנה מהי הסיבה שהתנאי לא התקיים, ואפילו החליט על כך המתנה באופן שרירותי ללא סיבה מיוחדת אלא שרק שינה את דעתו והחליט שלא רוצה בקיום המעשה ולכן לא קיים את התנאי, המעשה בטל. למשל, אדם מכר מכונית והתנה זאת בכך שיקנה מכונית אחרת, ולבסוף החליט שאינו רוצה לקנות מכונית אחרת, המכר בטל.
נשאלת השאלה, במקרה שלא נעשה תנאי אלא היה גילוי דעת בשעת המכר, האם כל סיבה שבגינה כוונת המוכר לא התקיימה תבטל את המכר, כמו בתנאי כפול?
לכאורה היה צריך לומר שכן, שהרי התוס' הישוו את הדין של תנאי כפול לגילוי דעת בשעת המכר, אלא שמהמשך הגמרא במסכת קידושין (נ.) לכאורה לא נראה כן. כך הוא הסיפור השני של הגמרא שם: "ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, לסוף לא סליק; אמר רב אשי: אי בעי סליק. איכא דאמרי: אי בעי לא סליק. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיתיליד אונסא באורחא".
אדם שמכר נכסיו כדי לעלות לא"י וגילה בשעת המכר את דעתו שמוכר כדי לעלות, ולבסוף לא עלה לא"י. דעת רב אשי שהמכר קיים משום שעדיין אם ירצה יוכל לקיים כוונתו ולעלות, אך דעת האיכא דאמרי היא שאם הוא רוצה אינו חייב לעלות. והגמרא מבארת שהחילוק לדינא בין שתי הדעות הוא אם נולד אונס בדרך כגון שישנם שודדים: רב אשי סובר שהמכר קיים משום שיכול לקיים מחשבתו ולנסוע עם שיירות, אך הא"ד סוברים שאינו חייב לטרוח עד כדי כך (כך על פי הסבר רש"י, אך התוס' מפרשים באופן אחר), ודעת האיכא דאמרי נפסקה להלכה ע"י הראשונים כאן. כעת אינו מובן, מדוע הגמרא העמידה את דעת הא"ד שהמכר בטל דווקא במקרה שנולד אונס בדרך ולא אמרה שמדובר שהמוכר התחרט ולא רוצה לקיים את התנאי, אלא ודאי מוכח מכאן שאין המוכר יכול לבטל את המכר מעצמו אלא אם כן קורה מקרה חיצוני שמונע ממנו. אם כן, התברר לנו שגילוי דעת אינו נחשב כתנאי כפול לגמרי, שהרי מי שהתנה רשאי לבטל את המעשה על ידי אי קיום התנאי, מה שאין כן בגילוי דעת.
הדברים נראים מתאימים עם דברי הר"ח מוולואז'ין בחוט המשולש (טור שלישי שאלה ג') שכתב שגילוי דעת מועיל אם התקיימו ג' דברים: א. גילוי דעת בשעת המכר. ב. הדבר הנמכר הוא קרקע. ג. צריך שיתחדש דבר המעכב אותו מלעלות לא"י. ובדבר השלישי הרחיב וביאר כך: "והוי יודע דהא לא איצטריכו ליה זוזי דהדרי זביני, היינו דלא איצטריכו ליה מחמת דבר שנתחדש כמו ההוא עובדא דנהרדעא או שמכר נכסיו לקנות דבר ידוע ונמנע שלא לרצונו כגון שחזרו בהם המוכרים לו אותו דבר. אבל אם אין שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לקנות אע"פ שמוצא - לא הדרי זביני, כיון דליכא הכא אלא גילוי דעת בעלמא וגרע כוחה מתנאי. דאי הוה תנאי גמור, אפילו לא נולד לו דבר המעכבו אלא מרצונו אינו רוצה לעשות הדבר שמכר בשבילו, - הדר זביני".
גם הרב שלמה הכהן בשו"ת שלו (שאלה א', דף ב' ע"ב) מסיק שבגילוי דעת בלבד אינו יכול לבטל מרצונו בלא שום מונע. ואמנם הוא מזכיר שישנה דעת הר"ן (קידושין שם) שהיא דעה יחידאה, אשר "יראה מדבריו דהיכא שלא פירש סתמא הוי שאפילו אם מרצונו מתעכב בלא שום מונע, סגי בהכי לבטל המכר, מ"מ אין לפסוק בזה כסברת הר"ן ז"ל, שאם כי הוא רב וגדול, בהך מילתא הוי יחידאה". ולבסוף נאמר שאף מלשון השו"ע עצמו (ר"ז, ג') שהובא לעיל ניתן לדייק כן, שהרי ברשימת הדוגמאות לסיבת ביטול המקח שנעשה בגילוי דעת הביא רק דוגמאות להתחדשות מונע חיצוני, שכתב "לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ, או לא נסתייע לו לעלות או לקנות החטים הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע", ולא כתב שיכול לחזור בו מרצונו.
נחזור לנידון שלנו, אמנם לא היה תנאי מפורש במעשה המכירה אך גילוי דעת בשעת המכר היה גם היה, שהיה ברור לשניהם שקונה את הארון משום שמתכוון לדור בקרוואן, אלא שלאחר זמן התברר שהישיבה איננה מוכנה להרחיב את הקרוואן ואם כן אין לקונה חפץ לדור בקרוואן הזה. האם זה נחשב ש"אין מונע אלא שהוא אינו רוצה", או שזה נחשב "דבר שנתחדש"? לענ"ד החלטת הישיבה שלא להרחיב את הקרוואן כמו שדובר מתחילה הינה דבר המתחדש, ולא נכון יהיה לומר ש'הקונה הוא המונע לפי שאם רוצה יכול להיכנס ולדור ומי מעכבו'.
5. כעת נשאר לדון בעניין הגורם המונע, האם כדי שיתבטל המקח צריך להיות המונע דווקא דבר ששני הצדדים העלו על דעתם שיקרה, או שאינו תלוי בדעת שניהם אלא אפילו המונע היה ידוע רק לאחד מהם וגרם לאי קיום התנאי מתבטל המקח.
והנפ"מ היא לנידון שלנו, שמוכר הארון לא היה מודע לכך שהיה סיכום בין הקונה לישיבה ועקב החלטת הישיבה הקונה עשוי שלא להיכנס לקרוואן.
בהשקפה ראשונה היה מקום לומר שצריך שהמונע יהיה דבר ששני הצדדים מעלים על דעתם, כגון המקרה השני בגמרא בקידושין (הובא לעיל) שהקונה מעלה על דעתו כי יתכן שנסיעת המוכר לא"י תתבטל מחמת שודדים וכדומה. וכן נפסק בשו"ע בהלכות מקח וממכר (רכ"ה,ג'): "...שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה. והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדים דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה". כלומר, לפי זה נראה שהדבר צריך לעלות על דעת שני הצדדים.
אולם בהשקפה שניה נראה לא כך. בשו"ת דבר שמואל להרב שמואל עמאר (חו"מ סימן ט"ז) דחה את ההשוואה לשם, וכתב שיש לחלק בין סימן רכ"ה העוסק בדיני אחריות על המכר במקרים שיארעו למקח, שהדין הוא שאם נתן לו אחריות סתם האחריות כוללת רק אונס שכיח, ואם פירש שנותן לו אחריות לכל אונס אז אף אונס לא שכיח כלול באחריות. לעומת זאת, כאשר מדובר בסיבות עצמיות דהיינו שבשבילם אירע המקח, "אפילו אם לא התנה בפירוש אלא אם היה שם אומדנא דמוכח שבשביל דבר זה וסיבה זו קנה, דיינינן ליה כתנאי מפורש ובהבטל הסיבה יבטל המקח, בין אם תתבטל הסיבה באונס דשכיח בין באונס דלא שכיח". ועוד כתב שם שזו הסיבה שבסוג המקרים השלישי שהזכיר התוס' באומדנא דמוכח שאין צריך אפילו גילוי דעת, אף אחד מן הפוסקים לא חילק בין אונס שכיח לאונס דלא שכיח. כלומר, רק באחריות על המכר שמדובר על אחריות על מה שיארע בעתיד למקח צריך שיהיה דווקא אונס שעלה על דעת שני הצדדים, אולם בנוגע לסיבה שבעטיה התרחש עצם המקח אין צורך בדעת שני הצדדים, אלא די בכך שהתבטלה הסיבה כדי שהמקח כולו יתבטל, ואפילו שסיבה זו לא עלתה על דעת אחד מהם.
אמנם מלשון השו"ע שהעתיק את לשון הרמב"ם (הל' מכירה י"ט,ו') נראה שלא רק בדיני אחריות על המקח הדברים אמורים אלא בכל דיני התנאים שהרי כתב "והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדים דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה". אם כן לכאורה הקושיה חזרה למקומה, שהרי מוכח שלא רק על עצם סיבת המקח אלא אף על שאר התנאים שיתקיימו בעתיד חל הדין שצריך להיות על דעת שני הצדדים. על כן אנו צריכים לומר שביאור הדברים הוא שגם כאן מדובר בתנאים לא על עצם סיבת המעשה אלא על אירועים שיארעו בעתיד למקח. ובנוסף לכך, נראה שהכל תלוי בדעת המתנה האם התכוון למקרה מסוים שיארע אם לאו, ובנידון שלנו המתנה, דהיינו הקונה שעשה גילוי דעת שקונה את הארון משום שמתכוון לדור בקרוואן, ודאי היה בדעתו שאם הישיבה לא תשפץ את הקרוואן הוא לא יכנס לדור שם מחמת הצפיפות.
ושוב ראיתי תנא מסייע נוסף לדברינו לחלק בין טעות בעיקר המקח למקרה שיארע בעתיד, הלא הוא שו"ת חקרי לב (חו"מ ח"ב סי' ח') שכתב כך: "וכשאני לעצמי קשה לי, איך לא הביאו ראיה לחידוש זה ממה שכתוב בכתובות דף צ"ט שהביאו ראיה לזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דהדר זביניה...ופירש רש"י ומשעת המכירה הוי ליה טעות, יעוין שם. הרי דטעות בעיקר המכר ולא נולד אחר כך לכו"ע בטל המקח, אף (היכא) דגילוי דעת לא מהני".
6. גילוי דעת במכירת מטלטלין
רש"י הוא מקור הדברים שגילוי דעת מועיל דווקא בקרקע, לפי שביאר שהנכסים שמכר מי שרצה לעלות לא"י היו קרקע, והטור ביאר דבריו שהמכר בטל לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שמתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן. אבל אם מכר מטלטלין אפילו אם פירש בשעת המכר שמוכרם משום שעולה לא"י ולא עשה תנאי המכר קיים, לפי שלפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו שדעתו להישאר כאן. הרמ"א פסק את דברי רש"י להלכה. לפי רוח הדברים נראה שאף במטלטלין אם יש אומדנא ברורה שמכר רק על כוונה מסוימת, יועיל גילוי דעת בשעת המעשה כמו במוכר קרקע, וכן העלה המהרש"ם (חו"מ סימן רכ"ה). ובנידון שלנו ברור שהקונה הסכים לקנות את הארון רק משום שחשב שידור באותו קרוואן, שהרי כאמור המוכר רצה למכור רק משום שלא רצה לקחתו משם מחשש שמא ינזק הארון.
יתרה מזאת, הגמרא עוסקת דווקא במוכר שחזר בו, ובנידון שלנו מדובר שהקונה חוזר בו. ולגבי לוקח שקנה מטלטלין ישנה מח' בין רבנו יונה לרבנו חננאל (הובאה בטור סימן ר"ל) האם מועיל בו גילוי דעת, לדעת ר' יונה לא מועיל ולדעת ר' חננאל מועיל בלוקח גילוי דעת במטלטלין כמו בקרקעות לגבי מוכר. הפת"ש (ר"ז ס"ק ו') כתב שהב"י והטור הכריעו כרבנו חננאל. ועיין בשו"ת דבר שמואל (שם סימן ט"ו) שכתב שגם הרמ"א הכריע שלוקח יכול לחזור בו בגילוי דעת אף במטלטלין ולא כמוכר, ושכן הסכימו כל הפוסקים האחרונים להלכה ולמעשה.
7. דימוי הנידון לאומדנא דמוכח
ואחרי כל זאת, נראה בכלל לומר אפשרות אחרת, והיא לדון את הנידון שלנו לא כגילוי דעת אלא כסוג המקרים השלישי של התוספות בקידושין, דהיינו אומדנא דמוכח. הסיבה לכך היא שאינו דומה הנידון שלנו למי שמכר ביתו כדי לעלות לא"י, משום ששם אחרי הכל מי אמר לנו שזו הסיבה שלו לכך שמכר, אולי הוא נאלץ למכור ומתבייש בכך ואומר שמוכר לשם סיבה זו [סברא זו נזכרת בשו"ת משפט צדק (לר' מאיר ב"ר שם טוב מלמד ח"א סימן נ"ח) לגילוי דעת מוקדם, אך ניתן לאומרה גם בגילוי דעת בשעת המכר]. מה שלא ניתן לומר בנידון שלנו, שהרי ודאי שהארון הזה יעיל ושמיש לפי דברי המוכר עצמו רק בתוך הקרוואן הזה, וודאי שהקונה קנה רק על דעת זה שהוא בא לגור שם. דבר נוסף, המוכר נכסיו כדי לעלות לא"י קיבל מעות מן המקח, ואף אם לא יעלה לא"י יוכל במעות לקנות קרקע אחרת ולגור שם. אולם בנידון שלנו לא יהיה לקונה מה לעשות עם הארון שהרי איננו שווה הרבה כשהוא במצב מפורק.
8. העולה מכל האמור: כל זה מוביל למסקנה שבנידון שלנו יש אומדנא דמוכח לשם מה קנה את הארון, או לכל הפחות גילוי דעת בשעת המכר ובהתחדש סיבה שמונעת ממנו מלהיכנס לקרוואן אף שלא הייתה ידועה למוכר, יכול לחזור בו הקונה והמכר בטל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il