בית המדרש

  • קניה ומכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתרר בת רחל

טעות מוכר

undefined

הרב ניר אביב

אדר תשע"א
6 דק' קריאה
הרבה פעמים יוצא שאחרי קניה אני מגיעה הביתה ורואה שחישבו לי לא נכון. בדרך כלל אני מקפידה על בדיקה לפני היציאה מהחנות אבל לפעמים קורה שממהרים.

א. האם עלי לשוב אל החנות ולהחזיר את ההפרש? מדובר במקום שלעיתים רחוקות אני מזדמנת אליו, מה עוד שעלות הנסיעה הלוך ושוב עולה לי כפול מן ההפרש שהייתי צריכה להחזיר. מה עלי לעשות?
ב. השבוע בטעות הוכנס לי לשקית דברים שאינם שלי (כמובן התקשרתי לבעל המקום להודיע) אלו דברים שממש אין לי שימוש בהם, מה דינם?
תשובה:
א. ברשותך ישנם מוצרים שלא שילמת עבורם והגורם לכך אינו באשמתך אלא טעות בחשבון של החנות, דבר זה מוגדר בהלכה כ"טעות מוכר" וצריך להשיב לו את המוצרים או את שווים. אינך ח"ו גזלנית, אך להשתמש במוצרים ולא לשלם עליהם מחיר מלא זהו גזל, אלא אם כן ישנה מחילה מצד החנות.
לכן, עלייך להתקשר לחנות ולספר על הטעות שנפלה להם בחשבון, ואם יאמרו שהם מוחלים מה טוב, ואם יאמרו לך שתשלמי בפעם הבאה שתבואי לחנות, הרי שכך תעשי ועד שתזדמני לשם הרי יש מצידם מחילה על הזמן שיחלוף עד שתבואי לחנות. ואם יאמרו לך שרוצים את התשלום מיד, הרי שלפי הדין אינך חייבת להגיע אליהם, אלא עלייך להודיע להם שהכסף ברשותך בכתובת שתמסרי להם, והם יכולים לבוא אלייך לקחת מתי שירצו, משום שאינך חייבת להוציא הוצאות לצורך ההשבה.
ב. הכניסו בחנות לשקית שלך דברים שאינם שלך, והוספת שהתקשרת לבעל המקום להודיע. הדברים הללו הם בבחינת אבידה שיש לדון האם יש חובה להשיבה. בדבר זה ישנה חשיבות לדבריו של בעל המקום.
אם בעל המקום טוען שהדברים הם שלו ולא שולם עבורם, צריך להחזיר את הדברים לחנות. אם אמר שאיננו יודע או שכנראה הדברים שייכים ללקוח אחר (מה שהכי סביר להניח) יש לנסות לאתר את הבעלים.
אם לא ניתן לאתר את הבעלים ואינך יודעת למי להשיב את הדברים, יש לנהוג כך:
קחי דף ורשמי: "אני פלונית בת פלונית צריכה להשיב אבידה שהיא סכום כסף כך וכך ואינני יודעת למי עלי להשיב, כשיבוא אליהו יאמר לי למי עלי להשיב". את הפתק יש להניח במקום המשתמר.
אם לא השתמשת בדברים אלא מכרת או שקיבלת עליהם זיכוי כספי את יכולה להשתמש בכסף כמובן 1 .
ביאורים ומקורות:
א. טעות מוכר נידונה בשו"ע חו"מ הלכות אונאה ומקח טעות סימן רל"ב סעיף א', וזו לשונו "המוכר לחבירו במדה ובמשקל או במנין, וטעה בכל שהוא, חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד, מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו ק"א או צ"ט, נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו אחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו, חוזר". מכיון שהמוכר הוא זה שטעה אין הקונה צריך להוציא הוצאות לצורך ההחזרה של ההפרש וכן הדין בנידון שלנו. אך לגבי גזילה יש מקום לדון האם צריך להוציא הוצאות כדי לקיים את מצות ההשבה.
מקור הדברים הוא בשו"ע (חו"מ סימן שס"ז סע' א') שפסק שאין הגזלן חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו, והוסיף הרמ"א שמכל מקום עליו ליידע אותם על-כך שגזל מהם.
דעת הש"ך (ס"ק ב') היא שהגזלן פטור מלהוליך הגזילה למקום הנגזל, משום שדווקא מי שגזל ונשבע צריך להוליך למדי 2 שהרי צריך קרבן לכפרה ואין מתכפר לו עד שתשוב הגזילה ליד הנגזל, אולם גזלן שלא נשבע ואין צריך כפרה, צריך רק להודיע לנגזל שיבוא לקחת ממנו את הגזילה. אמנם לכאורה נראה שהש"ך סותר את עצמו למה שכתב במקום אחר: בסימן שפ"ו (ס"ק ח') על דברי השו"ע (סע' א') שכתב "הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים, חייב, אף על פי שלא הגביהו", כתב הש"ך "דאלו הגביהו מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד. וכתב מהרש"ל (בבא קמא ט', ט"ז) וז"ל ונראה לי אף היכא דשקליה דצריך למעבד השבה, מכל מקום יצא במה שמשלם לו שכר בר אמוראי ואינו צריך להטפל ביה יותר, עכ"ל. ואין דבריו נראין לי דכיון דבעי למעבד השבה אינו יוצא עד שמחזירה למקום שנטלה ", עד כאן דברי הש"ך.
מלשון השו"ע "אף על פי שלא הגביהו" נראה שבא לומר שאין הבדל אם הגביה או לא והרבותא היא שאפילו לא הגביה רק דחף המטבע למים ברגלו אינו שונה מאילו הגביה שהדין בשניהם שחייב, וההבדל הוא רק מאיזה דין חייב שאם הגביה חייב מדין גזלן ואם לא הגביה חייב מדין מזיק. המהרש"ל והש"ך הבינו שיש חילוק לדינא בין הגביה ללא הגביה, שאם הגביה ונעשה גזלן צריך לעשות גם השבה ונחלקו כיצד מקיים אותה. כלומר, כל עוד אנו מגדירים אותו כמזיק הרי שחייב רק את השווי של הנזק, אך אם נגדירו כגזלן עליו לקיים השבה של החפץ הגזול דהיינו את המטבע עצמו, ולכך המהרש"ל כתב שצריך לשלם לו דמי צוללן, והש"ך כתב שלא סגי בכך אלא מצות ההשבה כוללת החזרה למקום שנטלה. בכל אופן מה שנראה מדברי שניהם הוא שהגזלן צריך להוציא הוצאות כדי לקיים מצות ההשבה ולא סגי במה שאומר לו הרי שלך לפניך.
דבר זה נראה כסתירה, שהש"ך כאן מצריך את הגזלן להשיב את הגזילה למקום הנגזל, ולא כמו שפסק השו"ע שהובא לעיל. אך נראה ליישב בפשטות את כוונת דברי הש"ך, שוודאי מסכים שא"צ להוליך גזילה למקום הנגזל וסגי בהודעה שמודיע לו שגזל ממנו, והסיבה לדבר הוא שברגע בו מחליט הגזלן בדעתו להשיב את הגזילה הרי היא כפיקדון המוכן בידו לנותנו לבעלים, פיקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא 3 , ולכן נחשב שעשה השבה ואין צריך להוליכו לבעלים.
אולם, בהגביה מטבע של חברו וזרקו לים שעל ידי ההגבהה נעשה גזלן ומתחייב בהשבה, ודאי שאינו יכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך ולהיפטר מן ההשבה, משום שכל שהמטבע אינו מוכן בידו להחזירו לא מועילה מחשבתו שהחליט להשיב את הגזילה לבעליה להפוך את המטבע לפיקדון. לכן אומר הש"ך שצריך להשיבו למקומו שנטלה כלומר צריך הגזלן לדאוג לכך שמלוא סכום הגניבה או החפץ הגזול בעינו יהיה מוכן לעמוד לרשות הנגזל, ואינו יוצא בהשבה ע"י שישלם שכר צוללן אלא רק בתשלום מלוא הסכום של שווי הגזילה. ואין ללמוד מדברים אלו של הש"ך לגבי חובת ההולכה עצמה, משום שלדעתו אין צריך להוליך כלל מן הדין, ולפרטים בנושא זה לא נחית הכא הש"ך כלל, שהרי נושא זה של חובת ההולכה נידון בסימן שס"ז בחילוק בין נשבע ללא נשבע.
אולם בספר ערוך השולחן (חו"מ סי' שס"ז סע' א') סיכם את ההלכה כך: "הגוזל את חברו ורוצה להשיב את הגזילה ואין הנגזל כאן אינו מחויב להוליך אחריו הגזילה למקומו, אלא מודיעו למקומו שרצונו להחזיר לו גזילתו ויבא ויטלנה...ונראה דזהו דוקא כשגזלו כאן והנגזל הלך למקום אחר אבל אם גזלו במקום האחר שהנגזל גם עתה שם, מחוייב להוליך לו למקום שגזלו דכל הגזלנים צריכין להשיב לאותו מקום שגזלו [וכ"מ בש"ך סי' שפ"ו סק"ח]".
כלומר ערוך השולחן יישב את הסתירה בדברי הש"ך ע"י החילוק, שאם מקומו של הנגזל לא השתנה והוא נותר על מקומו כפי שהיה בשעת הגזילה, ישנה חובה על הגזלן ללכת לשם בעצמו ולהשיב את הגזילה 4 , ואם הלך הנגזל ממקומו אין חובה להוליך וצריך רק להודיעו. ואיני יודע מה הכריחו לזה, כי ניתן להסביר את הש"ך בפשטות כמש"כ.
לעומת הש"ך הסובר שמן הדין אין צריך להוליך כלל אלא די ביידוע הנגזל, דעת הסמ"ע היא שמן הדין היה צריך להשיב למקום הנגזל, אלא חכמים פטרוהו מתקנת השבים בכל מקרה בין אם הנגזל הלך ממקומו ובין אם נשאר במקומו, ועל כן אם רוצה לצאת ידי שמים צריך להוליך הגזילה או שוויה למקום הנגזל אך אינו חייב מן הדין 5 .
ב. מקור הדברים הוא בשו"ע (חו"מ סימן רסז סע' ט"ו) "הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו". הש"ך (ס"ק י"ג) מקשה מסימן ר"ס סע' ט' שם פסקו הרמב"ם והשו"ע "ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו", מדוע כאן פסק השו"ע שיהא מונח אצלו ולא פסק שזוכה בו? מתרץ הש"ך שבסי' ר"ס מיירי באבידה שאין בה סימן לכן המוצא זכה ואילו כאן מיירי באבידה שיש בה סימן ולכן "איכא למיחש כל שעה שמא יבא בעליו לכך יהא מונח עד שיבא אליהו".



^ 1.מה מותר לעשות עם האבידה למוכרה או להשאירה בידו כמות שהיא, עיין בתשובה מ"ח "אבידה עם סימן ללא דורש".
^ 2.מדי הוא שם של מקום רחוק, והביטוי להוליך למדי פירושו שעל מנת לקיים את מצות השבת הגזילה מחויב הגזלן להשיב הגזילה לידי הנגזל, ואפילו אם לשם כך צריך לטרוח להגיע למקום מרוחק כל כך כמו מדי.
^ 3.עיין בעל המאור (ב"ק י"ח ע"א בדפי הרי"ף) שכתב שגזילה המוכנה בידו לתת לבעלים, נחשבת ברשותו של הבעלים ולכן יכול להקדישו, וז"ל "דלא אמרינן אינו ברשותו בדבר שהלה אינו מסרב ליתנו לו, שאם אתה אומר כן אפילו מעמד שלושתן לא היה מועיל בהקדש וק"ו להדיוט" (ובדבריו אלו מצדיק בעל המאור את רבנו חננאל ורב האי החולקים על הרי"ף, עי"ש עוד במלחמות שמיישב שיטת הרי"ף). נמצא, שלשיטה זו גזילה שנמצאת ביד הגזלן שמוכן להשיבה היא פיקדון בידו ונחשבת שנמצאת ברשות הנגזל, ולכן נראה שגם יוצא ידי חובת ההשבה בזה. (למרות שיש מקום לחלק ולומר שאמנם נחשב פיקדון בידו אך כדי לעשות השבה צריך יותר מזה דהיינו לתת ממש ליד הנגזל, אולם לא מצאנו מפורש שחילקו בזה ורק בגזל ונשבע צריך להוליך הגזילה לנגזל עד מדי). יש לעיין האם דווקא הגזילה בעין נחשבת פיקדון או אף שאין הגזילה בעין ובא לשלם מעות נחשב פיקדון לעניין זה.
^ 4.ונראה מדבריו שחייב להוליך הגזילה למקום הנגזל אפילו יצטרך להוציא הוצאות, ויש לדון עד כמה צריך להוציא, והאם שווה לכל מצות עשה שצריך לבזבז עד חומש מנכסיו.
^ 5.גם אם נקבל את הבנתו של ערוה"ש בדעת הש"ך שיש חובה להשיב למקום הנגזל, הרי שדעת הסמ"ע והנתיבות שפטור מתקנת השבין, ובמח' בדיני ממונות יכול הגזלן לומר קים לי כדעה הפוטרת אותי מלהשיב ולהוציא הוצאות לשם כך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il