ארץ ישראל

יתרון הארץ ומעלתה הגדולה על כל ארצות תבל, נעוץ בזה שה' יתעלה בחר בה מכל הארצות, ונתנה לנחלה לעם סגולתו, והיא נחשבת באמת מטרופולין של מלך. קדושתה ומעלותיה, רבו מלספור, ולכן רבותינו הראשונים כמלאכים היו תמיד שואפים ומשתוקקים לקבוע משכנם בתוכה, להתבשם מאוירה הטהור ולהתענג עונג רוחני מזיז כבודה, ביודעם כי היא הארץ המסוגלת לרומם נפש האדם, ולהעלותו במעלות רמות ונשגבות, ולהגיע לתכלית הנכספת, להשיג אורחות חיים הנצחיים. וכדברי המשורר הקדוש ר"י הלוי ז"ל בשירו הידוע ציון הלא תשאלי, וכה כותב באחד מחרוזיו, "חיי נשמות אויר ארצך, וממר דרור אבקת עפרך, ונפת צוף נהרייך", מה שאין כן הדבר בחו"ל.

בהיותה כאמור בירתו של מלך הכבוד יתברך, ועיניו צופיות בה תמיד, כאומרו יתברך, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים י"א י"ב), על כן יש להזהר משנה זהירות מכל נדנוד חטא ועון ח"ו בתוככי הארץ הקדושה, כי אינו דומה הממרה פי המלך בנוכחותו, או בארמונו, וק"ו בשניהם יחד, לממרה פי המלך שלא בנוכחותו, או מחוץ לארמונו. השכל מחייב, שעונשו של הראשון גדול פי כמה מעונשו של השני, וברור הדבר כשמש, שלא ימצא לו שום סניגור בעולם אשר יהיה מוכן להגין עליו מחמת המלך ומזעפו, או ללמד עליו זכות כל שהיא, כי אין כל זיק של תקוה להצלה או להקלת העונש, באמור אליו כן משפטך אתה חרצת. ורק בטענה אחת ויחידה ניתן להצילו למצער מהעונש הכבד הצפוי לו, והיא שהממרה הנו בלתי שפוי בדעתו, ובלתי נורמלי, ואינו אחראי על מעשיו.

והנה, הארץ הטובה והקדושה הזאת, היא בירתו וארמונו של המלך העליון יתב"ש כאמור. הייתכן להעלות על הדעת להמרות את פיו יתברך, ולעבור על הוראותיו ומצוותיו הנחמדים מזהב ומפז רב בתוך ארמונו ובירתו? ובנוכחותו? ובמיוחד ביודענו נאמנה שכל תכליתם היא לטוב לנו כל הימים. העושה זאת, בהחלט חסר יציבות נפשית הנהו, ועל סף השיגעון עומד, כי אינו שוקל בפלס השכל והתבונה את מה שהוא עושה, ובפני מי עושה. ולכן האדם הבריא ברוחו, ואין בקרבו רוח עועים, ידע להעריך כראוי המתנה היקרה הזאת, שהוא יתברך העניק והועיד לנו בחסדו הגדול, ולא להיות כפוי טובה ח"ו כלפיו יתברך, ועלינו לקיים באהבה רבה ובשמחת עולם כל מצוותיו הישרים, וללכת בדרכיו כל הימים. ואולי אל זה ירמזון דברי רבותינו הקדושים, באומרם, כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות ק"י ע"ב), והבן.

וכן הודיעונו רז"ל ברוח קודשם באומרם, כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא ק"ש בבוקר ובערב, יהא מבושר שבן העולם הבא הוא (ירושלמי סוף פ"ג דשקלים). ובדבריהם הקדושים טמון רעיון יקר ונפלא, והוא, שע"י ארבעה דברים יזכה האדם לחיים הנצחיים לאור באור החיים, והם:
א. טהרת המקום
ב. טהרת הנפש
ג. טהרת הגוף
ד. קבלת עול מלכות שמים וקיום המצות.
וז"א כל הקבוע בא"י, היינו טהרת המקום, שהארץ טהורה ואוירה טהור, ועל כונה זאת אמרו ז"ל, כל הדר בא"י שרוי בלא עון, שנאמר העם היושב בה נשוא עון (כתובות קי"א ע"א), כלומר הארץ מסוגלת לטהר את האדם מחלאת עונותיו. ומדבר בלשון הקודש, היינו טהרת הנפש, שאינו מדבר בשפות זרות וטמאות. ואוכל פירותיו בטהרה, היינו טהרת הגוף, שמכניס לגופו רק דברים כשרים ומותרים. וקורא ק"ש בבוקר ובערב, היינו קבלת עול מלכות שמים וקיום מצות, וכמ"ש רז"ל, למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"ך מקבל עליו עול מצות (ברכות י"ג ע"א). אדם כזה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ראה קרבן העדה שם). מבואר מכל זה, כמה גדולה ורמה מעלת הארץ וקדושתה, וכמה על האדם לעשות כל מאמץ לעזוב ארצות העמים ולקבוע משכנו בתוכה, וכמה עליו להזהר מטומאת העונות, ולהתנהג בקדושה ובטהרה כיאות למקדש מלך, הוא מלך הכבוד סלה.

ועלינו לשבח לאדון הכל יתב"ש, שאחרי קרוב לאלפיים שנות נדודים בנכר, תקופה ארוכה וחשוכה המלווה ברדיפות והשמדות לאין ספור, האיר שוב פניו אלינו ובאהבתו ובחמלתו הגיענו עד הלום, לראות בתקומת עם ישראל בארצו, בשוב בנים לגבולם. אולם רוב העם היהודי עדיין נשאר בגולה, כי למרבה הצער, טרם חדרה לתודעתו ההכרה הפשוטה שאינו אלא אזרח נסבל בארץ לא לו, וגר בארץ נכריה, ואין הבדל באיזה ארץ הוא נמצא, במזרח או במערב, כי בכל מקום השנאה רודפת אחריו, ובמישרין או בעקיפין מצירים ומציקים את רגליו על כל צעד ושעל. והמסקנה המתבקשת מאיליה, שאין מקום בעולם שבו ימצא היהודי מנוחה לגופו וקדושה לנפשו חוץ מארץ ישראל. והקריאה שהכריז כורש בשעתו מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל (עזרא א' ג'), היא כעת צו השעה ומצוה בשעתה. ושמעתי רמז נאה בדברי הנביא ישעיה ע"ה, באומרו, כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה, להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם ה' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך (ישעיה ס' ט'), שרצה לרמוז בזה, שרק אלה שיצאו מהגולה ויבואו בראשונה דהיינו שיקדימו לבוא, הם יצליחו להציל גם את רכושם כספם וזהבם, ודי לחכימא ברמיזה, כי הרמז ברור ושקוף.

תמצית הדברים
א. על כל יהודי להגשים שאיפת הדורות וכמיהתם העמוקה, לבוא לרשת הארץ הנבחרת, ולהתבסם מאוירה הטהור, לחונן את עפרה, ולבנות הריסותיה.
ב. לחיות בה חיים קדושים וטהורים, בקיום מצותיו יתב"ש כאשר צונו בתוה"ק, מתוך התעלות רוחנית והתרוממות הנפש, ולשאוף תמיד להתגשמות יעודי הנביאים במלואם, שתכליתם והיתה לה' המלוכה, יתב"ש לעולמי עד ולנצח נצחים.