בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תזריע
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • חודש ניסן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רוברט חי בן מרים

undefined
13 דק' קריאה 48 דק' צפיה
הדין והחסד 1 *
דין הצרעת מיוחד לעם ישראל
השבת היא שבת מיוחדת: פרשת תזריע, שבת פרשת החודש ושבת האחרונה של הזמן. רוב הפרשה עוסקת בדיני טהרה. אני משתמש בלשון "טהרה", למרות שרוב הפרשה עוסקת דווקא במקרים של טומאה, כדרכו של הרמב"ם שקרא לספר הכולל את כל הלכות טומאות וגם את הלכות טומאת צרעת: ספר הטהרה.
בסוף הלכות טומאת צרעת אומר הרמב"ם (טז, י):
הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח), "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך" (שם ט), הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר: "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג), ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר: "וקול כסיל ברוב דברים" (קהלת ה, ב), ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק" (תהלים לא, יט), ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו, טז), ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם" (מלכים ב יז, ט), והרי הוא אומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג, ט), מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז).
כך הרמב"ם מסיים את הלכות טומאת צרעת. גם הרמב"ן (ויקרא יג, מז) אומר כמו הרמב"ם, שטומאת צרעת בגוף, בבגד ובבית היא לא מחלה על דרך הטבע.
הדין הזה של טומאת צרעת הוא דין מיוחד לישראל בארץ ישראל. הזוהר (מח, א) על הפסוק: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא יג, ב) אומר שהאדם מכונה בכמה שמות: אדם, אנוש, איש, גבר, אך השם החשוב ביותר מכל השמות הוא השם: "אדם", מפני שריבונו של עולם יצר את אדם הראשון באופן היותר שלם וקרא לו "אדם": "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), ואנו רואים שגם הנביאים משתמשים בשם הזה בתיאור כאילו יש דמות עליונה על הכסא שהיא כדמות אדם (יחזקאל א, כו). ויש לשאול: אם השם "אדם" הוא שם מיוחד, למה בפרשה שלנו נבחר השם המיוחד הזה ונאמר: " אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא יג, ב), הרי מדובר על מישהו שאינו ראוי, שנכשל, היה צריך לבחור כינוי אחר? משיב הזוהר שאנו לומדים מכאן שאדרבה בגלל גדולתו של האדם מגיעה הצרעת. דווקא בגלל שעל ישראל נאמר: "אתם קרויים אדם " (יבמות סא, א), יש ההקפדה האלוקית שגורמת לייסורים והנגעים הללו. הם שייכים לגדלות, דווקא לצד האדם שבאדם, ששייכים רק לארץ ישראל ורק בישראל. ריבונו של עולם מייסר את הטובים ביותר כדי שיהיו זכים ככל האפשר.

עוון לשון הרע
על מה באים הייסורים הללו? - על לשון הרע. כוח הדיבור של האדם הוא עיקרו של האדם והכוח הזה צריך להיות זך, טהור ונקי - ואם הוא לא כזה באה ההקפדה הזאת. הטומאה של צרעת היא הטומאה הכי חמורה מכל הטומאות. טומאת מת גורמת שיהיה אסור לאדם להיות במחנה שכינה אך עדיין ניתן לו להיות במחנה לוויה ובהר הבית, זבים ויולדות צריכים לצאת ממחנה לוויה אך עדיין יכולים להיות במחנה ישראל, אמנם לא בהר הבית אך עדיין הם יכולים להיות בירושלים, ואילו המצורעים צריכים להיות מחוץ לשלושת המחנות, להיות מבודדים לחלוטין. חז"ל אומרים לנו (שמות רבה א, לד) שמצורע חשוב כמת, כך לומדים מהפסוק: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב). ההלכות של המצורע הם כמו הלכות אבלות: הוא אסור בתספורת, אסור לכבס את בגדיו, אסור בשאילת שלום, אסור בתשמיש המיטה ואסור לו לשלוח שליחים שיקריבו קרבנות בשמו. ויש לשאול: למה מצורע נוהג כאבל, על מי הוא אבל -המצורע אבל על עצמו. הוא חשוב כמת, זה סוג של אבלות חדשה, כי החלק הרוחני והגבוה שלו פרח ממנו וזו הסיבה שנגרמת הצרעת. כך מסביר הכוזרי (ב, סב), שהסתלק מהאדם האור האלוקי בגלל הדיבורים המקולקלים שלו, זה גורם שלא תהיה לו החיות הרוחנית וממילא מתפשטת הצרעת. כאילו מת בתוכו משהו עליון ונישא ועל כך הוא מתאבל, מתאבל על עצמו.
אדם לא מדבר לשון הרע על הקרובים והחברים שלו, הוא מדבר על מישהו שהוא לא מרגיש קשור אליו ושלא אכפת לו מכבודו. אם כן, כשאדם מדבר דברים שאינם כהוגן על אנשים הוא מתנתק מחלק מהציבור והתנתקות מחלק מהציבור היא התנתקות מעצמו. כל הציבור הוא אחד וברגע שהאדם שונא מישהו מישראל ומבזה אותו - הוא לא מתנתק רק מאותו אדם מסויים אלא מכלל ישראל. לכן רבי מנחם מנדל מוויטבסק אומר ששורש הירידה של הדור נגרמת מכך שאנשים מקללים ומבזים את הרשעים, כתוב: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) אך לא כתוב 'ושם רשע לקללה' אלא: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב", מעצמו, אסור לקלל ולהרגיש ניתוק. מי שמקלל את הרשעים מתנתק מהם, הרשעים הם חלק מכלל ישראל וממילא הוא מתנתק מכלל ישראל ואין לו ממי לספוג את הקדושה כי הקדושה לכל יחיד מישראל באה מהכלל. אם כן, בעלי הלשון הרע בודדו את עצמם מבחינה רוחנית והתיקון שלהם הוא באופן של: "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו), בעצם הוא כבר היה מבודד מבחינה רוחנית רק שהוא לא היה מודע לזה - לכן מוציאים אותו מחוץ למחנה שישב בדד וכך הוא יבין את מצבו מבחינה רוחנית. כבר קודם הוא היה מנותק מכל הציבור מבחינה רוחנית ולכן הוא יוצא גם בפועל אל מחוץ לשלוש מחנות.

הצרעת - תחילת התיקון
כפי שאמרנו, הטיפול הזה הוא דווקא לעם ישראל ודווקא בארץ ישראל מפני שריבונו של עולם רוצה שעם ישראל יהיה זך וטהור. צרעת היא מחלה חיצונית ולא פנימית, העור הוא הלבוש הראשוני של האדם, הבגדים הם הלבוש השני שעל גבי העור והלבוש השלישי הוא הבית. הוי אומר שבהתחלה היה ריקבון פנימי, קלקול בכוח הדיבור, וכשאדם מקבל את מחלת הצרעת, הקילקול הזה פורץ החוצה ומתחיל להתגלות: בעור, בבגדים ובבית, אבל זוהי תחילת הרפואה. כאשר לאדם יש פצע עמוק, כשהוא מתחיל להראות, אמנם המצב נראה גרוע יותר, אך באמת המצב הגרוע כבר עבר וכעת הגוף פולט את המוגלה. הצרעת היא שלב של פליטת הקילקול החוצה, זה מהלך של תיקון אם אדם מכיר בחטאו.
אם כן, הפרשה הזאת היא פרשה שמלמדת על מעלתן של ישראל. וכן מלמדת אותנו כמה חשוב כוח הדיבור של האדם. אדם ששומר על דיבורו דברי התורה שלו הם במדרגה גבוהה, ואילו כשאדם מדבר דברים שלא כהוגן הוא מוריד בכך את כוח הדיבור שלו הכללי וממילא גם כוח הדיבור התורני והקדוש שלו פגום ולא מושלם. יש משקל גדול הרבה יותר לכל דיבור של אדם היודע לשמור מאוד על לשונו, דברי התורה והתפילה שלו ואפילו הדיבורים הרגילים שלו פועלים בעולם יותר, וכמה שדיבורו של האדם יהיה יותר טהור וקדוש כך הוא פועל יותר ויותר גדולות.

חודש תשרי וחודש ניסן
הפרשה היא גם פרשת החודש, אנחנו מתקרבים לחודש ניסן. הגמרא במסכת ראש השנה (י, ב) אומרת:
תניא: רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.
דעתו של רבי אליעזר היא שבתשרי נברא העולם והאבות נולדו. תשרי זה החודש העיקרי וגם הגאולה העתידה תהיה בתשרי.
רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל.
יש מחלוקת מתי נברא העולם, מתי נולדו האבות ומתי יגאלו ישראל בגאולה העתידה - בתשרי או בניסן. כמובן ששני החודשים האלה חשובים מאוד ולכל אחד יש הערך שלו. רבי אליעזר מסכים שלניסן יש מעלות גדולות אך בכל זאת הוא אומר שבתשרי נברא העולם ובתשרי עתידים להיגאל וגם רבי יהושע מסכים שתשרי הוא חודש חשוב. תשרי הוא החודש השביעי ושביעי הוא קדוש. אבל ניסן הוא החודש הראשון ולראשון יש מעלה של קדושה: בית המקדש הוא ראשון: "מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (ירמיהו יז, יב), ישראל הם ראשונים: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (שם ב, ג). וגם מבחינת הזמנים יש מעלה לחודש הראשון: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), זו המעלה של ההתחלה והראשוניות. מה יש בחודש השביעי - נראה שבו יש השאיפה אל המטרה, הכול מתחיל מהראשוניות ושואף אל השלמות. השאלה שבה דנים רבי אליעזר ורבי יהושע היא מה החודש העיקרי.

גאולה בדין וגאולה בחסד
נראה שאולי אפשר לתלות את המחלוקת הזאת במחלוקת נוספת שנמצאת במסכת סנהדרין (צז, ב). רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו שם האם הגאולה תלויה בתשובה או לא:
רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
רבי אליעזר אומר שאם ישראל לא עושים תשובה הקב"ה מכריח אותם לעשות תשובה! לעומתו, רבי יהושע אומר שהגאולה כלל איננה תלויה בתשובה.
תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם", אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", חנם נמכרתם בעבודה זרה ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים.
אם כן, רבי אליעזר מביא פסוק לשיטתו ורבי יהושע מביא פסוק אחר לשיטתו, הגמרא לא מסבירה מה רבי יהושע עונה על הפסוק של רבי אליעזר ומה רבי אליעזר עונה על הפסוק של רבי יהושע.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם". אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה".
אומר רבי אליעזר שמהפסוקים רואים שישראל ישובו ראשונים ואז ה' ישוב אליהם, משיב לו רבי יהושע שמהפסוקים רואים שריבונו של עולם ייקח את ישראל בכוח, ולא על ידי תשובה. כך רבי אליעזר ורבי יהושע המשיכו להתדיין עד מסקנת הגמרא:
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה" וגו', ושתק רבי אליעזר.
רבי יהושע מוכיח את שיטתו מכך שיש שבועה שהקב"ה גואל את ישראל. איך ה' יכול להישבע דבר כזה אם הגאולה תלויה בתשובה של ישראל, אולי ישראל לא ישובו? זאת אומרת שהגאולה היא בטוחה! ורבי אליעזר שתק. פשטות הדברים היא שגם רבי אליעזר לבסוף הסכים לדעת רבי יהושע. ראשית כל צריך להתבונן: האם רבי יהושע לא מסכים שהתשובה מקרבת את הגאולה? אלא ודאי שהתשובה עוזרת לקרב את הגאולה אלא שרבי יהושע סובר שגם ללא תשובה תהיה גאולה. אם כן גם רבי יהושע מסכים שיכולה להיות גאולה על ידי תשובה וכמובן שאין זה תנאי שהגאולה תהיה בלי תשובה, וכך הוא מבאר את כל הפסוקים שמביא רבי אליעזר.

דין או חסד
נראה שהדיון ביניהם הוא דיון עמוק ועקרוני מה צריך להיות האופי של הגאולה העתידה - האם זה יהיה סוג של גאולה עם תשובה או בלי תשובה, כלומר גאולה במידת החסד האלוקי או גאולה במידת הדין. יש כאן מחלוקת עמוקה מאוד בהבנה מהי המגמה העיקרית של העולם , האם הקב"ה ברא את העולם על מנת שהעולם יתקיים במידת הדין או על מנת שהעולם יתקיים במידת החסד. האם הקב"ה ברא את עולמו על מנת שהעולם יבחר בטוב, ועל פי זה יקבל את הטובה בהתאם להתנהגותו והמטרה האידאלית היא שהעולם ובמרכזו עם ישראל יהיה עובד ה', יעשה את רצון ריבונו של עולם, יבחר בטוב, ומתוך כך יקבל שפע של טוב, לא בתור מתנת חסד אלא מצד הדין.
והדעה השנייה אומרת שכמה שהאדם ישתדל ויתאמץ להגיע לשיאים של עבודת ה' עדיין הוא לא יכול להגיע למצב מושלם ואידיאלי. העולם, ואפילו אדם מישראל עם כל המעלות שיש לו, הוא עדיין אנושי ובעל גוף והעולם זקוק לשפע ולחסד האלוקי. תפקידם של ישראל הוא להמשיך את השפע האלוקי אך העיקר הוא החסד, הרבה מעבר להשתדלות, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג). העולם צריך להיות מושפע כל הזמן מהשפע האלוקי, העולם יכול להיות שלם רק בזכות מידת החסד האלוקית.
ניסן הוא חודש של חסד, ביציאת מצרים הקב"ה הוציא אותנו אף על פי שלא היו לנו זכויות, הקב"ה בחר בנו והוציא אותנו במידת החסד. חודש תשרי לעומתו הוא חודש של דין, ובו מופיע הקב"ה במידת הדין בעולם. על כך נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע. המחלוקת כמובן היא על ההדגשים, העולם נברא בשתי המידות אך השאלה היא על מה הדגש. רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי וזה עניינו של העולם – העולם נברא במידת הדין, על העולם להשתדל ולהתאמץ, להגיע לשלמות ואז יקבל את כל השפע. רבי יהושע לעומתו אומר שהעולם נברא במידת החסד ואין אפשרות להגיע לשלמות בלי שריבונו של עולם ברוב חסדו יאיר כל הזמן את העולם באורו הגדול. לישראל יש חלק קטן בהשתדלות הזאת אך לא בזכות מידת הדין ניתן להגיע לשלמות העולם. לכן רבי יהושע אומר שהעולם נברא בניסן וזה עניינו של העולם.
מתוך כך נובעת המחלוקת על הגאולה והתשובה, האם ישראל יחזרו בתשובה ואז הם יגאלו או שהגאולה לא תלויה בתשובה. רבי אליעזר סובר שהגאולה תלויה בתשובה ולא יכולה להיות שלמות של העולם בגאולה העתידה אלא אם כן עם ישראל יחזור בתשובה. רבי יהושע אומר שלא זהו עניינו של העולם, הגאולה העתידה תהיה במידת החסד והיא לא תלויה בתשובה, גם אם היא תבוא בעקבות תשובה זה לא דווקא בגללה, התשובה יכולה להקל ולזרז אך עיקרה של הגאולה לא תלויה בתשובה, זו גאולה אלוקית וחסד אלוקי שמופיע על עולמו.

חסידות או התנגדות
במידה מסויימת, יכול להיות שאנחנו נפגשים בחילוקי הדעות הללו גם בשיטות שונות בעבודת ה': האם צריך להדגיש יותר את החסידות שהיא מידת החסד או שצריך להדגיש דווקא את העמל שלנו כדברי "נפש החיים", שמאז נתינת התורה לישראל הקב"ה הטיל את כל האחריות על עם ישראל והכל תלוי בו. תנועת החסידות אומרת שהתפקיד שלנו הוא להמשיך חסד לעולם, לפעול לפנים משורת הדין ולצורך כך צריך לעשות מנהגים לפנים משורת הדין, להדגיש את לפנים משורת הדין כמעט ויותר מאשר את הדין עצמו. לעשות הידורים, להדגיש מאוד את התפילה כי התפילה באה לבקש מהקב"ה חסד, על הדין לא צריך להתפלל כי את מה שמגיע לנו נקבל בכל מקרה. שוב, ודאי שהמחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע היא לא מחלוקת קיצונית. החסד והדין הן שתי המידות שהעולם בנוי עליהם והשאלה היא על מה לשים את הדגש.
אם למסקנה שהגאולה איננה תלויה בתשובה זה אומר שההלכה כרבי יהושע ומכאן ניתן ללמוד הדרכה בעבודת ה'. לדור שלנו יש נטייה גדולה מאוד לסוג כזה של עבודת ה', יותר עבודה מאהבה מאשר עבודה מיראה.
בעניין הזה של הגאולה שאינה תלויה בתשובה, אני רוצה להביא לפניכם את מה שאומר הרב שלמה אלישיב בספרו "לשם שבו ואחלמה" (הקדמות ושערים, שער ו, פרק ט), זהו ספר קבלה אך יש בו דף אחד שהוא לא קבלה ואותו אפשר ללמוד... הרב שלמה אלישיב היה מקובל גדול שנפטר בכ"ז אדר, השבת היה יום היארצייט שלו ואני רוצה להביא את דבריו בנושא שעליו דיברנו:
אחר כל הדברים הללו הנה יובן לנו עוד עניין אחד נעלם מה שנתחבטו בזה כמה קדושי עליון והוא מה שלא נזכר בתורה מפורש מאומה מכל ענייני ימות המשיח וחיי העולם הבא ועיין בספר כלי יקר בפרשת בחוקותי בפסוק "והתהלכתי בתוכם" (ויקרא כו, יב) שמביא שם מדברי גדולי עולם ז' תירוצים על זה עיין שם. אמנם אחרון חביב, מה שכתב בזה השל"ה בהקדמת תולדות אדם בבית אחרון עיין שם דברי פי חכם חן ושפתיים ישק. אך סוד העניין בזה הוא על פי מה שאמרנו כי הרי כל התורה כולה לפי גילויה ולבושה שהיא עתה לפנינו הרי אינו מבטיח שום טובה ושום שכר אלא רק לעושיה ולשומריה לחוקרה ולדורשה ולמי שעומד נאמן בקיומה. וכל גילויה הוא שנידון כל אחד לפי מעשיו והכל במשפט והכל בדין. אמנם התקווה העתידה דכל חמדת ישראל שהם כל היעודים האחרונים דימות המשיח וחיי העולם הבא הנה הם תלויים באמת רק בברית ולא בזכות והוא ברית אבות וישראל, והברית לא תופר לעולם. וכן אומר רבינו תם (בתוספות שבת נה, א ד"ה ושמואל) דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה, וכן מפורש בתורה בסוף קללות דתורת כהנים: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כו, מד) הרי מפורש ההבטחה על הברית ישראל שלא תופר אפילו בחטא ע"ז רח"ל... ואותה ברית הנה היא לכל יחיד ויחיד מישראל כמו שכתב הגר"א בפרשת ניצבים.
הוא מביא עוד מדברי הגר"א את דברי חז"ל שאין בין דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב (סנהדרין צח, א) ועל כך הביא את דברי הגר"א בתיקונים שוודאי שבן דוד יבוא בדור שכולו חייב, ואומר על דברי הגר"א שאין הכוונה שממש הדור כולו חייב אלא הכוונה היא רובו ככולו או שרק נראה שכולו חייב. ומסיים בעל ה"לשם":
הרי לנו דימות המשיח אינו תלוי בזכות ובמעשים כלל, וכן שם בסנהדרין (צז, ב) בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, ואמר רבי יהושע: חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים... ושקלו וטרו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע, ולבסוף שתק רבי אליעזר כמו שמבואר שם והרי הודה רבי אליעזר גם כן לרבי יהושע שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ובמעשים טובים כלל וכן כתב הרמב"ן בפרשת האזינו שהבטחת הגאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה.
כך הוא ממשיך בקו הזה שבעצם הגאולה העתידה איננה תלויה בתשובה, כמו שאומר רבי יהושע.

לא להיות מופתע!
על פי דברי רבי יהושע, שסובר שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, הגאולה לא תלויה בתשובה. זאת אומרת שאי אפשר להסתכל על המעשים ולומר: מגיע לנו או שלא מגיע לנו להיגאל. אם כן, אי אפשר לדעת באיזה מצב של עם ישראל הגאולה תגיע, ורבי יהושע אומר שבניסן עתידין להיגאל. אנחנו מתקדמים לקראת חודש ניסן, חסרים לנו רק עוד יומיים, ואני לא יודע האם יש למישהו ידיעה ברורה שהגאולה לא תהיה בניסן השנה. אנחנו יודעים על פי הנביאים שבכל יום אנו מחכים למשיח, וגם אם הוא מתמהמה האמונה מחייבת אותנו להאמין שהגאולה יכולה להיות בכל יום ואנו צריכים לפי זה לא להיות מופתעים. ואם יש ספק - הכלל הוא ספקא דאורייתא לחומרא, "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח), אנו לא יודעים מה יכול לקרות, צריכים להיות מוכנים והבגדים צריכים להיות נקיים. במסכת שבת (קנג, א) נאמר שאדם צריך להיות מוכן כל הזמן לחיים ארוכים שמעבר לעולם הזה אך הוא צריך להיות מוכן גם לימות המשיח. זה מחייב אותנו להתבונן בימים האלה ימי רחמים וחסד גדולים שהולכים להופיע לפנינו בחודש ניסן, ואנו צריכים להיות מוכנים לקבל את הגאולה.
לעתיד לבוא כשהגאולה תבוא יהיה אור ושפע רוחני גדול מאוד וכדי לקלוט אותו צריכים להיות מסוגלים, מי שלא מסוגל לקבל הרבה גדולה ברגע אחד הוא נמצא בסכנה, אדם שיכניסו לתוכו שפע גדול יותר ממה שהוא מסוגל להכיל הוא לא יוכל לעמוד בזה. זו הסיבה שריבונו של עולם מתעכב מלהביא את האורות הגדולים, כי יש בהם סכנה, אדם יכול לקבל אור לפי כוחו אך יותר מכוחו זה לא טוב. אנו צריכים לבקש הרבה אור וצריכים לבקש שגם נהיה מסוגלים לקבל אותו. ואם אנו מבקשים אנחנו גם צריכים להשתדל להיפתח לאפשרות הזאת של גאולה. ימי ניסן מזכירים לנו את העבר ומעוררים בנו ציפיות לעתיד. מה גם, שמה שקורה בזמן האחרון בסביבה שלנו (קריסת משטרי מדינות ערב) מעורר את המחשבה שמתחוללים שינויים גדולים. חז"ל כבר אמרו (בראשית רבה מב, ד) שאם רואים מלכויות מתגרות זו בזו יש לצפות לרגליו של משיח וכעת אנו רואים מלכויות מתגרות זו בזו. הן מתגרות אפילו בתוך עצמן ויש תסיסה בכל האזור בכל הארצות שסביבנו – תסיסה שהיא לא מקרית. כל מה שקורה ריבונו של עולם עושה ומכל דבר צריך ללמוד. זהו רצון להתחדשות, ביקוש לעולם מתוקן יותר, וטוב יותר, ומי שיכול להביא את התיקון הזה הוא רק עם ישראל. הוי אומר שכל דבר שקורה בעולם נוגע לנו כי עם ישראל הוא הלב שבאומות (כוזרי ב, לו). הכול זה שיעור באמונה.
ובעזרת ה' נזכה להיכנס לחודש ניסן הבא עלינו לטובה מוכנים יותר, בתפילה ובבקשה מריבונו של עולם לגאולה שלמה, ונשתדל להתאים את עצמנו כמה שאפשר שהחסד האלוקי יופיע וישפיע עלינו, ושנזכה לחודש טוב ומבורך, לישועות, לנחמות ולגאולות.




^ 1.. שנת תשע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il