ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר משיח בן יוסף

גלות תלמידי אליהו ואלישע

תרגום יונתן אומר שתלמידי אליהו ותלמידי אלישע גלו על ידי אחיהם בית ישראל. פרשיות בתנ"ך מרמזות שתלמידי חכמים שמלמדים זכות שלא בלב שלם, גורמים לבית ישראל לקטרג בפועל על כל התלמידים; והדבר גורם חס-ושלום לגויים להגלות את ישראל ואת התלמידים.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
הקב"ה הראה למשה את ארץ ישראל לפני מותו (דברים לד, א-ג):
"...וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ... וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:"
תרגום יונתן ביאר שהקב"ה הראה למשה מאורעות עתידיים, וזו לשונו בתרגום חופשי לעברית:
"והראה לו מאמרו של ה' את כל גבורי הָאָרֶץ ... ואת העמונים והמואבים יושבי המישור (="הַכִּכָּר") שמצירים להם לישראל; ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מ"בִּקְעַת יְרֵחוֹ" ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מ"עִיר הַתְּמָרִים" על ידי אחיהם בית ישראל - מאתים אלף איש..."

בספר מלכים מבואר שבסביבות יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים היו גרים תלמידי אליהו ותלמידי אלישע. תרגום יונתן אומר שהתלמידים האלו גלו ממקומם על ידי אחיהם בית ישראל. מדוע התלמידים האלו הוגלו משם על ידי אחיהם?

פלישת הגדודים מהמזרח
יריחו נחשבת לאזור פורה ועשיר והיא מצויה בגבול המזרחי של ארץ ישראל. ממזרח ליריחו שכנו עמון ומואב; ולעיתים הם היו פולשים לתוך ארץ ישראל. פלישה כזו מתוארת לראשונה בספר שופטים (ג, יב-יג):
"... וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה': וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים:"

ישראל "עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' ", ולכן הקב"ה עורר את המואבים למלחמה. המואבים גרשו משם את תושבי האזור וירשו את המקום. אך בסופו של דבר, בני ישראל זעקו אל ה', וה' הקים להם את אהוד בן גרא למושיע; והוא נלחם במואבים וגרש אותם.

פלישות דומות התרחשו בתקופות נוספות. פלישה דומה מתוארת גם בתקופת אלישע הנביא ויואש מלך ישראל (מלכים ב יג, כ-כא):
"וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה: וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו:"

הכתוב קושר את פלישת הגדודים לקבורת אלישע. כאשר בסמוך, מסופר על תחייה של איש שהושלך לקבר אלישע.

פלישה דומה התרחשה כמעט מאתיים שנה אחר ימי אלישע, בתקופת הנביאים ירמיה צפניה וחולדה שניבאו בימי יאשיהו מלך יהודה. הפלישה מתוארת בנבואת צפניה (ב, ח): "שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם". ירמיה (ב, טו) מספר, שתושבי הערים גלו מהאזור שהגדודים פלשו אליו: "וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב".

מסורת חז"ל – ומה שמרומז בה
לפי מסורת חז"ל האִישׁ שהושלך לקבר אלישע - היה שלום בן תקוה בעלה של חולדה הנביאה (פרקי דרבי אליעזר, חורב, לב),.
"...היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח העיר, וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו עליו; ובזכות צדקות שעשה שרתה רוח הקדש על אשתו. שנאמר (מלכים ב כב, יד) 'וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן... אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה'... וכשמת בעלה חסרה צדקות בעלה , ויצאו כל ישראל לגמול חסד עם שַלּוּם בן תקוה, ו'רָאוּ אֶת הַגְּדוּד' שבא אליהם והשליכו את האיש אל הקבר מאלישע; וחיה, שנאמר 'וַיִּגַּע הָאִישׁ וכו',..."

המסורת תמוהה ביותר! אלישע הנביא מת ונקבר בימי אמציה מלך יהודה; ואילו שַלּוּם בן תקוה היה שומר הבגדים של המלך יאשיהו שהיה דור שביעי למלך אמציה. לפי פשוטו של הכתוב, האיש הושלך לקבר אלישע כבר בפלישת הגדודים בתקופת אלישע – "וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה: וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד...". אך לפי המדרש, שַלּוּם הושלך לקבר אלישע – בזמן פלישת הגדודים המאוחרת; וחלפו כשבעה דורות (כמעט מאתיים שנה) עד שהשליכו אותו לשם. כיצד אפשר ליישב את הסתירה בין המדרש לבין פשוטו של הכתוב?

המסורת מרמזת שהכתוב אינו כפשוטו! ה"קבר" של אלישע מופיע בכתוב במשמעות סמלית. השליכו ל"קבר הסמלי" הזה "אִישׁ" בדורו של אלישע, והשליכו לשם "אִישׁ" כמו שַלּוּם בן תקוה בדור אחר; ובכל דור ה"אִישׁ" קם ו"חי".

במאמר הקודם "הנביאה שהחיתה את בעלה" התבאר, שהמדרש מרמז למחלוקת בין אלישע לבין תלמידי אליהו - ביחס להתגייסות לצבא המלך. תלמידי אליהו קטרגו על יואש ועל צבאו ואמרו, שהקב"ה לא נמצא עימם והם נחשבים ל"מתים בחייהם". הם התנחמו בכך, שהתפקיד הרע – התפקיד של מלך ישראל - הוא תפקיד שיש בו תועלת. יואש וצבאו נלחמים בגויים שמציקים לבני ישראל. לפיכך יש נחמה בכך, שיואש בחר להיות "קבור כל חייו" בתפקיד הדחוי הזה.
אלישע חלק עליהם, והיה סבור, שיש "חיים" ביואש וצבאו; ומי שמקטרג עליהם ורואה בהם "מתים" - גורם להם נזק; ובסופו של דבר, גם המקטרג נפגע מהקטרוג. תלמידי אליהו לא הסכימו עם אלישע. הם סברו, שהחיבור של אלישע אל יואש וצבאו – מצריך להתייחס גם לאלישע כאל "מת בחייו". אך הם לימדו זכות על אלישע, והסכימו שצריך גם נביא שמוכן להתחבר ל"מתים" האלו; ולכן יש להתנחם בכך שאלישע היה מוכן להיות "קבור כל חייו" בתפקיד הזה.

הכתוב מרמז, שלימוד הזכות שלהם על אלישע (ה"קבורה הסמלית" שלו) – פעל כקטרוג יותר מאשר לימוד זכות; וגרם לכך, שגדודי מואב החלו לחדור לארץ ישראל. תלמידי אליהו לא החלו ללמד זכות בלב שלם - גם כשהם רָאוּ אֶת הַגְּדוּד; והם השליכו אִישׁ (יואש) בבוז ל"קבר אלישע". הכתוב מרמז, שהם התנחמו בכך שהָאִישׁ (יואש מלך ישראל) מקבל סיוע מאלישע – ש"קבור" בתפקיד של נביא שמודיע שיש מצוה להתגייס לצבאו.

המשך הכתוב מתאר את הָאִישׁ כאדם חי שהולך ונוגע ב"עצמות" אלישע. התיאור הזה הוא לפי ההשקפה של אלישע. אלישע היה סבור שכשם שבני הנביאים שיושבים לפניו ולומדים תורה מקיימים מצוה – כך מי שמתגייסים לצבא יואש מקיימים מצוה. גם ביואש ובצבאו יש "חיים". יואש יצר קשר אישי עם אלישע, ואלישע לימד עליו זכות בלב שלם; ולכן יואש וצבאו נצחו את גדודי מואב והרחיקו אותם.

אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
המדרש מרמז, שמה שארע בימי אלישע חזר וארע גם בימי חולדה הנביאה. חולדה זכתה לכוח נבואי - בזכות מעשי החסד והצדקה של בעלה. אך בשלב מסוים בעלה החליט לעזור למלך יאשיהו, והוא החל לשאת במשרה ממלכתית - "שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים".
המלך יאשיהו עסק בענייני הבטחון והצבא; והכוח הצבאי שלו שימש להרתעת אויבי הממלכה. אולם התועלת הפרטית שכל אחד נהנה מעצם קיום הצבא לא היתה ניכרת לעין. ממשיכי דרכו של אליהו לא העריכו את חשיבות העיסוק הזה; והם התייחסו אל יאשיהו ואל שריו כאל אנשים "מתים בחייהם". כל עוד שַלּוּם ישב על פתח העיר והשקה את הצמאים - החסד שלו היה גלוי והקבוצה הזו העריכה אותו. אולם בעת ששַלּוּם עבר לסייע למלך – הקבוצה הזו הפסיקה להעריך אותו; והם קטרגו עליו והתייחסו גם אליו כ"מת בחייו".

חולדה הנביאה המשיכה את דרכו של אלישע הנביא, והיא השתייכה לקבוצת "תלמידי אלישע". חולדה פרסמה שיש מצוה להתגייס לצבאו של יאשיהו למרות הביקורת שיש עליו. היא פרסמה שבעלה שַלּוּם עושה מעשה של חסד גם בתפקידו החדש כ"שֹׁמֵר הַבְּגָדִים" של המלך; והיא נחשבת טפלה אליו וצריכה להיקרא - "חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים".

ממשיכי דרכו של אליהו לא הסכימו עם חולדה. אך הם לימדו עליה זכות, והסכימו שצריך גם נביא שמוכן להתחבר ל"מתים" האלו; ויש להתנחם בכך שחולדה מוכנה להיות "קבורה" בחייה - בתפקיד שאלישע היה "קבור" בו בחייו. תפקיד של נביא שמודיע שיש מצוה להתגייס לצבא.
גם כאן, לימוד הזכות שלהם פעל כקטגוריה יותר מאשר כלימוד זכות. והדבר גרם לכך, שגדודי מואב (והפעם גם גדודי עמון) החלו לחדור לארץ ישראל. תלמידי אליהו לא החלו ללמד זכות בלב שלם - גם כשהם רָאוּ אֶת הַגְּדוּד; והם השליכו את האִישׁ (שלום) בבוז ל"קבר אלישע". המדרש מרמז, שהם התנחמו בכך שהָאִישׁ (שלום) מקבל סיוע מחולדה – ש"קבורה" ב"קבר" (=תפקיד) של נביא שמודיע שיש מצוה להתגייס לצבא ולסייע למלכות.

המדרש מרמז, שמה שארע בימי אלישע חזר וארע בימי חולדה. חולדה הנביאה חלקה עליהם, והיא לימדה על בעלה ועל המלך יאשיהו זכות בלב שלם. היא היתה סבורה כמו אלישע, שהעיסוק של המלך בענייני הצבא הוא מצוה חשובה באמת. היא הודיעה שבעלה שמסייע למלך הוא "אִישׁ חי", ולא "מת בחייו". לימוד הזכות שלה התקבל בשמים – ויאשיהו וצבאו ניצחו את גדודי מואב והרחיקו אותם. 1

תלמידים שגלו על ידי "אחיהם בית ישראל"
המדרש מרמז, שלימוד הזכות של "תלמידי אליהו" על אלישע – שלא נעשה בלב שלם - גרם לביאת הגדודים בימי אלישע; ולימוד הזכות של "תלמידי אליהו" על "חולדה תלמידת אלישע" – שלא נעשה בלב שלם - גרם לביאת הגדודים בימי חולדה. כולם נפגעו מהקטרוג, מפני שהגדודים גרשו את כולם מהאזור המזרחי של ארץ ישראל.

הדבר מרומז בדברי תרגום יונתן שה' הראה למשה: "את גלות 'תלמידי אליהו' שגלו מ'בִּקְעַת יְרֵחוֹ' ואת גלות 'תלמידי אלישע' שגלו מ'עִיר הַתְּמָרִים' - על ידי אחיהם בית ישראל". מי שהגלה את התלמידים היו - "אחיהם בית ישראל". בתחילה התרגום הקדים שה' הראה למשה "את העמונים והמואבים יושבי המישור (="הַכִּכָּר") שמצירים להם לישראל". לאחר מכן התרגום מסביר, שההצלחה של המואבים והעמונים להגלות את ה"תלמידים" – נגרמה מפני ש"בית ישראל" קטרגו על "אחיהם" והקטרוג התקבל בשמים.

גלות שנגרמת על ידי "אחיהם בית ישראל"
אמנם בתרגום מבואר, שהגלות לא נגרמה באופן ישיר מלימוד הזכות הפגום של "תלמידי אליהו" - אלא מהקטרוג של "בית ישראל" על אחיהם "תלמידי אליהו" ו"תלמידי אלישע". מה משמעות הדבר?
כזכור, "תלמידי אליהו" לא קטרגו ממש על אלישע ועל חולדה; אלא שהם לימדו עליהם זכות - שלא בלב שלם. לימוד זכות באופן זה - הוא מסוכן, וכן מבואר בספר 'נתיב מצותיך' (קאמארנא, נתיב אמונה שביל ג אות כב); וזו לשונו:
"למעלה מריחין בהבחנה גדולה... כמו שאירע פעם אחת בימי מרן הקדוש אור ישראל (הבעש"ט זי"ע) שתלמידיו אחר חצות לילה ישבו וסידרו שבחים על ישראל, ומרן בביתו ראה ברוח הקודש שזה אינו אלא לעשות נחת רוח ליוצר בראשית אבל לא מלב, וגרמו למעלה קטרוג ודין תחת החסד ונחת רוח. והלך מרן אצלם בעצמו בחרון אף, ואמר להם אתם משבחים לישראל כמו אשה שמשבחת לפני בעלה את בניו שיש לו מאשה אחרת, שהוא לעשות נחת רוח לבעלה, אבל היא באמת שונאת אותם שנאת מות. ישראל (כוונת הבעש"ט על עצמו) אומר - שישראל עם הקודש הם קודש, טובים טובים טובים, מלאים חסדים ותורה וכל מידות טובות, והאריך הקדוש בשבח ישראל, עד שגרם באמת נחת רוח ותענוג למעלה, והמשיך חסדים טובים, והשפעות על כל ישראל."

תרגום יונתן מרמז שלימוד זכות שלא בלב שלם, אינו גורם קטרוג באופן ישיר; שהרי בשעה שאדם מלמד זכות הוא נמצא בהיכל של זכות. אלא שחטא קל של אנשים גדולים - גורם לחטא גדול יותר אצל אנשים פשוטים; וכן מבואר בספר "היכל הברכה" (קאמארנא, שלח דף קג, א) "על פי הידוע ממרן האר"י בעל שם טוב, כשהצדיק עושה חטא קל - גורם לאיש פשוט חטא חמור". אף כאן, לימוד הזכות שלא היה בלב שלם היה חטא קל; אלא שהוא גרם לאנשים הפשוטים (ל"בית ישראל") לקטרג בפועל על כלל תלמידי החכמים, הן על תלמידי אליהו והן על תלמידי אלישע. הקטרוג הזה גרם לגלות מאזור יריחו; ונמצא שתלמידי אליהו ותלמידי אלישע גלו - "על ידי אחיהם בית ישראל".

מאתיים אלף איש
הכתוב אומר שמספר התלמידים היה "מאתיים אלף איש". בספר דברי הימים (ב, יז) מתואר הצבא של יהושפט מלך יהודה; הכתוב מספר שהצבא הזה כלל כוח מיוחד:
"וְעַל יָדוֹ עֲמַסְיָה בֶן זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לַה' וְעִמּוֹ מָאתַיִם אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל:"
עמסיה בן זכרי זכה לתואר מיוחד "הַמִּתְנַדֵּב לַה' ", ויחד עִמּוֹ היו "מָאתַיִם אֶלֶף" איש נוספים שאף הם היו מתנדבים לה'.
"המתנדבים" מוזכרים בתנ"ך בשירת דבורה כמי שפעלו להבאת הנצחון על יבין מלך חצור (שופטים ה, ט): "לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה' ". "חוקקי ישראל" - הם גדולי ישראל שעוסקים בחוקים. הרד"ק ביאר שדברי דבורה מתפרשים בשני אופנים. באופן הראשון דבורה משבחת את גדולי ישראל שעזבו את עיסוקיהם והתנדבו מתוך העם לצאת למלחמה; ובאופן השני גדולי ישראל הם אלו שהתנדבו מתוך העם ללמד תורה ומצוות.
מסתבר שזו גם משמעות הכתוב ביחס לחיילים של עֲמַסְיָה בֶן זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לַה'. מדובר בקבוצת אנשים שהתנדבו לעשות את רצון ה'; ועיקר עיסוקם היה ללמד את העם תורה ומצוות. אולם הם הגיעו למסקנה שיהושפט זקוק להם למלחמותיו, וה' רוצה שהם יתגייסו לצבאו; ולפיכך הם התנדבו להתגייס לצבא יהושפט.
תרגום יונתן מרמז, ש"תלמידי אלישע" התנדבו לעשות את רצון ה' והתגייסו לצבא המלך; ולכן המספר שמתאים להם הוא "מאתיים אלף", כפי שהיה מספר האנשים בחיל של עֲמַסְיָה בֶן זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לַה'. אולם המספר הזה מתאים גם ל"תלמידי אליהו" שהתנדבו לעשות את רצון ה' ולימדו את העם תורה ומצוות.

תרגום יונתן מרמז, שהן 'תלמידי אליהו' והן 'תלמידי אלישע' מתנדבים לעשות את רצון ה' לפי מיטב הבנתם; והדבר יכול להיחשב למצווה ולסנגוריה גדולה על בית ישראל. אך במקום שכל קבוצה תראה את מעלת חבירתה, כל קבוצה רואה רק את המעלה העצמית שלה, והיא מקטרגת על חבירתה. אף כאן, 'תלמידי אלישע' לא קטרגו בפועל על 'תלמידי אליהו'; אלא שגם הם לימדו עליהם זכות שלא בלב שלם. החטא הקל הזה גרם לאנשים הפשוטים (ל"בית ישראל") לקטרג בפועל על כלל תלמידי החכמים, הן על תלמידי אליהו והן על תלמידי אלישע; ונמצא שתלמידי אליהו ותלמידי אלישע גלו - "על ידי אחיהם בית ישראל".

תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ
בסכום המאמר נמצאנו למדים, שתרגום יונתן מרמז בדבריו על גלות התלמידים על ידי "אחיהם בית ישראל" – את חשיבות לימוד הזכות בלב שלם. ודאי שתלמידי חכמים אינם מקטרגים זה עלה זה; אולם לימוד זכות שלהם שנעשה שלא בלב שלם, נחשב לחטא לגביהם; והדבר משתלשל אצל "בית ישראל" לקטרג בפועל על כל תלמידי החכמים; והקטרוג הזה גורם לאומות העולם לבצע חס-ושלום דברים חמורים. התרגום מרמז שכדאי שגם תלמידי החכמים יאמצו אצלם את תפילת ר' אלימלך מליז'נסק:
"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה: ... וְאִם אֵין לָנוּ שֵׂכֶל לְכַוֵּן אֶת לְבָבֵנוּ אֵלֶיךָ, אַתָּה תְלַמְּדֵנוּ אֲשֶׁר נֵדַע בֶּאֱמֶת כַּוָּנַת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב:"
p>


^ 1.כאשר הנביא מקבל נבואה - ברור לו שזו נבואה (רמב"ם יסוה"ת ז, ב): "וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה...". אולם לבד מהנבואות יש לנביאים ולתלמידי הנביאים גם חכמה עצמאית, שלפיה הם משערים מהו רצון ה'. מדרגת החכמה אינה מבוטלת, ובתלמוד נאמר (בבא בתרא דף יב, א) ש"חכם עדיף מנביא". אולם מכיוון שמדובר בחכמה ולא בנבואה, יתכן שהנביא לא ישיג בחכמתו את הרצון האמיתי של ה'. מצאנו כעין כך כאשר דויד רצה לבנות את המקדש. דויד התייעץ עם נתן הנביא, ונתן אמר לו (שמואל ב ז) – "...כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ". אך בלילה נתן קיבל נבואה מה' שאסרה זאת - "לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?!". חכמתו של נתן הנביא שיערה מהו רצון ה' – אך הוא לא השיג את רצון ה' האמיתי. המחלוקת שבין "תלמידי אליהו" לבין "תלמידי אלישע" היא מחלוקת בענייני חכמה
עוד בנושא משיח בן יוסף

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il