ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר משיח בן יוסף

המספד "המסתורי" על אהרון

משה משלב סיפור על "קבורת" אהרון במקום תמוה - בתוכחה על חטא העגל. תרגום יונתן מוסיף שישראל זלזלו מתחילה במיתת אהרון - ובסופו של דבר הם הסכימו "להספיד" אותו שם. אהרון לא מת שם ממש, ומשה מוכיח את ישראל על האופן שהם התייחסו לתפקיד הרוחני שאהרון ממלא.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
בפרקים ט-י בספר דברים משה מוכיח את ישראל על חטא העגל. הוא משלב בתוכחה סיפור על כמה ממסעות ישראל ועל מיתת אהרון באחד מהם (דברים ט-י):
"...וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה... וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם... בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים... וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ..."

אין זה מובן, מדוע סיפור המסעות וקבורת אהרון משולב בתוכחה על חטא העגל. נוסף על כך קשה, שבספר במדבר (כ, כב-כט; לג, לז-לט) מסופר באופן מפורט שאהרון מת ב"הֹר הָהָר" – ואילו בתוכחה שבספר דברים משה מספר שאהרון מת ב"מוֹסֵרָה". כיצד אפשר ליישב את הסתירה הזו?

פרוש רבנו סעדיה גאון
רס"ג (רבנו סעדיה גאון) מתייחס לקושי הראשון (דברים י, ו):
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל".

רס"ג מבאר, שהספור על מיתת אהרון מהווה חלק מדברי התוכחה של משה. אהרון חטא ולא מנע את מעשה העגל; ומשה התפלל שהקב"ה יסלח לו – ותפילתו התקבלה ואהרון נותר בחיים. אולם כאשר בני ישראל החלו במסעותיהם – אהרון מת. לשיטת רס"ג, המסעות שמשה מזכיר כאן בתוכחתו היו בתחילת המסעות - עוד לפני שהתחילו המסעות המאורגנים של מחנה ישראל מהר חורב לכיוון ארץ ישראל.

כידוע, בפרשת 'מסעי' (במדבר לג) משה נצטוה לכתוב רשימה כוללת של מסעי ישראל. הרמב"ן כתב שם: "...מכתב המסעות מצות השם היא... ענין לא נתגלה לנו סודו...". ההבנה שיש 'סוד' במסעות שכתובים בפרשת 'מסעי' מסבירה, מדוע חלק מהמסעות שמוזכרים בפרשת 'חוקת' (במדבר כא יב-כ) - אינם כתובים ברשימה שבפרשת 'מסעי'. ההבנה הזו עונה גם על גם על השאלה מדוע בפרשת 'מסעי' נאמר - "וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן"; ואילו משה מזכיר בתוכחתו מסע הפוך - "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה". מדובר במסעות שונים; והמסע שמשה מזכיר בתוכחתו היה סמוך לאחר חטא העגל, ואינו מוזכר ברשימה של פרשת מסעי.

רס"ג מסביר שסיפור המסע ומיתת אהרון קשורים לתוכחה על חטא העגל. משה מספר שהוא התפלל שאהרון לא ימות בעקבות חטא העגל, אך התפילה הועילה רק עד תחילת המסעות.
אולם דבריו חיזקו את סתירת הכתובים. בספר במדבר (כ, כד) נאמר שאהרון מת בשנה הארבעים בגלל חטאו במי מריבה; ולא כפי שאומר משה בתוכחה – שאהרון מת כשישראל החלו במסעותיהם. רס"ג מאלץ אותנו להבין, שמשה משתמש בתוכחה שלו במילים במשמעות סמלית. משה מוכיח כאן את ישראל, שבמסעות הראשוניים שלהם - אהרון "מת באופן סמלי" במוֹסֵרָה, והדבר נזקף לחובתם.

הצפור והפגרים שבברית בין הבתרים
שרשי שיטת רס"ג מבוארים מעט יותר בתשובותיו על שאלות חיוי הבלכי, כשהוא מבאר את משמעות ברית בין הבתרים. התשובה כתובה בחרוזים (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):
"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד ' הַצִּפּוֹר ' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם ..."

בברית בין הבתרים הקב"ה ציווה על אברהם לעשות "מעשה נבואי". אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים . הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; מפני שהן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל 1 מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; שיהיו בה בנים שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי וצבאי; ובנים שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).
לאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רס"ג מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. הקבוצה שעוסקת ברוחניות בטוחה שרק הם "כהנים". הם "דוקרים" את ה"בהמות" כדי שיתעוררו ויהיו "ציפורים" כמוהם; ו"יעופו באוויר" ויעסקו ברוחניות. "הדקירות" לא הועילו; ולכן הם מגדירים את ה"בהמות" - כ"פְגָרִים".
רס"ג אומר, שאברהם הפיח בשתי הקבוצות רוח של תחיה. רס"ג מרמז, שגם הקבוצה הגשמית רואה את הקבוצה הרוחנית ("הצפורים") כאנשים שמנותקים מהחיים, כלומר כ"מתים"; אלא שהכתוב אינו מזכיר זאת שם במפורש. רס"ג מרמז שאברהם עורר כל קבוצה לראות את מעלת חבירתה; ולחזור בה מההבנה המוטעית - שיש לה כביכול "חיים" בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בשתי הקבוצות, ואז יהיו "חיים" בשתי הקבוצות; – "תחיית 'המתים' כתובה בחביונם".

ההריגה ההדדית
בחטא ה'עגל' החל להתברר, שבני לוי שעוסקים ברוחניות הם ה"צפורים"; ושאר ישראל שעוסקים בגשמיות הם ה"פגרים". בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מבואר:
"מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב' אזניכם ' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ' , ואת מכעסת אותי ב' אזנים ' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם ]' !".


המסורת הזו מגלה שהכתוב מתאר חטא קל באופן קיצוני כאילו היה 'חטא גמור'; וגם העונש מתואר באופן קיצוני כאילו היה 'מכה גמורה'. הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים ('וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ' ). אלא שהעם מאס במתנה הזו; והכתוב מדמה את המאיסה הזו - להורדת התכשיטים לצורך ה'עגל' - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּ'אָזְנֵיהֶם' ".

המאיסה הזו היתה קיצונית, ובני ישראל התייחסו למי שבחרו לעסוק רק בתורה - כמו ל"הרוגים". בשלב הראשון משה הורה לבני לוי "להרוג" את החוטאים ב'עגל'. מדרשי חז"ל 2 מרמזים שמדובר ב"הריגה" סמלית. השלב הראשוני היה בגדר "עזרה ראשונה" לכלל ישראל. ההתייחסות של בני ישראל לאלו שרוצים לעסוק ברוחניות כ"הרוגים" - קטרגה על הקבוצה הרוחנית. קטרוג על קבוצה מעם ישראל משפיע על כלל ישראל - והיה עלול לגרום להתקפה של הגויים על מחנה ישראל; התקפה שכולם היו עלולים להיפגע ממנה. כאשר משה הורה ללויים להתייחס לבני ישראל בתור "הרוגים", הוא אמנם הורה להם לקטרג על חברי הקבוצה הגשמית. אך הקטרוגים של "בני לוי" על "בני ישראל" - סותרים את הקטרוגים של "בני ישראל" על "בני לוי"; מפני שמה שנחשב ל"חסרון" בעיני קבוצה אחת נחשב ל"מעלה" בעיני הקבוצה האחרת. נמצא, שהקטרוגים מבטלים זה את זה; וממילא סרה הסכנה המיידית של התקפת גויים על מחנה ישראל.

השלב של ה'תחיה'
אולם משה לא הסתפק בהסרת הסכנה המיידית. הוא רצה להרבות בזכויות ישראל, דבר שיקל עליהם גם לכבוש את ארץ ישראל. משה רצה שכולם יכתבו ב"ספר החיים" (שמות לב, לא-לב):
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב : וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:"
מדברי משה משמע שהחטא הגדול הוא הפיכת ה"זהב" לאלהים; ומי שה"זהב" הופך להיות האלהים שלו – נענש ושמו נמחה מה"סֵפֶר" של הקב"ה. הרשב"ם, כותב שהכוונה לספר-החיים שמוזכר בנבואת ישעיהו - "...כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם".
משה לא הסכים שהדבר יישאר כך; והוא התפלל וביקש להיות יחד עם כלל ישראל. אם חברי הקבוצה הגשמית שרודפת אחר ה"זהב" הם מחוץ לסֵפֶר – גם הוא יהיה מחוץ לסֵפֶר! ואם הוא (והקבוצה הרוחנית) בתוך הסֵפֶר – גם אלו שרודפים אחרי הזהב יהיו בתוך הסֵפֶר!

הקב"ה נענה למשה, והסכים לכתוב את שתי הקבוצות ב"ספר החיים". המשמעות הראשונית היתה שהקב"ה יראה את מעשי שתי הקבוצות בתור זכויות. המשמעות השניה היתה שהקב"ה יעורר כל קבוצה לראות את חברי הקבוצה השניה בתור אנשים "חיים". השלב הזה מקביל לדברי רס"ג לעיל: 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם". אך שלב ה"תחיה ההדדית" לא ארך זמן רב.
מים יפים
משה מספר, שהוא הוריד את הלוחות השניות והוא שם אותם אצלו בארון. בני ישראל נסעו באותה העת בכמה מקומות בסביבת הר חורב. אך שוב, בני ישראל לא התעניינו במיוחד בדברי התורה. בני ישראל בחנו את מקומות נסיעתם; ודנו האם המקומות דומים לארץ ישראל המופלאה שהם נוסעים אליה. בני ישראל אהבו מתוכם את המקומות של "מים יפים" ("בְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן", "יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם"). במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. ואילו אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שהם התבודדו בהם והתעלו במעלות הקדושה ("גֻּדְגֹּדָה", "מוֹסֵרָה"). הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי ) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל "להיקבר שָׁם " במשך שנות חייו; ובנו יהיה "כהן" בתפקיד הזה תחתיו.
אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מבטל את ההחלטה שדווקא שבט לוי יעסוק בכך. אולם כאשר הם הגיעו למקומות "מים יפים" - הם שמחו על ההחלטה של הקב"ה. משה מספר בתוכחתו ש"בָּעֵת הַהִוא" - נחתם גזר דינם. "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי" - ונקבע ש"הַפְּגָרִים" הם שאר השבטים שעוסקים בגשמיות; וה"צפורים" הם שבט לוי.

תרגום יונתן על מיתת אהרון במוֹסֵרוֹת
משה מרמז בספור על המסעות - שבני ישראל חזרו על קלקלתם, ושבו וקטרגו על הקבוצה הרוחנית. אך הפעם הכתוב אינו מספר שמשה הורה ל"בני לוי" לשוב ולהתייחס לבני ישראל כ"הרוגים".
תרגום יונתן בן עוזיאל משלים את החסר; וזו לשונו בתרגום חופשי לעברית:
"ובני ישׂראל נסעו מהכפרים שבבארות בני יעקן למוסרה שם נִלחם עִמם עמלק כאשר מלך בערד, ששמע שמת אהרן והִסתלקו ענני הכבוד. ומשהעיקה לישׂראל המִלחמה ההיא רצו לשוב למִצרים וחזרו שִׁשׁה מסעות. רדפו בני לוי אחריהם והרגו מהם שמונה מִשׁפחות, וחזרו לאחוריהם. גם מִבני לוי נהרגו ארבע מִשׁפחות. אמרו זה לזה מי גרם לנו הרג הזה? אלא על שׁהִתרשׁלנו בהספד של אהרן החסיד. וקבעו שם הספד כל בני ישׂראל כְּאִלּוּ שם מת אהרן ונִקבר שם, ובכך שירת אלעזר בנו בִמקומו:

פשטות תרגום יונתן כאן סותרת את דבריו שבספר במדבר. שם הוא כותב שאהרון מת באזור קדש והר ההר; ומיד כשישראל ראו את משה בוכה על אהרון – גם ישראל ספדו אותו הספד גדול. אך כאן בספר דברים הוא כותב שאהרון מת באזור מוסרה; וישראל התעצלו מתחילה בהספד שלו.
תרגום יונתן מרמז לפתרון הסתירה ואומר בסיום דבריו –"כְּאִלּוּ שם מת אהרן ונִקבר שם". תרגום יונתן מבאר שאהרון לא מת ממש במוסרה, אלא שישראל התייחסו אליו כְּאִלּוּ הוא מת. בתחילה הם התייחסו אליו כ"מת" מתוך זלזול גמור; אולם לבסוף הם התייחסו אליו כ"מת" מתוך הערכה מסוימת – ו"קברו" אותו ו"הספידו" אותו.

מלחמת "בני לוי" ב"בני ישראל"
תרגום יונתן מספר שלאחר המיתה הסמלית של אהרון - עמלק בא ונלחם עם ישראל, וישראל ברחו לאחור ששה מסעות. לאחר מכן, בני לוי רדפו אחר בני ישראל והרגו מהם "שמונה משפחות". קשה לקבל את ה"הריגה" הזו כפשוטה. איזו הצדקה היתה לבני לוי להרוג את הנשים והטף של המשפחות האלו; והרי אפילו במלחמות נגד גויים אסור להרוג נשים וטף 3 . נוסף על כך תמוה, מדוע בני לוי החליטו להרוג בחרבם משפחות מבני ישראל - ולא את עמלק שהתקיף את כולם.
אך כשם שה"מיתה של אהרון" היא "סמלית" - כך גם ה"הריגה" היא "סמלית". תרגום יונתן מרמז, שמה שארע בחטא העגל - חזר וארע בשנית. בני ישראל חזרו וקטרגו והגדירו את אהרון ואת בני לוי כ"הרוגים". כזכור, קטרוג על קבוצה מעם ישראל משפיע על כלל ישראל - ועלול לגרום להתקפה של הגויים על מחנה ישראל. לשיטת תרגום יונתן – באותה העת הדבר זה אכן ארע 4 . ענני הכבוד ששמרו על עם ישראל סרו מעליהם; ועמלק שהוא רצועת מרדות לישראל שמע על כך, ובא להילחם בם; ובני ישראל ברחו לאחור.
"בני לוי" זכרו את האופן של "העזרה הראשונה" שמשה לימד אותם להסרת הקטרוג מכלל ישראל. לפיכך, הם רדפו אחר חברי הקבוצה הגשמית, אחר "בני ישראל", והתייחסו אליהם כמו ל"הרוגים"; וזו המשמעות של הריגת "שמונה משפחות" מישראל. "בני ישראל" מצידם המשיכו לקטרג על "בני לוי" והתייחסו אליהם כמו ל"הרוגים"; וזו המשמעות של הריגת "ארבע משפחות" מבני לוי. (מספרים אלו הם בעלי משמעות סמלית כפי שמבואר בהערת השוליים 5 ). הקטרוגים ההדדיים ביטלו זה את זה, מפני שמה שנחשב ל"חסרון" בעיני קבוצה אחת נחשב ל"מעלה" בעיני הקבוצה האחרת. ממילא סרה הסכנה של התקפת גויים על ישראל; ובני ישראל אזרו אומץ וחזרו למוסרה שממנה הם ברחו.

ההספד על אהרון
בני ישראל ובני לוי ידעו שמשה התפלל שהם לא יישארו במצב הביניים הפגום הזה – שכל קבוצה מקטרגת ומגדירה כ"הרוגים" את חבירתה; והם רצו להתעלות מהמצב הזה. אולם הם לא היו מסוגלים לראות את התפקיד של הצד השני - כתפקיד שיש בו "חיות".
כמוצא של פשרה הם הסכימו - שיש הכרח בתפקיד של השני. בני ישראל הסכימו שיש הכרח בחברי הקבוצה הרוחנית; ושצריך להתייחס בכבוד אל אהרון שעשה מעשה של חסד - והסכים להיות "קבור" בתפקיד הרוחני. יחס הכבוד התבטא ב"הספד" שהספידו את אהרון בעודו בחיים; וכפי שמתאר זאת יונתן – "וקבעו שם הספד כל בני ישׂראל כְּאִלּוּ שם מת אהרן ונִקבר שם" 6 . יחס הכבוד התבטא גם כלפי אלעזר בנו, שגילה נכונות למלא את התפקיד הרוחני שממלא אהרון אביו 7 .

וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי - גַּם בַּפַּעַם הַהִוא - לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ
משה ראה שבני ישראל לא הגיעו למצב הרצוי – שכל קבוצה תראה "חיים" גם בקבוצה השניה. הוא ידע שמצב הביניים הזה מהווה קטרוג לטווח הארוך – וחס ושלום מרחפת סכנת השחתה על ישראל.
המצב חזר והיה דומה למה שארע בעת שהקב"ה הודיע למשה על "חטא העגל". אז ריחפה סכנת כליה מיידית; ואילו עתה ריחפה חס-ושלום סכנת כלייה לטווח הארוך. משה חזר ועלה להר, והתפלל אל הקב"ה שיסלח לבני ישראל, ושיראה את הצד הטוב שבהתקדמות שלהם. לפני כן הם התייחסו אל הקבוצה הרוחנית כ"הרוגים" מתוך זלזול גמור; ואילו עתה הם מתייחסים אליהם כ"הרוגים" מתוך כבוד, והם "מספידים" אותם. משה התפלל שהקב"ה יסכים להנהיג את כלל ישראל גם במצב הביניים הזה, והקב"ה נעתר לו: "...וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ...".

בסכום המאמר נמצאנו למדים, שהעיון בדברי רס"ג הפשטן ובדברי תרגום יונתן 8 מגלה, שהספור על "מיתת וקבורת אהרון" מהווה תוכחה לישראל על שלא הצליחו לראות "חיים" באהרון הכהן ובבני לוי שעמלים ברוחניות. בני ישראל התעלו אמנם, והסכימו "להתייחס בכבוד" אל "הקבוצה הרוחנית"; ולכן הקב"ה הסכים שיכנסו לארץ ישראל – למרות מצבם הפגום. אולם הקב"ה מצר על כך, שעם ישראל בכללותו לא הגיע למצב הנעלה והרצוי, שכל קבוצה רואה "חיים" גם בבני הקבוצה השניה (ואף אליהו הנביא מעיד על כך, כמבואר בהערת השוליים 9 ).



^ 1.מדרשי חז"ל הובאו במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים".
^ 2.מדרשי חז"ל אלו הובאו במאמר "והשיב לב אבות על בנים" ובמאמר "ההיתר של עגל הזהב"; ואחד מהמדרשים יובא בהערת שוליים בסוף המאמר.
^ 3.כמבואר ברמב"ם (מלכים ו, ד)
^ 4.גם בתרגום יונתן בדברים (לד, ג) מרומז שקטרוג על קבוצה מישראל עלול להביא חס-ושלום לנסיון התקפה של גויים על ישראל; וכפי שהתבאר במאמר הקודם "גלות תלמידי אליהו ואלישע"
^ 5.לדעת התוספות (מסכת עבודה זרה דף ג, א) "צלם הזהב" שהקים נבוכדנצר בבבל לא היה עבודה זרה ממש, אלא "אנדרטה" שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי המשותף לכל ממלכת בבל. בספר 'מדרש אגדה' (בובר, ויקרא ו) מודגש ש"שמונה משפחות" (סוגי אנשים) השתחוו ל"צלם הזהב", וכנגדם "ארבע משפחות" (סוגי אנשים) זכו לראות כיצד חנניה מישאל ועזריה חיים בזכות אמונתם ולא השתחוו ל"צלם הזהב". במאמר "ההיתר של עגל הזהב" התבאר שלשיטת רס"ג גם "עגל הזהב" לא היה עבודה זרה ממש, אלא "אנדרטה" שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל. תרגום יונתן משתמש במספרים שמודגשים ב"צלם הזהב" של נבוכדנצר, והוא מרמז שהמסע למוסרה החל כחזרה על "חטא עגל הזהב". כלומר, בני ישראל הדגישו שוב רק הפן הלאומי הגשמי של ישראל; וממילא, בני לוי חזרו שוב על מה שהם הוצרכו לעשות בחטא העגל. בני לוי הרגו מבני ישראל "שמונה משפחות" – כלומר הם התייחסו למי שמדגיש רק את הפן הלאומי הגשמי של ישראל כמו ל"הרוגים". מאידך בני ישראל הרגו "ארבע משפחות" מבני לוי – כלומר הם התייחסו לבני לוי שמדגישים רק את הפן הרוחני של ישראל כמו ל"הרוגים". המספרים של "שמונה" ו"ארבע" מופיעים כמספרים ניגודיים גם בעבודת יום הכפורים. יש עבודות חיצוניות שהכהן הגדול עושה ב"בגדי זהב" שהמספר שמסמל אותם הוא "שמונה"; ויש עבודות פנימיות שהכהן הגדול עושה בבגדים פשוטים שהמספר שמסמל אותם הוא "ארבע".
^ 6.בני ישראל החליטו לגלות יחס "משופר" כזה גם כלפי בני לוי. תרגום יונתן כותב כאן שבני לוי נבחרו לעבודה - "מפני שקינאו לשמו ליהרג בעבור כבודו". הוא מרמז ישראל הסכימו אז "להתייחס בהערכה" ל"בני לוי" שהיו מוכנים "להיהרג ולהיות קבורים בחייהם" בתפקיד הרוחני; ולכן בני לוי נבחרו אז לתפקידם.
^ 7.המילה "תַּחְתָּיו" מופיעה בתורה 14 פעמים. היא מופיעה 2 פעמים במשמעות של שטח שמשויך לאדם מסוים ("וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו"; "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"); ותרגום יונתן מתרגם שם "אַתְרֵיהּ", כלומר "המקום שמשויך לו". אך רוב הפעמים המילה "תַּחְתָּיו" מופיעה במשמעות של מישהו שמחליף מישהו בתפקיד שלו; ותרגום יונתן מתרגם שם בדרך כלל "תְּחוֹתוֹי" (ופעם אחת "דִיקוּם בַּתְרוֹי"). לכאורה, יונתן היה צריך לתרגם גם את הכתוב - "...וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - בצורה הזו; והוא היה צריך לתרגם "וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ תְּחוֹתוֹי". אונקלוס אכן תירגם כך, אולם יונתן תירגם באופן מוזר - "וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ בְּאַתְרוֹי"; כלומר אלעזר שימש ב"מקום שמשויך לאהרון". יונתן מרמז שאלעזר נכנס עוד בחיי אביו, ל"מקום" של אביו; למקום (=התפקיד) שנחשב ל"קבר" מצד ישראל. אלעזר נכנס לתפקיד הזה בפועל רק לאחר מות אהרון, אך מבחינת ישראל הם העניקו את ה"מקום" (=הקבר) הזה ל"אהרון ובנו" עוד בזמן המסע למוֹסֵרָה.
^ 8.בכמה כתבי-יד של ספורנו יש פירוש חילופי לפירוש שנמצא לפנינו במודפס; ונראה שספורנו רצה לרמז בו לפרשנות שמופיעה במאמר. הפירוש מובא בהערות בחומש "תורת חיים" שבהוצאת "מוסד הרב קוק".
^ 9.בסדר אליהו רבה (ד) מובאת עדות של אליהו הנביא: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שלא אמר לו הקב"ה למשה כך - לעמוד בשער המחנה ולומר: 'מִי לה' אֵלָי', ולומר: 'כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל [שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ]' ". רבים מחכמי ישראל דנו בשאלה, כיצד מעיד אליהו הנביא שמשה כתב בתורה דבר שאינו נכון. לפי מה שהתבאר כוונת אליהו הנביא היא אחרת. אליהו מרמז, שמשה גילה אז ל"בני לוי" רק "חצי מהאמת". הקב"ה הודיע למשה שמותר ל"קבוצה הרוחנית" להתייחס ל"קבוצה הגשמית" בתור "הרוגים" רק בתור "עזרה ראשונה"! כדי שהקטרוג שלהם יבטל את הקטרוג שהקבוצה הגשמית קטרגה על הקבוצה הרוחנית, וכדי להסיר את הסכנה המיידית של התקפת גויים על מחנה ישראל. אולם פעולה זו מזיקה לטווח הארוך. הקב"ה רוצה שהקבוצה הרוחנית תראה "חיים" גם בקבוצה הגשמית! משה גילה זאת לבני לוי בשלב מאוחר יותר; ואליהו הנביא מיצר על כך שמשה גילה אז ל"בני לוי" רק "חצי מהאמת".
עוד בנושא משיח בן יוסף

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il