ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- עשרה בטבת
- יום הקדיש הכללי
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
כל המוזיאונים לשואה ברחבי העולם ובייחוד "יד ושם" בירושלים, מציגים בצורה מרשימה ביותר את העובדות ההיסטוריות המזוויעות של השואה. אך לא קורה שאדם יוצא מהמוזיאונים האלה בתחושה של נחמה או אפילו נחמה פורתא, ועל אחת כמה וכמה בתחושה של סגירת מעגל.
שום מוזיאון לא מצליח לדבר אל נשמתו של היהודי. המוזיאונים פונים אל חושינו, אפילו לשכלנו וללבנו, אך לעולם לא לנשמתנו. הריקנות שנשארת עמוק בנשמה ממשיכה לכרסם בנו ומותירה אותנו בתחושה שלא באנו על סיפוקנו, על אף שהמוזיאון מרשים וטקסי הזיכרון משמעותיים.
יש בעם היהודי כמה קבוצות שלא משתתפות בטקסי הזיכרון של יום השואה. אותם אנשים נותנים סיבות רבות להתנהגות חסרת הרגישות הזאת, לכאורה, אך אף אחת מהן לא משכנעת את התודעה או הנשמה. למרות זאת, אני חש במעמקי ליבי שהריקנות הרוחנית שתמיד מלווה את טקסי הזיכרון האלה נותנת ביטוי להיעדרם של יהודים כה רבים.
אינני אומר זאת כדי למתוח ביקורת על טקסי הזיכרון למיניהם. המשימה שמוטלת עליהם בלתי אפשרית, ולכן כמעט צריך לצפות שייכשלו בה. אך גם ההבנה השכלית הזאת לא משקיטה את המהומה שרוחשת בנשמתי.
תמיד ראיתי את עצמי ואת הדורות שבאו אחרי השואה כחלק מאותה תמונה מרשימה שמתאר הנביא יחזקאל. הנביא רואה בקעה גדולה מכוסה עצמות אדם יבשות. המדרש מספר לנו שאלה היו עצמותיהם של רבבות בני שבט אפרים שניסו להימלט מעבדות מצרים לפני שבאה הגאולה הממשית בהנהגת משה. הם נפלו קורבן לתנאים הקשים של המדבר ולשנאתם של שבטי עובדי אלילים שרדפו אותם. הנביא יחזקאל איננו רואה שום תקווה לתחייתם, שהרי הם מתים כבר אלף שנים. הנביא גם מרגיש שאיש לא התאבל עליהם כראוי או שמר את זכרם.
אלקים מודיע ליחזקאל שהעצמות האלה הן סמל, "כל בית ישראל המה". עם ישראל עצמו המום מהמתים האלמונים שלו, מכל אותם אנשים שאין להם קבר או מצבה לציין את העובדה שפעם הם חיו על האדמה הזאת. הנביא נואש מכל אפשרות לתחייה או להמשכיות.
אך אלקים אומר לו להתנבא על העצמות היבשות האלה ולהשיב להן את צורת הגוף האנושי. ואז רוח אלקים נכנסת ומפיחה בהם חיים עד שהם ממלאים את הבקעה, חיל גדול מאוד.
הנביא איננו מספר לנו את סוף הסיפור. מה קרה לחיל הגדול הזה של היהודים שקמו לתחייה בדרך נס? התלמוד נותן שתי תשובות שונות בעניין זה. תשובה אחת אומרת שהתחייה הזאת היתה זמנית בלבד ושכולם חזרו מיד להיות רק עצמות מתות ויבשות.
רבי יהודה בן בתירא סותר את האפשרות הזאת. הוא קם בבית המדרש ואומר שהתפיסה הפסימית הזאת איננה נכונה. יותר מזה, אותם אנשים שקמו לתחייה נישאו, הולידו ילדים וחיו חיים מלאים אחר-כך, ואף מוסיף "ואני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבא מהם".
נדמה לי שסגירת המעגל היחידה שהנשמה שלנו יכולה לשאת בעניין האסון היהודי העצום הזה היא ההכרה ברציפות הדורות היהודית ובמסורת שמאחדת את העם היהודי. אלה שאינם עוד, ואפילו אלה שזהותם לא ידועה לנו, כל אלה שאפרם ועצמותיהם פזורים בנוף אותה יבשת מקוללת, מוסיפים לחיות בנו. העבר שלנו מוסיף לחיות באמצעות ההישגים שלנו והמאבקים שלנו למען התורה ולמען עם ישראל.
אנחנו מניחים את התפילין שלהם, רבים מאתנו בפועל וכולנו באופן סמלי. ההבנה הזאת בעניין התפילין תמיד תדבר לנשמותינו ותסייע לנו לציין באמת את השואה ואת התקומה של העם היהודי אחרי אסון, אפילו אסון במימדים בלתי נתפסים כאלה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
