ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך חקת
1.00x

מתוך העלון "חמדת ימים"

שירת המושלים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה
לחץ להקדשת שיעור זה
בפרשתנו נמצאת "שירת המושלים":
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (במדבר כ"א כז-ל).

צריך לבאר מי הם המושלים?, מתי ועל מה אמרו שירתם? מה משמעותה של השירה ביחס לעם ישראל והליכותיו? ומה היחס בין שירה זו לבין השירה הסמוכה לה:
" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (שם יז-כ).

הגמרא דורשת פסוקים אלה על בעלי המוסר "המושלים ביצרם" (עיין בבא בתרא עח ע"ב). למרות שברור שאין זה הפשט ננסה למצא קשר בין הפשט והדרש. רש"י רשב"ם רמב"ן ועוד מסבירים כי המושלים הם "מושלי נבואות כגון בלעם וחבריו" שנבאו ומשלו משלים על נצחונו של סיחון מלך חשבון על המואבים והעמונים בדורות שבהם היה עמנו משועבד למצרים במצרים. נצחון זה הוא שאפשר את ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי עד לארנון, כמו שרמוז בפסוקים הקודמים לשירת המושלים:
"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן" (שם כה-כו).

מצב זה מוגדר בחז"ל כ"עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח ע"א). בישעיה פרקים טו וטז מובא "משא מואב". עיון בפרקים אלה מגלה בקלות, כי ארץ מואב נכבשה בידי כובש אכזרי, המואבים חגורי שק, נוהגים בכל מנהגי האבלות הידועים בעולם העתיק בוכים ומיללים על האסון הנורא שפקד כל פינה בארצם. ישעיה מסכם:
" זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מוֹאָב מֵאָז" (שם ט"ז יג).

בירמיה אנו מוצאים את נבואת ישעיה מורחבת עוד יותר, כשירמיה מוסיף עליה דברים כהנה וכהנה. התוכן של שתי הנבואות זהה כמעט לחלוטין. כקודמו גם ירמיהו מדבר בשם ד' על מפלת מואב הנוראה ועל השממה בעריו. לקראת סיום נבואתו אומר ירמיה:
"הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אָבִיא אֵלֶיהָ אֶל מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם יְקֹוָק. בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם כְּמוֹשׁ כִּי לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה" (שם מ"ח מד-מז).

פסוקים אלה בודאי קשורים לשירת המושלים.
לכן נראה להסביר כי שירת המושלים בצורתה היותר מלאה מצויה בירמיה, ישעיה מביא אותה בקיצור ומשה רבנו אדון הנביאים נצטווה להביאה בקיצור נמרץ. שירה זו עוסקת בכיבוש האכזרי שפגע גם בילדים ונשים והפך את ארץ מואב לשממה. כשעם ישראל הגיע לאזור, כמובן שבניו של אברהם "רחמנים בני רחמנים", לא נקטו בידם את מידת האכזריות. שירתם עוסקת בבאר מים חיים ההופכת מדבר ישימון לארץ נחלה.

המסר שהביא העם לארצו, הוא מסר של פיתוח והפרחת השממה, בין מהבחינה האקולוגית ובין מהבחינה הרוחנית. אם כך, גם הדרשנים צודקים, שירה זו משבחת את העם שהנחיל לעולם את ערכי המוסר, גם בזמן שהתמודד עם שאלת הישרדותו בין שבעים הזאבים וגם בזמן שהתנחל בארצו. גם זה אחד המסרים החשובים של יציאת מצרים לדורות.

(מתוך העלון "חמדת ימים").
עוד בנושא חקת

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il