בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מוסר
לחץ להקדשת שיעור זה

שלשה רבדים במהות האדם

הגמרא מספרת על דיון בין גדולי התנאים ביחס להערכת מעשיהם של הרומאים. שיעור זה דן בשלש השיטות, ובו מבאר שהן תלויות בהבנת מהות האדם.

undefined

כב אייר תשנ"ה
5 דק' קריאה 55 דק' האזנה
הגמרא במסכת שבת (דף לג, ב) מביאה דיון שהתפתח בין התנאים:
"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו [הרומאים]: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה [את השלטון הרומאי] - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג".

ודאי שר' שמעון בר יוחאי הוא זה שאמר את האמת הישרה, שכן מצינו במסכת עבודה זרה (דף ב, א) שכך גם אמר להם הקב"ה: "שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא...". אם כן יש לתמוה, כיצד ר' יהודה שיקר??

קודם לכן מביאה הגמרא בשבת שם דיון כמעט בין אותם תנאים:
"תא שמע, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי שמעון. נשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו [של אסכרה] מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה? נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר: אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך - פה גומר. נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר: מפני שאוכלין בה דברים טמאין. דברים טמאים סלקא דעתך? אלא: שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים [מעושרים]. נענה רבי שמעון ואמר: בעון ביטול תורה. אמרו לו: נשים יוכיחו! [שאינן מצוות על דברי תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ומתות באסכרה, אמר להן:] שמבטלות את בעליהן. נכרים יוכיחו! - שמבטלין את ישראל. תינוקות יוכיחו! - שמבטלין את אביהן. תינוקות של בית רבן יוכיחו! - התם כדרבי גוריון, דאמר רבי גוריון, ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה: בזמן שהצדיקים בדור - צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור - תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור.

המהר"ל מסביר מדוע דנו התנאים דוקא על מיתת אסכרה. מיתה זו היא מיתה בעצם. זאת אומרת, היא פוגעת במהותו של האדם - בפה. מיתה כזו חייבת לבוא בעקבות חטא שאף הוא מהותי באדם, ועל כך הויכוח. נבאר מה היתה דעתו של כל תנא:
ר' יהודה בר' אילעאי
חיות האדם היא הדיבור, כפי שמתרגם אונקלוס "נפש חיה - רוח ממללא [מדברת]". לאדם בעל קלקול בדיבור אין זכות קיום. "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".

ר' אלעזר בר' יוסי
הכוזרי שואל במאמר שני מהו עניינם של הקרבנות - "קרבני לחמי לאִשָּי", וכי הקב"ה צריך ללחם? ומשיב לו שם החבר שזהו בדיוק הפירוש של "לאִשָּי", הקרבנות הם הלחם של האש. החבר ממשיל זאת לנפש בריאה בגוף בריא. עם כל החשיבות של הנשמה, היא צריכה כלי בשביל להיות כאן. אם הגוף מקולקל לא תהיה ברירה לנפש אלא להסתלק. הנשמה לא צריכה אוכל אבל היא צריכה את הגוף שצריך אוכל. כך הקב"ה רוצה להשרות שכינתו בעולם הזה ובשביל זה צריך קרבנות. מכאן נשאל המושג "לחם", על-ידי הקרבנות הכהן מלחים, מחבר את הקב"ה עם ישראל. כל מזון נקרא לחם משום שתפקידו להלחים את הנשמה בגוף, שהרי ללא מזון אין גוף וללא גוף אין נשמה.

אדם שאוכל טבל אוכל דברים שבמקום לחבר את הנשמה לגוף הם מסלקים אותה. "ונטמתם בם", זוהי אכילה מטמטמת. עד כדי כך שיהודי שרוצה לחזור בתשובה וקשה לו לקבל את כל המצוות, המצוה הראשונה שצריך לשמור היא השבת משום שהעבירות הללו הן הכי שכיחות (אחת לשבוע) והכי חמורות (סקילה) והמצוה השניה היא איסור אכילת מאכלות טמאים, משום שזה מסלק את הנשמה.
מהות האדם היא חיבור הנשמה לגוף.
הרמ"א בסימנים הראשונים מסביר שיש לסמוך את ברכת "אלוקי נשמה" ל"אשר יצר", משום ש"אשר יצר" היא הודאה על המערכת הגופנית הפועלת כסדרה ו"אלוקי נשמה" היא הודאה על חזרת הנשמה לגוף. בצומת שבין שתי הברכות אומרים "ומפליא לעשות". זהו הפלא של הבריאה, היצירה המיוחדת של האדם שיש בו גם גוף וגם נשמה אף-על-פי שהם סותרים האחד את השני וזוהי מהותו של האדם. לכן צריך לסמוך את הברכות.

ר' שמעון בר יוחאי
ר' שמעון בר יוחאי הוא הכי פנימי.
המהר"ל אומר שאדם נקרא אדם משום שנוצר מן האדמה. הדמיון אינו רק בשם אלא גם במהות. לאדמה יש סגולה מיוחדת שהיא יכולה להוציא מהכח אל הפועל. הזרע שנזרע באדמה נרקב ומהריקבון שלו מצליחה האדמה להוציא שיבולת, להוציא המון פירות. היכולת הזאת היא בדיוק האדם. יש עוד בעלי-חיים שמולידים, אבל כשחתול מוליד יוצא עוד חתול שאינו שונה מקודמו, אולי בצבע. אולם בבני-אדם, "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה", לכל אדם יש כוחות אחרים. כיצד האדמה מסוגלת להוציא מהכח אל הפועל? על-ידי המטר. "יערוף כמטר לקחי" - זוהי התורה שנקראת לקח שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם". זאת אומרת, רק על-ידי התורה האדם מסוגל להוציא מעצמו את כוחותיו.

בפרשת ויקהל נאמר "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו". הרמב"ן מבאר שמדובר בחכמים העושים מלאכה ואף-על-פי שעבדו במצרים רק בלבנים ידעו לצרוף ולהיות אומנים. זאת מכיוון שמצאו בטבעם שיודעים לעשות כן, "ויגבה ליבו לעשות כן". זהו "נשאו ליבו". יותר מכך, בצלאל ש"בצל א-ל היית" היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. כיצד זה עוזר לידיעה ליצור כלים? כאן אנו רואים שהתורה מסוגלת להוציא מהכח אל הפועל דברים שאדם כלל לא יודע שהוא מסוגל להם.
לכן כאשר יש ביטול תורה יש חוסר בעיקר מהותו של האדם. אפילו נשים, נכרים ותינוקות המבטלים אדם אחר מלימוד תורה, ממיצוי מהותו, נענשים במיתת אסכרה הפוגעת במהות האדם, בפה. אמנם כשר' שמעון נשאל על תינוקות של בית רבן נאלץ לענות שהם בחינת גדר חדש, מתים על עוון הדור.

כעת נחזור לקטע הגמרא הראשון:
ר' יהודה ידע את האמת ש"כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן". המהרש"א מסביר שרב יהודה אמר כך מפחד המלכות, אך על-פי מה שאמרנו ניתן לבאר זאת אחרת: ר' יהודה בר' אילעאי סבר שאסכרה נגרמת כתוצאה מלשון-הרע ולכן לא רצה לומר לשון-הרע אפילו על גויים.

הגמרא ממשיכה ומספרת:
"אזלו טשו במערתא... כולי יומא גרסי... איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף".
כאן ר' שמעון לשיטתו, זה ביטול תורה.
"יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש".
וכי ר' שמעון בר יוחאי היה רשע? אלא שגם כאן ממשיך ר' שמעון בשיטתו, כיון שהדור לא בסדר הוא יודע שהוא צדיק ולכן הוא צריך להיתפס על הדור בכדי להצילו.

"יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il