בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אפרת בת נעמי

השבח ארץ ישראל, היבט הלכתי

undefined

הרב שמואל אליהו

סיון תשע"א
19 דק' קריאה
ארץ ישראל – חמדה גנוזה
הקב"ה ברא בעולם זהב ויהלומים ושאר אוצרות טבע. האוצרות הללו הם גנוזים למי שיודע להפיק אותם. העולם מלא אוצרות גנוזים ורק מי שמתאמץ – יכול להשיגם, אם מגיע לו. כך גם הטוב של ארץ ישראל הוא גנוז. אם לא יודעים איך להפיק אותו - היא נשארת שממה, כמו שהייתה במשך כל הגלות, אלף ותשע מאות שנה. אבל אם יודעים איך להפיק אותו היא "ארץ זבת חלב ודבש" כמו שרואים היום. וכמו שנראה עוד ועוד בעזרת ה' עלינו.
הגמרא אומרת כי כשבני ישראל יושבים בארץ ישראל - היא גם נותנת פירותיה בעין יפה וגם מתרחבת כמו עורו של צבי. על זה נאמר הפסוק (תהילים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ וכו". "ובודאי היא חמדה גנוזה. שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בני ישראל להיות מבינים, למצוא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה. כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה 'אשר אראך'. ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה" (שפת אמת שלח תרנב). בשיעור זה נדבר על כמה מצוות שמלמדות על שבח ארץ ישראל. והמשמעות ההלכתית שלו.

תורה – חמדה גנוזה!
המלאכים קראו לתורה "חמדה גנוזה". "אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָּשָׂר וָדָם"? "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ? וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ?". אבל הקב"ה לא רצה שתשאר גנוזה ונתנה לבני אדם שנוציא אותה מהגניזה - מן הכוח אל הפועל. ואי אפשר להוציא משהו מהכוח אל הפועל אם לא יודעים שהוא קיים. אם לא מאמינים שהוא יכול לפעול ולצמוח. כי כשהוא גנוז – לא רואים את כוחו הגדול. וזו הטעות של האנשים שאין בהם אמונה, שצוחקים על האנשים שמחפשים את האוצרות הגנוזים ואומרים להם בחוסר אמונה: "אתם בזבזנים. אתם פזיזים. לא תמצאו כלום".

עם ישראל - עמא פזיזא?
הגמרא (שבת דף פח/א) מספרת על צדוקי אחד שראה את רבא יושב ולומד תורה בעיון רב ולא שם לב שידו נלחצה תחת רגלו, נפצעה, ויצא ממנה מעט דם. אמר הצדוקי לרבא: "עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְמִיתוּ פּוּמֵיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בְפַחֲזוּתַיְיכוּ קַיְימִיתוּ, בְּרֵישָׁא אִיבַּעַי לְכוּ לְמִשְׁמַע, אִי מָצִיתוּ - קַבְּלִיתוּ, וְאִי לָא - לָא קַבְּלִיתוּ". תרגום: אתם עם פזיז שהקדמתם אמירת "נעשה" ל"נשמע" והקדמתם את הפה שלכם לאוזן שלכם. עדיין נשארתם עם פזיז. בתחילה הייתם צריכים לשמוע אם אתם יכולים לקבל את התורה ואמר כך להסכים.
מה ענה לו רבא? "אָמַר לֵיהּ, אַנַּן דְּסָגֵינַן בִּשְׁלֵמוּתָא, כְּתִיב בַּן, (משלי יא) "תּוּמַת יְשָׁרִים תַּנְחֵם". הַנַךְ אִינַּשֵׁי דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא, כְּתִיב בְּהוּ, (שם) "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". תרגום: אנחנו שהולכים עם הקב"ה באמונה לא מפקפקים באהבתו אותנו ולכן אין לנו ספק שהתורה שהוא רוצה לתת לנו היא טובה ואנחנו יכולים לעמוד בה. לא צריכים לשאול מה כתוב בה? התמימות הזו משתלמת. אלוקים לא מרמה אותנו. אבל אתם אנשים חכמים, פיקחים. לא מאמינים. שואלים את אלוקים: מה כתוב בה? – עליהם נאמר המשך הפסוק: "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". אם אתם לא סומכים עלי – אענה לכם תשובות שירחיקו אותכם מהתורה.

רק עם שמאמין – יכול להפיק את טובה הגנוז של הארץ
סיפור דומה יש בגמרא על רבי זירא. שמאוד התאמץ לעלות לארץ ישראל וכשהגיע לירדן לא הייתה ספינת מעבורת שתעביר אותו את הנהר הרועש. מה עשה? עלה על גזע עץ שהיה מונח לרוחב הנהר. אחז בחבל שהיה מתוח מעל אותו עץ, וכך עבר את הירדן להכנס לארץ ישראל. עבר שם אותו צדוקי או צדוקי אחר ואמר לו את אותו משפט של החכמים הביקורתיים: "עַמָּא פְּזִיזָא! דְּקַדְמִיתוּ פּוּמַיְכוּ לְאוּדְנַיְכוּ, אַכַּתִּי בִּפְזִיזוּתַיְכוּ קַיְמִיתוּ". חכה שתבא הספינה. למה אתה ממהר כל כך?
ענה לו רבי זירא, ואמר לו: "דּוּכְתָּא דְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זָכוּ לָהּ, אֲנָא, מֵי יֵימַר דְּזָכִינָא לָהּ?" תרגום: מקום שלא זכו לו משה ואהרון – מי אומר שאני אזכה לו. (כתובות דף קיב.). שני האמוראים הללו פועלים מתוך אהבה גדולה לתורה ולארץ ישראל. זר לא יבין את זה. בעיניו זו פזיזות. כנראה שרק עם שאוהב את התורה ואת ארץ ישראל יכול להפיק את הטוב הגנוז של התורה והארץ.

ברכת ארץ ישראל – מתגלית בחלב העיזים
חלק מהטוב של ארץ ישראל הוא היותה זבת חלב ודבש. הגמרא מספרת (כתובות קיא) "רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, אִיקְלַע לִבְנֵי - בְּרַק, חֲזִינְהוּ לְהַנְהוּ עִזֵּי, דְּקָאַכְלָן תּוּתֵי תְּאֵינֵי, וְקָא נָטִיף דּוּבְשָׁא מִתְּאֵינֵי, וְחַלְבָא טָיִיף מִינַיְהוּ, וּמִיעֲרֵב בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אָמַר, הַיְנוּ "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וכך מביאה גמרא כמה וכמה מעשים.
והסביר בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע רמי בר יחזקא שראה את החלב של התאנים מתערב בדבש התאנים אמר הַיְנוּ "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וחידש לומר שהחלב יוצא מהעיזים ולא מהארץ. ואף על פי כן כל אחד מבין שזאת ברכת הארץ שאת פירותיה אוכלים העיזים ונותנים חלב בשפע. כך כל השפע שרואים על בני ישראל שיושבים בארץ ישראל. נראה כאילו הוא כשרונם של בני ישראל. אבל באמת הוא הכוח הגנוז בהם שיוצא לפועל מכוחה של ארץ ישראל. שכוחה הגנוז של הארץ יוצא על ידי אלה שיושבים עליה – אם הם ראויים. כך גם כוחם הגנוז של עם ישראל יוצא לפועל בארץ ישראל דווקא. אבל בחוץ לארץ – הם נשארים כמו "גן נעול מעין חתום".

ברכת ארץ ישראל מתגלית בתלמידי חכמים של ארץ ישראל
בגמרא (סנהדרין כד.) "אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב, (זכריה יא) "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים", "נֹעַם" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה; "חֹבְלִים" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה". וזה שבחה של ארץ ישראל. שתלמידי חכמים שדבקים בסגולותיה של הארץ שהיא זבת חלב ודבש – זוכים להיות מנעימים זה לזה בהלכה. ק"ו מהעיזים שאוכלות את פירותיה וחלבם מבורך. כל שכן התלמידי חכמים שבה.
כשמו"ר אבא ז"ל נבחר להיות רב ראשי לישראל נבחר יחד איתו הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל. סיפר הרב אלי בן דהן כי בכניסתו לתפקיד מזכירו של הרב זצ"ל קרא לו הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל וסיפר לו כי הוא היה אב בית דין בבאר שבע והרב אליהו ז"ל הגיע לבית הדין שם והיה אז צעיר הדיינים בארץ ישראל. מהר מאוד התקדם הרב אליהו ז"ל ונהיה דיין בבית הדין בירושלים ואחר כך נהיה דיין בבית הדין הגדול, בגיל שלושים ושבע.
אחרי כמה שנים גם אני עברתי מבית דין אחד למשנהו עד שמינו גם אותי לדיין בבית הדין הגדול. בבית דין זה יש כמה הרכבים של דיינים, והנוהג שם הוא שהותיקים שנבחרו להיות דיינים ראשונים - הם אבות בית דין בהרכבים שבהם הם יושבים. הם מנהלים את הדיון וכו'.
הגעתי ביום הראשון לבית הדין הגדול והייתי צריך לשבת בהרכב אחד עם הרב אליהו זצ"ל. והנה אני רואה את שני הדיינים כבר יושבים בצדדים על הכסא שלהם והכסא של אב בית הדין פנוי. שאלתי את הרב אליהו שהיה יותר ותיק שם: איפה אני יושב? אמר לי הרב אליהו: על כסא אב בית הדין. אמרתי לו: לא כך הסדר. אמר לי: הסדר של כבוד תורה קודם לסדר של בית הדין. אתה תהיה אב בית הדין.
אמרתי לו שאינני מסכים. שאל אותי: אם כן מי אב בית הדין? מי מחליט וקובע את סדרי הדין? אמרתי לו: אתה! אמר לי: אם כן אני מחליט שאתה יושב בכסא הזה של אב בית הדין.
סיים הרה"ג שפירא זצוק"ל ואמר לי: זו הדרך שבה תלמידי חכמים של ארץ ישראל צריכים להתנהג. להנעים זה לזה בהלכה. עכשיו אתה המזכיר של הרב אליהו זצ"ל ובנוהג שבעולם יכולים רבנים ראשיים לומר דעות שונות זה מזה. תשמור שלא יכנסו שועלים קטנים מחבלים כרמים ולא תהיה מחלוקת ח"ו. רק אהבה ואחוה שלום ורעות.
וכך באמת היה. כל מי שזוכר את התקופה שבה כיהנו שניהם כרבנים ראשיים יודע שזו הייתה תקופה של כבוד תורה וכבוד תלמיד חכמים. גם הם בינהם וגם בינם לבין הרבנים האחרים. גם אחרי שפרשו מהכהונה הרשמית והנהיגו ביחד את הציבור ביד רמה, בשאלות הרות גורל הם היו יחד. למרות שלפעמים היו דעותיהם שונות זה מזה, הם עשו כן באהבת עולם ובכבוד תלמידי חכמים שאוהבים את ארץ ישראל וארץ ישראל אוהבת אותם ומשפיעה עליהם את מידותיה.

תורת ארץ ישראל עשויה להשפיע על פסק הדין
חכמינו אמרו במדרש (רבה בראשית טז) "וזהב הארץ ההיא טוב" - מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל". ויש לזה גם ביטוי בהלכה. המשנה במסכת מכות (דף ז/א) אומרת: "מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין - אין סותרין את דינו". לא פותחים את הדיון מחדש לשמוע את הטענות וההוכחות, אלא מבצעים את פסק הדין שפסקו בעבר. ולא עוד אלא "כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" - מקיימים את הפסק הדין של בית הדין הראשון.
הגמרא אומרת כי יש מקרים שבית הדין פותח את הדיון מחדש לראות אם האדם אשם או לא. "תניא רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח ברח מארץ לחוצה לארץ - אין סותרין את דינו. [אבל אם הנאשם שיצא חייב בדין ברח] מחוצה לארץ לארץ - סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל". והסביר רש"י "אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות". כי זכותה של ארץ ישראל תפעל שבית דין יוכל למצוא צד זכות. (וכן פסק הרמב"ם סנהדרין פי"ג ה"ח.)

דברי תורה עולים בארץ ישראל למדרגה גבוהה
להבין עוד כמה חשובה תורת ארץ ישראל. אפשר לראות מה שכתוב בירושלמי סנהדרין (דף יט/ב) "כהדא כהנא דמך ושבק ירתו לרבי יאשיה וקביל רבי לעזר סהדו דלא באפוי וזכי לרבי יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרים. כתב רבי לעזר לירתוי ספרים שזכת בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותם חוצה לארץ. רבי ניסי בשם ר' לעזר אם כתב על מנת להוציא מוציא".
תרגום: כהן אחד נפטר והשאיר ירושה לרבי יאשיה. קיבל רבי אלעזר עדים שלא בפני בעלי הדין וזיכה את רבי יאשיה. ולא עוד אלא שהשאיר ירושה של ספרים וכתב רבי אלעזר כי "ספרים שזכת בהן ארץ ישראל - אין מוציאין אותם חוצה לארץ". רבי ניסים בשם רבי אלעזר כתב כי ספרים שנכתבו (או הודפסו) על מנת להוציאם לחו"ל – מותר להוציא. ובגמרא יש שם עוד כמה דעות שונות. הגאון פאת השולחן העתיק להלכה את הירושלמי הזה שאסור להוציא ספרי קודש מארץ ישראל – כי זאת ירידה בדרגתם למרות שהם לא משתנים ברגע היציאה.
פעם באה שאלה לרב קוק זצ"ל על העלת ספר תורה מחוץ לארץ לארץ ישראל. האם מותר למרות שהכותב לא רצה לעלות בעצמו לארץ ישראל. הביא הרב קוק את הירושלמי הזה להבין כמה חשוב להעלות ספרי קודש לארץ ישראל. וכתב שם בשם החתם סופר בתשובותיו (רל"ג יו"ד) שכתב על דברי התורה שכתב בחו"ל: "ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שו"ת דעת כהן סימן קעח).
הרידב"ז שהיה בצפת כתב בתשובה דכיון דכל הפוסקים השמיטו את הירושלמי הזה - אין הלכה כן. ובפרט בזמן הזה יש הרבה ספרים. וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קסב). בכל מקרה למדנו שחשיבות ארץ ישראל היא גדולה כל כך ומשפיעה גם על הלכות אלו ואחרות.

ארץ ישראל מאחדת את עם ישראל
הגמרא במסכת ברכות (נח) אומרת "אין אוכלסא בבבל". ואוכלוסא הם שישים ריבוא. וזה לכאורה פלא. למה לא יהיו שישים ריבוא בבבל. האם יש בעיה מהותית שלא יכולים להתאסף שם קהל גדול כל כך?
אנחנו יודעים שאין מעמידים מלך אלא בארץ ישראל, שנאמר: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה וגו' שום תשים עליך מלך". גם מצוות מינוי שופטים בכל עיר ועיר אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". אבל למה אין "קהל" בחוץ לארץ?
הגמרא (הוריות ג) אומרת כי אי אפשר לעשות פר העלם דבר של ציבור בחו"ל. כי אין ציבור בחו"ל. רק בארץ ישראל. ואפילו יש עשרה אנשים בארץ ישראל – הם נקראים ציבור. "דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אע"פ שאינן רובו של קהל - חייבין. אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: (מלכים א' ח) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל. אחר שכבר נאמר "וכל ישראל עמו" למה נאמר? "מלבוא חמת עד נחל מצרים"? אלא ללמדנו שאלה הגרים בארץ ישראל הם הנקראים "קהל" ויכולים להקריב פר העלם דבר של ציבור. ולא אחרים, ואפילו היו עשרה אנשים בארץ ישראל נקראים "קהל" ולא אלה שבחו"ל.
ולכן פסק הרמב"ם שהרואה שש מאות אלף ישראלים בארץ ישראל אומר: "ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם חכם הרזים". (רמב"ם הלכות ברכות פרק י). והסביר הכסף משנה שם כי בגמרא לא כתוב התנאי שהשישים ריבוא חייבים להיות דווקא בארץ ישראל. והרמב"ם למד את ההלכה הזו ממה שאמר עולא "אין אוכלוסא בבבל" כלומר שאע"פ שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם.
למדנו מההלכה הזו שיש עוד כוח לארץ ישראל לחבר את כל הפרטים של שישים ריבוא בני אדם להיות "קהל". כאיש אחד בלב אחד. כמו שהיה במעמד הר סיני. ולכן לומדים את ההלכה הזו מהפסוק במלכים שמתאר את חנוכת בית המקדש. שכדברי הרמב"ן התפקיד של בית המקדש הוא להמשיך את האור והשכינה שהיו במעמד הר סיני. ולכן בעת שחנכו את בית המקדש הראשון התגלה הכוח הזה של "איש אחד בלב אחד". אבל אחרי שעלו לארץ – זה יכול להיות מעתה רק בארץ ישראל. אין אוכלסא בבבל.
וכתב הצפנת פענח על מה שאמרה הגמרא "אין תענית צבור בבבל" (תענית יא:) כי הטעם לזה הוא שאין "צבור" אלא בבני ארץ ישראל בלבד. ואולי זה כי האחדות היא בגלל הקדושה. כמו שהיה במעמד הר סיני. ואילו בחו"ל יש לב רגז. (דברים פרק כח סה) "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְדֹוָד לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ". והגמרא בנדרים אומרת כי בגלל זה יש מחלוקת בין יהודים בחו"ל. וכמו שראינו לצערינו הגדול כל תקופת הגלות שהיינו נפרדים מהארץ. והיינו גם נפרדים זה מזה בקהילות שונות ובמנהגים שונים. ולפעמים גם לא נושאים נשים זה מזה. וכאן בארץ ברוך ה' שהותרו שבטים לבא זה בזה.

סמיכה – בארץ ישראל
מכוח ההלכה הזו פסקו מהר"י בירב ורבי יוסף קארו זצ"ל ורוב החכמים שישבו בארץ ישראל בעת ההיא כי אפשר לחדש את הסמיכה שבוטלה בתקופת החורבן של הרומאים אחרי הבית השני.
שכך כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' סנהדרין הי"א) "נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערים על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע".
ועל פי דבריו חידשו את הסמיכה ומכוחה כתב מרן רבי יוסף קארו את ספריו השולחן ערוך. וכל גדלות התורה והקדושה שהייתה בימים ההם. והנך רואה שהם חשבו כי רק חכמי ארץ ישראל נחשבים למנין. ואם הם מסכימים למנות את מהרי בירב לסמוך – הוא יהיה סמוך. ואע"פ שהיהודים בארץ ישראל בתקופה ההיא היו רק עשירית אחוז מכלל היהודים בעולם. עם זאת למרות מספרם הקטן הם היחידים שיכולים להחשב קהל. ואם הם מסכימים להסמיך את מהר"י בירב. הוא יהיה סמוך.

ירושת ארץ ישראל
למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם
בגמרא (בבא בתרא דף ק/א) יש דיון למה אמר הקב"ה לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". לפי רבי אלעזר בזה אברהם קנה את ארץ ישראל. לפי חכמים אי אפשר לקנות ארץ בהליכה. ואם כן למה נצטוה אברהם להלך בארץ. "משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו".
אם כן האבות לא קנו את הארץ. ואף על פי כן כתוב בנביא "ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם" (יחזקאל כח כה). משמע שהאבות כן קיבלו את הארץ, וזה לא היה רק הבטחה בלבד.

מה היה קשה בפרשת בנות צלפחד?
מכאן למדו הלכה חשובה בימי משה רבינו. הלכת בנות צלפחד. צלפחד היה בן בכור והיה צריך לקבל מאביו כפול מכל אח אחר. כיון שארץ ישראל נתחלקה ליוצאי מצרים. חפר אביו ירש את נחלתו בארץ הוא מת והוריש לבניו. צלפחד יירש שני חלקים באופן שהוא לא יכול לממש אותו כמו שחפר לא יכול היה לממש את ירושתו. ואחרי שצלפחד מת - נחלתו עברה לבנותיו.
יש הלכה שאומרת כי אין בכור יורש כפול אלא במה שקיים בפועל ולא במה שעתיד לבא. (שו"ע חושן משפט - סימן רעח ג) "אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויים לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקים לאביו שבאו לרשותו, שנאמר: 'בכל אשר ימצא לו' (דברים כא, יז). כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשים כאחד. וכן אם היתה לאביו מלוה, יורשים אותה כאחד".
האם ירושת ארץ ישראל של צלפחד שירש את אביו הוא דבר שנמצא או לא. האם זה "ראוי לבא" או שזה כבר בא?
"אמר רבי חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו" (בבא בתרא דף קיט עמוד א). אמר לו הקב"ה: כן בנות צלפחד דוברות. הן צריכות לקבל גם את חלק הבכורה של אביהם. "נתן תתן להם - זו נחלת אביהן, בתוך אחי אביהן - זו נחלת אבי אביהן, והעברת את נחלת אביהן להן - זו חלק בכורה" (שירש אביהן והן יורשות את חלקו). למה הם יקבלו חלק כפול בארץ ישראל הרי היא עוד לא נכבשה והם עדין במדבר?
"אמר רבה: ארץ ישראל מוחזקת היא". הקנין שהיה לישראל בארץ ישראל מצד ירושת האבות, עשה את הארץ למוחזקת להם עוד קודם שנכנסו לארץ, ולכן נטלו בנות צלפחד חלק בכורה של אביהן, אף על פי שהוא מת במדבר קודם שנכנסו לארץ, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, לפי שארץ ישראל מוחזקת היא.

כל החותם המנחיל ארצות – הרי זה בור
ירושת ארץ ישראל היא מהאבות. ויש על כך ברכה מיוחדת בברכת-המזון: "נודה לך וכו' על שהנחלת
לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וכו"', וחותמים בברכה: "על הארץ ועל המזון", ולמדוה מפסוק: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך, "הארץ" - זו ברכת הארץ".
הגמרא אומרת שכל החותם בברכה שניה של ברכת המזון " ברוך אתה ה' מנחיל ארצות - הרי זה בור". והסביר הבית יוסף (או"ח סימן קפז). "משום דמנחיל ארצות שייך גם לשאר עמים שהנחילם ארצות ואנו צריכים שיברך על הנחלת ארץ ישראל ביחוד".
הקב"ה באמת מנחיל ארצות. "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם", ולא עוד אלא שהוא משיב את האומות שגלו אל אדמתם. (ירמיה פרק מט) "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמֹּון נְאֻם ה'" וכן גם עמים אחרים. אעפ"כ מי שמשווה את ההתיישבות של כל העמים בעולם להתישבות של עם ישראל – הוא בור ומגונה.
אלא צריך לזכור כי ארץ ישראל היא ארץ שניתנה לנו בהבטחה של הקב"ה לאבותינו. ונכרתה עליה ברית. ואת זה אסור לשכוח. ולכן אנחנו מזכירים את זה יום יום בתפילה. "זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם".
מחמת החשיבות הגדולה של הברית הזאת שאסור לשכוח. "זכרו לעולם בריתו". היא מוזכרת בנביאים פעמיים. גם בתהילים (קה) וגם בדברי הימים (א טז). ולכן אנחנו מזכירים את הברית הזאת בברכת המזון בברכת הארץ "וצריך שיזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם, כמו שנאמר בפרשת מילה: והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען".

כיבוש הארץ דוחה את השבת
לברית הזאת יש משמעות הלכתית חשובה מאוד. חכמינו אמרו שכיבוש ארץ ישראל דוחה את השבת, ואף על פי שאפשר להתחיל מלחמה ביום ראשון או שלישי, לא דוחים את המלחמה ומתחילים אותה אפילו בשבת. לכתחילה. וזה כמו ברית מילה שדוחה את השבת מחמת חשיבותה הגדולה. למרות שאפשר לעשותה ביום ראשון אחר כך.
ולמדו זאת מהפסוק (ויקרא פרק כו מב) "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". הוקשה הארץ לברית מילה, מה מילה דוחה שבת, אף כיבוש הארץ דוחה שבת. (ילק"ש פ' עקב רמז תתס, ועי"ש בזית רענן).
ואף על פי שבמלחמת הרשות אין מתחילים במלחמה לכתחילה בשבת, אבל במלחמת חובה - מלחמת שבעה עממים - מתחילים אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, שנאמר: "כה תעשה ששת ימים וגו' וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים".
ובגמרא ירושלמי (מסכת שבת דף יג/א) "אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות. אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. דכתיב "כה תעשה ששת ימים". וכתיב "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים". וכתיב "עד רדתה" אפילו בשבת". (עי' רמב"ם שבת פ"ב הכ"ה ולח"מ שם וטור או"ח סי' רמט).
וצריך לומר שלא מדובר כאן במציאות של פיקוח נפש, שבזה אפילו במלחמת הרשות נלחמים גם בשבת. כאן מדובר במלחמה שאנחנו יוזמים. ויש לנו אפשרות להלחם ביום חול או שבת. ונלחמים בשבת כי זה כמו ברית מילה.

מסיפור המרגלים לומדים שמי שלא יורש את הארץ – חוטא
כמו ברית מילה. אדם לא יכול לומר זו מתנה טובה שהקב"ה נותן לי אבל כיון שהיא ניתנה על ידי יסורים – אינני רוצה בה. שירושת ארץ ישראל היא מצוה. שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה", וכן נאמר: "עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך" וכן עוד פסוקים רבים. וכשלא עלו לרשת את הארץ הם נענשו בחטא המרגלים. "ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' וגו' ולא שמעתם בקלו". וכן אמרו: "מלחמת יהושע לכבוש - דברי הכל חובה" (סוטה מד ב).
הגמרא שם דנה על התקפה יזומה של ישראל שנועדה לעקור לאויבים מהראש את הרעיון שצריך להלחם איתנו. להחליש את הגוים שעוד לא באו להלחם כדי שלא יבואו בעתיד. לדעת רבי יהודה זו מלחמת מצוה. לדעת חכמים זו מלחמת רשות. אבל ברור לכל כי כיבוש הארץ נקראת מלחמת מצוה שהיא מלחמת חובה.
הרמב"ם לא מנה את המצוה הזאת במנין המצוות, אבל כתב כי גם בזמן הגלות יש חובת עליה לארץ ישראל. ובעל ואשה יכולים לכפות אחד את השני לעלות לארץ אפילו בזמן שאין יושביה עליה.

האם כל נחלה היתה על פי אורים ותומים?
מחמת הערך הרוחני הגדול של ירושת הארץ היא לא נתחלקה על ידי שמאי מקרקעין אלא על פי ה'. על ידי אורים ותומים. "כיצד? אלעזר הכהן הגדול מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו. והיה מכוין ברוח הקודש, ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו, וכן חוזר ומכוין ברוח הקודש לכל שבט ושבט".
אף החלוקה של המשפחות והיחידים של כל שבט ושבט היתה על פי הגורל, שנא': "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם", ולפי התוספות (בכורות דף נב/ב) משמע שגם ירושת המשפחות ובתי האב בתוך כל שבט ושבט הייתה על פי ה'. (ועי' שו"ת דבר אברהם שם שמסתפק בכוונת דעתם).
וכל זה למעלת חשיבותה של ארץ ישראל, שהיא חלק מברית האבות. וקדושה כל כך גדולה. ולכן היא מתחלקת בדיוק רב על פי גורל ועל פי אורים ותומים ורוח הקודש.

מצווה ליישב את ארץ ישראל בבנין ושדות ונטיעות
הרמב"ן כותב כי המצווה לרשת את הארץ אינה רק לכבוש אותה מגויים אלא גם ליישב את הארץ בבנין ובנטיעה. וכך הוא כותב: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין).
ובמדרש (בראשית פרשה סד פסקה ג) "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" - עשה שכונה בארץ ישראל. הוי נוטע. הוי זורע. הוי נציב"."וכשם שהקב"ה לא נתעסק בתחילת ברייתו של עולם אלא במטע תחילה, שנאמר: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, שנאמר: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם". וכן במקומות רבים.
ומצווה מיוחדת בתורה יש לחנוך בית בארץ ישראל. ומי שבנה בית ולא חנכו – ישוב לביתו וחוזר מעורכי המלחמה אבל מי שבנה בית בחוץ לארץ ולא חנכו – לא חוזר. (תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף לז/א) "יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר תלמוד לומר ולא חנכו. את שמצוה לחנכו, יצא זה שאינו מצוה לחנכו". כי לפי הירושלמי אין מצוה לחנוך בית בחוץ לארץ.

תקנות חכמים למען ישוב ארץ ישראל
הקונה בית או שדה בארץ ישראל מנכרי כותבים עליו אונו שהוא שטר המכירה שלו על ידי נכרי ואפילו בשבת, ואף על פי שאמירה לנכרי בשבת - אסורה. התירו משום ישוב ארץ ישראל התירו.
ישנו בית כנסת בעיר העתיקה שרשמו אותו על שם פקודת אלעזר. והוא נקנה ביום שבת, כמו שכתוב "כותב עליו אונו אפילו בשבת" (גיטין ח' ע"ב). היינו, לומר לגוי שיגש למשרד רישום הקרקעות, וירשום ויקנה המקום אפי' בשבת.
וגם קרקעות שנמצאות בידינו – צריכים לשמור אותם שלא יהיו שממה. ולכן אין מגדלים בהמה דקה בא"י שלא להשמים את הארץ. שהעיזים אוכלות את הצמחיה וגורמים לעצים לכלות. ויש לנו מצוות עשה מהתורה שלא להפוך את הארץ לשממה. (משנה ב"ק עט ב; רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"ב; טוש"ע חו"מ תט א).
ולכן תקנו חכמים שלא להביא למערכת האש שעל גבי המזבח עצים של זית ושל גפן, משום ישוב ארץ ישראל, (משנה תמיד כט א וגמ' שם ב; רמב"ם איסורי מזבח פ"ז ה"ג) שאם ישרפו הגפנים והזיתים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך ותחרב ארץ ישראל, והוא הדין של דקלים ושל תאנים שאסור.
וכן אמרו "שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, ואמר הלה: זיתי אני נוטל, אין שומעין לו בארץ ישראל, משום ישוב הארץ, אלא יעמדו במקומם. ואם עקרן הנהר בגושיהם בענין שראוים להתקיים על ידן - יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל שלשה שנים, ולאחר שלשה שנים הכל לבעל השדה וכו'" (שו"ע חושן משפט - סימן קסח א מגמרא ב"מ קא א; רמב"ם שכנים פ"ד ה"י). שעמדו חכמים על דעתם, שבעל הזיתים ודאי יטע זיתים אחרים בשדהו, כמו שנטע בתחילה, מה שאין כן בעל הקרקע שלא נטע בתחלה זיתים בשדהו, ואם יטלם בעל הזיתים שוב לא יטע אחרים. ומשום ישוב ארץ ישראל אמרו שיחלקו בפירות כמו שמבואר שם בהלכה.
וכן אמרו: "השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל, פטור ממזוזה שלשים יום. והשוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל". (שו"ע יורה דעה - סימן רפו כב מנחות מד א; רמב"ם תפילין פ"ה ה"י). שלאחר שקבע המזוזה שוב אינו נוטלה משם אפילו יצא מהדירה, ולפיכך יצא ממנה בקושי מפני טורח מזוזה אחרת, ואפילו שיצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנו מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת.
וכן אמרו בגמרא אחרי הדין של כותבים אונו אפילו בשבת. (בבא קמא דף פ/ב) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל". כי הכבישים הללו הם גורמים לישוב הארץ. כי כך עיר שהגישה אליה תהיה נוחה וקלה - היא תתישב במהרה. (עיין באורך אנציקלופדיה תלמודית ערך ארץ ישראל).

מנשק כיפי דעכו
הגמרא בסוף כתובות כותבת הרבה על מעלותיה של ארץ ישראל: "רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי דְּעַכּוֹ. רַבִּי חֲנִינָא, מְתַקֵּן מַתְקְלֵיהּ. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא. רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָּא מִיגַנְדֶּר בְּעַפְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קב) "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
הרב בעל הבן איש חי היה אומר כי רב האמורא מהגמרא לא היה מדבר דברים בטלים. אבל היה מדבר על שבחה של ארץ ישראל כי זה לא נחשב חלילה דברים בטלים. ומו"ר הרב זצ"ל היה מזכיר הרבה פעמים את הגמרות הללו עם פירושיהם השונים. שרש"י פירש שרבי חנניא היה מסדר את הכבישים והדרכים שיהיו בלי בורות ורחבים מספיק, שאנשים לא ידברו רע על ארץ ישראל, וכמו שתיקנו חכמים על הדרכים. משום ישוב ארץ ישראל. ולפי תוס' הוא היה שוקל את האבנים. כי הוא היה מרגיש בידיו את האבנים אם הם של ארץ ישראל או של חוץ לארץ.
בעל הבן איש חי בספרו בניהו בן יהוידע כותב על רבי אבא שהיה מנשק את האבנים של עכו. "נראה לי דהיו באותו זמן עושין מן כיפי דעכו כלים וחפצים וציורים נאין, כאשר עושין עתה בירושלים מן אבני ארץ ישראל, והיו מביאים כלים אלו לבבל למכור או למתנות, וכשהיה ר' אבא רואה אותם, היה מנשקם בשביל כבוד ארץ ישראל".

ארץ ישראל מעוררת לפריון - ארץ ישראל מעוררת לתשובה
עוד היה רגיל הרב להזכיר את הגמרא בסוף המסכת ממש. "אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, עֲתִידִין כָּל אִילָנֵי סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּטְעֲנוּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (יואל ב) "כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם"
והיה אומר ז"ל. כי אם אילני סרק שבארץ ישראל יעשו פירות. בודאי כל האנשים שהם לא נותנים היום פירות – יתנו פירות. וזה כוונה לאלה שלא זכו להפקד. שזכות ארץ ישראל תעזור להם ויפקדו.
וכן כתוב כי הצדיקים נמשלו לעץ פרי. (תהילים פרק א) הצדיק "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" וכן בירמיהו (יז) "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי". לפי זה האנשים שאינם צדיקים הם עצי הסרק. ועליהם הגמרא אומרת: "עֲתִידִין כָּל אִילָנֵי סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּטְעֲנוּ פֵּרוֹת". במהרה בימינו. אמן

גאולה קרובה
ונסיים במה שכותב גאון עוזינו ותפארתינו בעל הבן איש חי בספרו בניהו בן יהוידע (כתובות דף קיא/א) בשם בנו חכם יעקב חיים. על מה שכתוב בגמרא שבועה שהשביע אותנו הקב"ה שלא לרחק את הקץ. "רוצה לומר שלא יהיו מרחקים בדעתם את הקץ, שיתייאשו לומר אם הראשונים שהיו כמלאכים לא זכו להיות הגאולה בימיהם, כל שכן אנחנו, אלא יהיו מצפים לישועה תמיד". ויהיה רצון שנזכה לראות גאולה שלימה במהרה בימינו. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il