הקשר בין פרשת שלח להפטרתה, ברור. בשתיהן נקרא אודות שליחת מרגלים לארץ ישראל לפני קיום המצווה או ההבטחה של:

(במדבר ל"ג נג, עיינו ברש"י, ברמב"ן ובהשגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם).
חטא המרגלים בפרשתנו גרר אחריו, בדור הבא, את הצורך במשלוח המרגלים על ידי יהושע. יהושע, חברו של כלב, שיחד שרדו את ניסיון המרגלים.
לכאורה הלקחים הופנמו בתקופתו של יהושע בן נון, תלמידו של משה. עם ישראל לא חשש לצאת כנגד שבעת העממים וכבש את הארץ שהובטחה עוד לאבות, אברהם יצחק ויעקב.
זכו הדורות האחרונים, עם ישראל חזר לארצו והתיישב בה. זכה דורנו וניסיונן של ארבע מדינות ערביות לחסל את מדינת ישראל הקטנה, לא צלח. בסופם של ששה ימים ישב צבא ההגנה לישראל, בסייעתא דשמיא אדירה ובניסי ניסים, מגבול החרמון ועד לתעלת סואץ (שהקצה הצפוני שלה זהה עם השלוחה הפילוסית של הנילוס - נַחְלָה מִצְרָיִם).
שאלת ההתנחלות בכל מרחבי ארצנו, עלתה מאז על שולחנם של חכמים ומנהיגים. יש בתוכנו שאין להם הסבלנות הדרושה כדי להשלים את המהלך מכל הבחינות ויש כאלה הטוענים:

הבה ונבדוק מה היה המצב בימיו של יהושע בן נון, החברותא של כלב בן יפונה, שהכריז בפרשתנו:
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם, שם ל).
מבט ראשון בספר יהושע מלמד, כי לאחר הכניסה לארץ, כיבוש יריחו והעי (פרקים ו-ח), ניצח יהושע את ברית מלכי הדרום (פרק י') ואת ברית מלכי הצפון (פרק י"א). שלושים ואחת ערים בדרום ובצפון נפלו בידי יהושע ועם ישראל (פרק י"ב). לכאורה, ארץ ישראל השלמה הייתה בידי עם ישראל.
עיון בהמשך הספר מגלה את התמונה השלמה. הקב"ה שולח אל יהושע את המסר הבא:

גם בהמשך הספר רווח הביטוי: "וְלֹא יָכְלוּ ... לְהוֹרִישׁ" (כגון שם, י"ז יב).
בהמשך מובא:

למרות המנהיגות של יהושע בן נון, הנבואה והסייעתא דשמיא, "ארץ ישראל נקנית ביסורין". משימה חשובה זו היא משימה לדורות. כנראה שסבלנות היא מידה שחייבים להתאזר בה כאשר באים לבחון את מצבנו בתחום זה.
יתכן וגם זה לקח שיש ללמוד כאשר עוסקים בחטא המרגלים שמאסו ב"ארץ חמדה".