ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קנאת הרב - קנאת ה' טהורה

דף הבית בית מדרש מדורים ענג שבת Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"א

קנאת הרב - קנאת ה' טהורה

עלון מס' 1044



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

בהצהרתו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בבית המשפט בהיותו בן 21, עת היה עצור כחבר בארגון "ברית הקנאים" (בקרוב יראה אור ספר וגם ביוגרפיה של הרב, ובתוכו פרק העוסק בברית הקנאים), הביא הרב את הגמרא בברכות (כ, ע"א): המספרת על רב אדא בר אהבה שקרע בגד לא צנוע מעל אשה בשוק, הטילו עליו קנס של ארבע מאות זוז, כשהסתבר לו שהיא כותית ושמה מתון, אמר השם הזה גרם לי להפסד של ארבע מאות זוזים. הגמרא הביאה מעשה זה כדוגמא למסירות נפש של הראשונים שהתרחשו להם נסים.
ולכאורה לא ברור מה הראייה למסירות נפש מסיפור זה, הלא הדוגמא אינה מוצלחת שכן רב אדא מודה בעצמו שאם היה מתון יותר, לא היה עושה את מעשה הקנאות שעשה! אלא הקנאה היא שהובילה את רב אדא, היא קנאה טהורה ואמתית שאינה מאפשרת זמן לשאלות, האם מדובר ביהודיה או גויה? - אין זמן להרהר בכך לנוכח המצב הקשה המצריך פעולה מהירה. זו מעלתם של בני הדורות הראשונים שלא יכלו לסבול לבוש פרוץ; אם רב אדא היה ממתין, לא היו מתרחשים נסים בזכותו.
מעשה הקנאה הראשון בהיסטוריה היהודית הוא מעשה שמעון ולוי בפרשת שכם בן חמור ודינה אחותם, יעקב אמר להם: "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ" (בראשית ל"ד, ל'), השיבו: "הכזונה יעשה את אחותנו" (שם ל"א). אם נתבונן נראה שיעקב לא בא אליהם בטענה מוסרית. טענתו היא טענה פרגמטית על הסכנה שעלולה לצמוח ממעשה האחים; יושבי הארץ רבים הם ועלולים לצאת למלחמה נגד בית יעקב הדל עדיין בנפש. את התייחסותו המוסרית של יעקב לפרשת שכם בן חמור אנו פוגשים רק בפרשת ויחי, בברכת יעקב לבניו, שם הוא מוכיח את שמעון ולוי במלים חריפות: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורותיהם" (בראשית מ"ט, ה'). מפרש רש"י: "אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא זו, אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו". יעקב רואה פגם שהשתמשו במידת הקנאות יתר על המידה, אך הקנאות עצמה מידה חיובית היא שיש להשתמש בה במינון הנכון. לכן יש להפריד את שמעון ולוי ולפזרם בעם ובכך לדלל את הריכוז הגבוה של הקנאות.
ההיסטוריה הוכיחה שעצתו של יעקב אכן הועילה; צאצאיו של לוי הביאו לידי ביטוי את השימוש הרצוי במידת הקנאות. משה רבנו, מבית לוי הוא, לא ענש והרג את המצרי רק בגלל ההכאה, אלא, כפי שהסביר רש"י: "מלקהו ורודהו [המצרי לעברי], ובעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום". קינא משה לכבודן של בנות ישראל.
בפרשת העגל, שבט לוי הוא היחיד שנענה למשה העומד בשער המחנה וקורא: "מי לה' אלי" (שמות ל"ב, כ"ו). מקרה נוסף של קנאות מבית היוצר של בני לוי אנו פוגשים במעשהו של פנחס בן אלעזר. אלא שבשונה מן העגל, שבו הריגתם של היהודים החוטאים הייתה בהוראתו הישירה של משה, פנחס הורג את זמרי על דעת עצמו. על מעשה זה, אומרים חז"ל, קמו עוררין. חכמי הדור ביקשו לנדותו, שכן הם ראו במעשהו אלימות שאינה ראויה ואינה על-פי חוקי התורה. אז באה ברכתו של הקב"ה אליו, ברכה שנתנה תוקף והעניקה לגיטימציה למעשה הקנאות: "...לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כ"ה, י"א-י"ב). ברכת שלום? והדברים מאירים באור ברור ובהיר: "בקנאו את קנאתי". קנאתו של פנחס היא קנאה טהורה, נטולת נגיעות אישיות, קנאה שנובעת מתוך אהבת ה' בלבד.
היטיב לבטא זאת הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פרק י"ט): "וזה פשוט, מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים את חברו או מחרפים אותו, ובוודאי שיצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה, ושיעברו על מצוותיו... כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת".
אותו דחף של קנאה טהורה לשם ה', קנאה למצוות ה' מתוך דבקות ואהבת ה', הוא שעמד בבסיס מעשיו של מרן הרב זצוק"ל. הרב שמואל זעפרני , ראש ישיבת ההסדר "המאירי", ירושלים
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il