"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים - לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים - יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב, (יהושע ט) "וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה". וְרַבָּנָן? הָתָם - מִי חָלָה עִלּוּיַהוּ שְׁבוּעָה כְּלָל? כֵּיוָן דְּאָמְרוּ לְהוּ, "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ", וְלֹא בָּאוּ, לָא חַיְילָה עִלּוּיַהוּ שְׁבוּעָה כְּלָל. וְהַאי דְּלָא קַטְלִינְהוּ - מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם".

כך אומר הפסוק "וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה". וּכְתִיב, (דה"ב לו) "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרַד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים". מַאי מְרִידוּתֵיהּ? אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּהוּ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר דְּקָא אָכִיל אַרְנְבָתָא חַיָּה, אָמַר לֵיהּ נְבוּכַדְנֶאצַּר לְצִדְקִיָּהוּ, אִשְׁתַּבָּע לִי דְּלָא מְגַלִּית עָלַי, דְּלָא תִּתְּזִיל לִי מִילְתָא. אִישְׁתַּבָּע לֵיהּ, לְסוֹף הֲוָה קָא מִצְטַעֵר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵהּ, אִיתְּשִׁיל אַשְׁבוּעָתֵיהּ וְגַלִּי לֵיהּ, שָׁמַע נְבוּכַדְנֶאצַּר דְּקָא מְבַזִּין לֵיהּ רַבְרְבְנוּהִי, שָׁלַח וְאַיְיתִי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ, אָמַר לְהוּ, חֲזִיתוּן מַאי עָבִיד צִדְקִיָּהוּ, לָאו הָכִי הֲוָה - דְּאִשְׁתַּבַּעְתְּ בִּשְׁמָא דִּשְׁמַיָּא דְּלָא מְגַלִּית? אָמַר לֵיהּ, אִיתְּשִׁילִית אַשְׁבוּעָתָאִי. אָמַר לְהוֹן, מִתְּשְׁלִין עַל שְׁבוּעָתָא? אָמְרוּ לֵיהּ, אִין. אָמַר לְהוּ, בְּפָנָיו, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? אָמְרוּ לֵיהּ, בְּפָנָיו. אָמַר לְהוֹן, וְאַתּוּן מַאי עָבְדִיתוּן? מַאי טַעֲמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ? מִיָּד, (איכה ב) "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת - צִיּוֹן". אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם".

"וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ".

"וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ".

"רַבִּי עֲקִיבָא, אִיקַדַשְׁתְּ לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּבַר כַּלְבָּא - שָׂבוּעַ, (רבי עקיבא התקדשה לו בתו של כלבא שבוע) שָׁמַע בַּר כַּלְבָּא - שָׂבוּעַ, אַדְרָהּ הֲנָאָה מִכָּל נִכְסֵיהּ. (שמע זאת כלבא שבוע והדירה מכל נכסיו) אַזְלָא וְאִיתְנַסִיבַת לֵיהּ. (הלכה ונישאה לו). בְּסִיתְוָא. הֲווּ גָּנוּ בֵּי - תִּבְנָא, הֲוָה קָא מַנְקִיט לֵיהּ תִּבְנָא מִן מַזְיָיהּ, אָמַר לָהּ: אִי הֲוָאִי לִי - רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא. (בחורף היו ישנים במחסן תבן, היה מוציא לו התבן משערותיה, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך בראשך ירושלים של זהב) אָתָא אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לְהוֹן כְּאִינְשָׁא, וְקָא קָרִי אַבָּבָא, אָמַר לְהוּ, הָבוּ לִי פּוּרְתָּא דְּתִבְנָא, דְּאוּלִידַת אִתְּתָאִי, וְלֵית לִי מִידַעַם לְאַגְנוּיַיהּ. (בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם וקרא דפק על הדלת, אמר להם: תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה עליו) אָמַר לָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְאִינְתְּתֵיהּ, חֲזָאִי הַאִי גַּבְרָא - דַּאֲפִלּוּ תִּבְנָא לָא אִית לֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, זִיל הֲוִי בְּבֵי - רַב. (אמר לה ר' עקיבא לאשתו ראי איש שאפילו תבן אין לו, אמרה לו: לך ללמוד בבית רב). אָזַל הֲוָה תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין קַמֵּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לְמִישְׁלָם תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין, קָם וְאָתָא לְבֵיתֵיהּ, שָׁמַע מֵאֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ (הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, ושומע היה מאחורי ביתו) דְּקָא אָמַר לָהּ רָשָׁע לִדְבִיתְהוּ, שַׁפִּיר עָבִיד לָךְ אָבוּךְ! חֲדָא - דְּלָא דָמִי לִיךְ. וְעוֹד, שַׁבְקֵךְ אַרְמְלוּת חַיּוּת כּוּלְהוֹן שְׁנִין. (שמע ר' עקיבא: שאומר לה רשע אחד לאשתו: כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו. הסיבה האחת לכך: שבעלך אינו דומה לך, ועוד סיבה: שבעלך הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים האלו) אָמְרָה לֵיהּ, אִי מִינָאִי דִּילִי צַיִיתְּ, לִיהֱוֵי תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין אַחֲרִינָא. (אמרה לו: אם הוא היה שומע לי, היה יכול להיות שם עוד שתי עשרה שנים אחרות). אָמַר: הוֹאִיל וְיָהַבְתְּ לִי רְשׁוּתָא, אַהֲדָר לַאֲחוֹרַי. הָדַר, אָזַל, הֲוָה תַּרְתֵּי סְרֵי - שְׁנִין אַחֲרַנָיְיתָא, אָתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין זוּגִין תַּלְמִידִין, (אמר ר' עקיבא הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי. חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות. אח"כ בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עמו) נָפַק כּוּלֵי עָלְמָא לְאַפֵּיהּ, וְאַף הִיא קַדְמָת לְמֵיפַּק לְאַפֵּיהּ, (יצאו כל העם לקבל פניו ואף היא, אשתו, עמדה לצאת לקבלו) אָמַר לָהּ הַאי רְשִׁיעָא, וְאַתְּ, לְהֵיכָן אַזְלָתְ? אָמְרָה לֵיהּ, (שם יב) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". (אמר לה אותו רשע: ואת להיכן הולכת? אמרה לו, יודע צדיק נפש בהמתו) אָתָת לְאִיתְחָזָא לֵיהּ, קָא מַדְחוּ לָהּ רַבָּנָן, אָמַר לָהֶם, הָנִיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם - שֶׁלָּהּ הוּא. (באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. אמר ר' עקיבא לחכמים הניחו לה שתורתי שלי ושלכם שלה הוא) שָׁמַע אָבוּהַ, אָתָא וְאִיתְשִׁיל עַל נִדְרֵיהּ, וְאִישְׁתַּרִי מִן נִכְסֵיהּ". (שמע כלבא שבוע שזה הגדול בתורה הוא חתנו - ר' עקיבא, בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו).