בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

undefined
18 דק' קריאה
כוחו הגדול של הדיבור
בכל הפרשות האחרונות אנו לומדים על כוחו של הדיבור. בפרשת חוקת למדנו על הדיבור מול הסלע. כאשר משה לא השתמש בו בצורה הנכונה נמנעה ממנו הכניסה לארץ ישראל שכל כך רצה בה. יש רבים שנראה להם כאילו העונש הזה הוא יתר על המידה, ובודאי הוא המידה הראויה רק שאיננו מבינים גודל כוח הדיבור.
אחר כך אנו למדים על כוח הדיבור מבלעם שעושה שימוש פסול בכוח הדיבור. מתכוון לקלל בו את עם ישראל והקב"ה לא נותן לו לקלל. ללמדך שוב על כוחו של הדיבור הטוב והרע. כי אם לא היה בו כוח – מה איכפת לנו שיקלל? כך גם לומדים בפרשה זו על כוחו של הדיבור בנדרים ושבועות. שאדם ברוח פיו לוקח דבר שהיה מותר וראוי ועושה אותו איסור כמו קרבן.

ארץ ישראל – כוח הדיבור
הלימודים הללו באים בפרשיות אלו כשמתקרבים לארץ ישראל. כי באמת זה ההבדל בין ארץ מצרים לארץ ישראל. במצרים היה השלטון על ידי הכוח הפיזי - המכות. "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה". כוח הזרוע. כשבני ישראל מדברים על חרות - פרעה מכביד את עולו. "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה".
בארץ ישראל השלטון הוא על ידי הדיבור. (תנחומא בא ה) "להודיעך שעד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדיבור, משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדיבור וכו'". לכן כאשר רוצים מכל העולם כולו להתפלל, מתפללים דרך ארץ ישראל. "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם". ארץ שכוחה בדיבור ודרך ירושלים ובית המקדש.

כוח מי שלא מתיר נדרים
משה מדבר אל ראש המטות ואומר להם. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ - לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". הגמרא (כתובות עז) מספרת על רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שהיה מחבק חולים במחלות מדבקות ולומד איתם תורה. הוא לא חשש מהמחלות המדבקות כי סמך על כוחו של לימוד התורה. בשעה שהגיע זמנו להפטר מן העולם אמרו למלאך המוות: לך עשה רצונו. הלך מלאך המוות ונראה לרבי יהושה בן לוי. אמר לו: הראה לי את מקומי בגן עדן. הסכים מלאך המוות. ביקש רבי יהושע בן לוי את סכינו של מלאך המוות שלא יפחיד אותו בדרך. ונתן לו. הראה מלאך המוות לרבי יהושע את מקומו, קפץ רבי יהושע וישב במקומו ונשבע שלא יעזוב את מקומו.
הביאו את דינו של רבי יהושע בן לוי לפני הקדוש ברוך הוא. "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי אִיתְּשַׁל אַשְּׁבוּעָתֵיהּ - נֶהְדַּר. אִי לָא - לָא נֶהְדַּר". אם פעם נשאל רבי יהושע על שבועתו ועשה התרת נדרים או שבועות בחייו. נעשה לו גם פה - התרת שבועות ויצא ממקומו בגן עדן. אבל אם אף פעם לא חזר בו ממילתו – גם עכשיו ישאר בשבועתו וישאר חי בגן עדן.
היה אומר על זה מרן הרב ז"ל, כי זה התקיים ברבי יהושע בן לוי הפירוש שאומר: אם אדם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" אם הוא לא מחלל את דיבורו. "אומרים בשמים: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ולכן לא מפירים את שבועתו.
את הפירוש הזה אפשר לומר גם על הרב ז"ל. כי כל מי שהכירו היה יודע שהיה נזהר בדבורו מאוד לא להוציא מפיו שום דבר גוזמא או דבר שאינו אמת חלילה. והיה נזהר מאוד לא להוציא מפיו דבר רע על בן אדם. או מילה שיש לה משמעות רחוקה של קללה. היה נזהר מאוד לשמור על פיו שלא יתחלל. ואולי משום כן התקיים בו "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". שהיו ברכותיו מתקיימות.

זהירות מחילול השם בהתרת נדרים
מרן הרב ז"ל היה אומר כי גם על דבר שלפעמים לא חייבים לקיים – צריך להזהר. כמו שמצינו בנשיאים בימי יהושע שנאמר עליהם שקיימו הבטחתם לגבעונים. "ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה אנחנו נשבענו להם בה' א-לקי ישראל ועתה לא נוכל לנגע בהם" (יהושע ט יט). ובגמרא (גיטין מו) יש מחלוקת למה לא חזרו בהם הנשיאים האם מפני חילול ה' או מפני השבועה שנשבעו.
"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים - לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים - יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב, (יהושע ט) "וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה". וְרַבָּנָן? הָתָם - מִי חָלָה עִלּוּיַהוּ שְׁבוּעָה כְּלָל? כֵּיוָן דְּאָמְרוּ לְהוּ, "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ", וְלֹא בָּאוּ, לָא חַיְילָה עִלּוּיַהוּ שְׁבוּעָה כְּלָל. וְהַאי דְּלָא קַטְלִינְהוּ - מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם".

לדבריהם של חכמים לא חלה השבועה של בני ישראל על הגבעונים, כיון שהם שיקרו ואמרו: "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ", וְלֹא בָּאוּ, לא חלה השבועה עליהם כלל. שבועה בטעות. ולמה לא הרגום? שלא יהיה חילול השם. שלא יאמרו כי בני ישראל מפירים את השבועה שהם נשבעו לגבעונים. אבל באמת בכל מקום אחר, אם מישהו נשבע בגלל סיבה מוטעית לא צריך התרה. כיון שהשבועה שלו היא על בסיס מוטעה. ובלבד שאין בזה חילול השם.

שבועתו של צדקיהו והתרתה
בענין זה של שבועה והתרתה מספרת הגמרא (נדרים סה) כי התרת נדר בלי לשים לב לחילול השם – הוא היה המסובב לגזר דינו הנורא של צדקיהו ששחטו את ילדיו וניקרו את עיניו. שכאשר צדקיהו ראה את נבוכדנאצר אוכל ארנבת חיה הוא בז לו בליבו. הרגיש נבוכדנצאר בדבר והשביע את צדקיהו שלא יגלה את זה לרבים. אחר כך נשאל צדקיהו על שבועתו בפני הסנהדרין והתירו לו את השבועה, וסיפר צדקיהו לרבים את מה שראה אצל נבוכדנאצר.
כך אומר הפסוק "וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה". וּכְתִיב, (דה"ב לו) "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרַד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים". מַאי מְרִידוּתֵיהּ? אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּהוּ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר דְּקָא אָכִיל אַרְנְבָתָא חַיָּה, אָמַר לֵיהּ נְבוּכַדְנֶאצַּר לְצִדְקִיָּהוּ, אִשְׁתַּבָּע לִי דְּלָא מְגַלִּית עָלַי, דְּלָא תִּתְּזִיל לִי מִילְתָא. אִישְׁתַּבָּע לֵיהּ, לְסוֹף הֲוָה קָא מִצְטַעֵר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵהּ, אִיתְּשִׁיל אַשְׁבוּעָתֵיהּ וְגַלִּי לֵיהּ, שָׁמַע נְבוּכַדְנֶאצַּר דְּקָא מְבַזִּין לֵיהּ רַבְרְבְנוּהִי, שָׁלַח וְאַיְיתִי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ, אָמַר לְהוּ, חֲזִיתוּן מַאי עָבִיד צִדְקִיָּהוּ, לָאו הָכִי הֲוָה - דְּאִשְׁתַּבַּעְתְּ בִּשְׁמָא דִּשְׁמַיָּא דְּלָא מְגַלִּית? אָמַר לֵיהּ, אִיתְּשִׁילִית אַשְׁבוּעָתָאִי. אָמַר לְהוֹן, מִתְּשְׁלִין עַל שְׁבוּעָתָא? אָמְרוּ לֵיהּ, אִין. אָמַר לְהוּ, בְּפָנָיו, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? אָמְרוּ לֵיהּ, בְּפָנָיו. אָמַר לְהוֹן, וְאַתּוּן מַאי עָבְדִיתוּן? מַאי טַעֲמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ? מִיָּד, (איכה ב) "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת - צִיּוֹן". אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם".

כששמע נבוכדנאצר שצדקיהו עבר על שבועתו וסיפר לכולם שראה אותו אוכל ארנבת חיה. הוא קרא לסנהדרין ושאל אותם האם הם התירו לצדקיהו את השבועה. הם אמרו לו: כן. שאל אותם האם מתירים את השבועה בפני האדם שנשבעו לו שלא בפניו? הייתם צריכים לקרוא לי לפני שאתם מתירים את השבועה של צדקיהו שקשורה בי? שהרי הכלל הוא "המודר הנאה מחבירו - אין מתירין לו אלא בפניו".
הבינו הסנהדרין שהם לא נהגו כדין וישבו לארץ בשתיקה על טעותם. וזה היה סופם של הסנהדרין באותם ימים של חורבן בית המקדש. וכמו שכותב הבית יוסף (יורה דעה סימן רכח) "היכא דאפשר למיתי חילול השם יש לאסור מפני חילול השם, שאין דבר חמור ממנו. וכדאשכחן בצדקיהו שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו. ואף על פי שהיתה מצווה באותה התרה וכמו שכתבו התוספות (סה. ד"ה אמרו) והר"ן (שם ד"ה והיכא) בפרק רבי אליעזר דנדרים, שהטעם שהתירו לו הסנהדרין היה לפי שצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר והיה מתבטל ממלאכת שמים. ועוד דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך ולדבר מצוה מתירין עכ"ל. ועם כל זה נענש הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר".

צדקיהו הצדיק והרשע
צדקיהו המלך חי בימיו של ירמיהו. הפסוק אומר עליו
"וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו, לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה'" (דברי הימים ב לו. מלכים ב כד. ירמיהו נב. ב). בימיו נחרבת ירושלים, "וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה" (ירמיה פרק לט).
בגמרא משמע שצדקיהו היה "מלך צדיק" (סוכה נב: מו"ק טז: ורש"י שם). והדוגמא הזו מסבירה איך יכול להיות שהוא מדקדק על כל הלכה והלכה. והולך לעשות התרת נדרים על שבועתו. ולא מבין שבמעשיו הוא מחריב את ירושלים. מקפיד על כל תרי"ג מצוות קלה כבחמורה וכורת ברית עם מצרים. למרות נבואת ה' ביד ירמיהו. הגמרא מספרת לנו את האמת שנבין עד כמה זה מסוכן לאדם להיות צדיק מהסוג הזה.

זהירות מהתרת נדרים
מרן הרב ז"ל סיפר כי היה מעשה ביהודי מומר שהלך לו'אלי בבגדאד (כך מכונה המושל הגוי) ואמר לו כי היהודים נשבעים לשקר בבית המשפט של הגויים, שהרי בערב כיפור הם אומרים "כל נדרי וכו' ושבוענא לא שבועי ונדרנא לא נדרי" וכו'. והם נשבעים ומתכוונים להפר את נדרם ושבועתם.
אמר לו הו'אלי: אני לא מאמין. הביא לו הלה מחזור ליום כיפור שכתוב בלשון עברי ובלשון ערבי והראה לו מה שכתוב. כעס הו'אלי עד מאד, התברר לו שכל השבועות של היהודים הם לחינם ולשקר. שלח לקרוא לרבי עבדאללה סומך זיע"א (בעל 'זבחי צדק' רבו של בעל הבא"ח זיע"א, שהיה מכונה "סתיי" – בלשון ערבית, היינו 'המורה' בעברית). כששמע סבו של הרה"ג רבי יהודה צדקה – ראש ישיבת 'פורת יוסף', את שאירע ביקש להתלוות לרבי עבדאללה סומך. אמר לו הרב בעל 'זבחי צדק': אבל רק אני אדבר.
כשראו כל הציבור את שני הרבנים הגדולים יוצאים לביתו של המושל, ליוו אותם עד שערי הארמון. והנה רואה המושל עם רב מצטופף בפתח ארמונו והתפלא. אבל כבר לא היה יכול להשיב את מה שנעשה. נכנסו שני החכמים האלו ועמדו לפני הו'אלי והוא שאל אותם: הכיצד אתם נשבעים לשקר? אמר לו רבי עבדאללה סומך: מי אמר לך זאת? אמר לו הו'אלי: היהודי המומר. אמר לו הרב: זיל בסיפיה דקרא (תקרא את סוף הפסוק) "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה", אם אדם נשבע בשגגה – נסלח לו, אבל אם אדם בא לפני השופט ונשבע לשקר במזיד – לא נסלח לו.
אמר הו'אלי: אכן אתה צודק, ומיד אצוה לתפוס את אותו מומר ואחת דתו למות. אמר לו רבי עבדאללה סומך: ישראל שחטא, ישראל הוא, תעזוב אותו ואל תהרגנו. אמר לו הו'אלי: הוא רצה להזיק לכם, ואעפ"כ אתה מוחל לו?!

קיום הבטחות של הורים
לכן אומרת הגמרא שצריך לדקדק מאוד בדבר. אפילו לילד קטן. אם אדם הבטיח דבר לילד ולא קיים, אפילו אם יש סיבה מוצדקת - הדבר אסור. ויש לזה השפעה מזיקה לילד וכלשון חז"ל (סוכה מו) "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאיגמורא שיקרא, שנאמר (ירמיהו ט' ) "למדו לשונם דבר שקר".
אמר רבי זירא לא יאמר אדם לילד אתן לך משהו, ולא יתן לו. משום שהוא מלמד אותו לדבר שקר. להבטיח ולא לקיים. שנאמר "למדו לשונם דבר שקר".

הפרת נדרים של אבא - באיזה גיל של הבת?
וכן להפך, יש להזהר בנדרים של ילדים. ובפרשה:
"וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ".

מהו הגיל שבו אב יכול להפר את הנדר של בתו? בשו"ע (יורה דעה - סימן רלד א) כתוב: "האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה". קטנה היא מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה או קצת אחר כך, שהיא גדלה גם מבחינה גופנית. שמגיל זה נדריה נדרים (אם יודעת למי היא נודרת).
אבל מגיל שתים עשרה שנה ויום אחד כשהיא בוגרת מבחינה גופנית - היא נקראת "נערה" לתקופה של ששה חדשים. בתקופה זו האב עדיין יכול עדיין להפר את הנדר שלה. אחר כך היא נקראת "בוגרת" והוא לא יכול להפר את נדרה.

התרת נדרים של ילדים
ילד קטן פחות מבן שתים עשרה ויום אחד וילדה קטנה פחות מבת אחת עשרה שנה ויום אחד – נדריהם לא נדרים ושבועתם לא שבועה. אפילו אם הם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהם לא נדר ושבועתם לא שבועה.
אחרי גיל זה בודקים אם הם יודעים למי נדרו ולמי נשבעו - אע"פ שאינם עדיין בני מצוה – אם יודעים למי נדרו ונשבעו – נדריהם נדר ושבועתם שבועה.
ולפני גיל זה שאמרנו שאין נדריהם נדר. גוערים בהם שלא ילמדו לנדור. "ואם הוא דבר קטן וקל ואין בו עינוי נפש, אומרים להם שיעמדו בנדרם ושבועתם, כדי שלא ירגילו עצמם בזה (רמב"ם פ"ב מה"ש שו"ע שם).

איזה נדרים ושבועות הבעל יכול להפר?
הפרת הבעל היא רק בנדרים שמפריעים את הקשר בינו לבין אשתו. "דברים שגורמים איבה בינה לבינו", ואלה הם הדברים שנקראים " דברים שבינו לבינה" באלה נתנה התורה רשות לבעל להפר את נדרה של אשתו – שאם לא כן לא יוכלו לחיות בניהם חיים בריאים.
עוד יש נדרים שבהם הבעל יכול להפר את נדריה של אשתו והם "נדרים של עינוי נפש". "איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש, כגון רחיצה וקישוט, כיחול ופרכוס, כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט". ואפילו לא נשבעה לא להתאפר אלא יום אחד בלבד יכול בעלה להפר את נדרה.
אסרה על עצמה לאכול פירות. או לא ללכת לחתונות או לשמחות. או אפילו נשבעה לא ללכת לנחם בבית אבלים. כל מיני שבועות שהופכות אותה לאשה מרת נפש. – כל אלה הבעל יכול להפר את נדרה או שבועתה.

מתי הבעל והאב יכולים להפר את הנדר?
הפסוק בפרשה אומר:
"וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ".

יש שלוש דרכים שבעל יכול להגיב על נדרי אשתו. או שהוא שותק. או שהוא מקיים ואומר לה "מקוים נדרך שנדרת" או בכל לשון אחרת. או שהוא מניא אותה ואומר לה: "מופר לך" או "לכי אכלי".
אם הבעל הקים את נדרה של אשתו – הוא לא יכול להפר אותו יותר, אלא אם כן הוא יבוא לפני בית דין ויתחרט על מה שעשה ויבקש על כך התרה, אבל להפר את הנדר הוא כבר לא יכול.
אם שתק ולא אמר כלום. אפילו אם עשה כן מתוך כעס על אשתו שנדרה או שנכנסה בו רוח מחלוקת ונתכוון לצער את אשתו וכן כל כיוצא בזה. אם שתק ביום שמעו ואחר כך נרגע והפר את נדרה – נדרה מופר. ואם שתק כל היום ורק למחרת הפר את הנדר – נדרה לא מופר.
אם הבעל לא ידע שהיא נדרה או שלא ידע שהוא יכול להפר – ביום שידע על כך צריך להפר. ואם עבר היום ולא הפר – נדרה קיים ולא יכול יותר להפר (רלד כא כב).
מהו "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ"? הפרה של בעל ושל אב היא רק עד תחילת הלילה. אם שמע שעה לפני כן - יש לו רק שעה אחת להפר את הנדר. "אין האב מפר נדרי בתו, ולא הבעל נדרי אשתו, אלא ביום שמעם. ודוקא כל היום, ולא מעת לעת, שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת, ואם שמע סמוך לחשיכה - אינו מפר אלא עד שתחשך".

התרת נדרים אחרי הקיום של הבעל
אם אחרי שהבעל שתק והתקיימו נדריה של אשתו. או שהוא קיים אותם במפורש וחלו נדריה. אם אחר כך הוא רוצה להתיר את נדריה של אשתו הוא לא יכול להפר אותם כמו בעל אלא דינם כמו כל נדר אחר, והאשה יכולה ללכת לפני שלושה שיתירו את נדרה.
הרמ"א מביא דעה שיש מי שאומר כי אם בעל שתק – יכולים שלשה להתיר. אבל אם בעל קיים במפורש את הנדר לא יכולים שלושה אחרים להתיר לאשתו. הלכה שיכולים להתיר גם אם קיים במפורש. אבל כותב הרמ"א שלכתחילה טוב שהבעל בעצמו ילך ויבקש התרה על ההקמה שהקים את הנדר לאשתו. ולא היא תלך לבקש התרה (רלד כג). ואם אי אפשר – תלך היא לבקש התרה בפני שלושה.
היום שנוהגים לעשות התרת נדרים בכל ערב יום כיפור. ולפי מנהג הרש"ש עושים התרת נדרים כל ערב שבת. נוהגים לבקש בהתרה זו גם על נשינו ובנינו ובנותינו. ולכאורה איך יכול לבקש התרה על בניו. הרי אין אדם נעשה שליח לבקש התרה על נדרים של אחרים (יו"ד רכח טז). הרי "צריך הנודר לבא לפני המתירין, כשיתירו לו, ואינו עושה שליח לשאול על נדרו". אבל ומתירין ע"י תורגמן".
עם זאת בעל יכול להשאל על נדרי אשתו כיון שאשתו כגופו. וכך כותב השולחן ערוך (רלד נו) "הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו, ובלבד שמצא שלשה מקובצים, אבל הוא לא יקבצם". ולכן הבעל לא יכול להיות אחד מאלה שמתירים לאשתו, כי אשתו כגופו (נז). אבל האב מתיר נדרי ביתו כמו שאר החכמים. שהוא אחד מהשלושה שמתירים לה את הנדר.


שנה בא התרת נדרים

מהי התרת נדרים? התרת נדרים היא על ידי שלושה ואחד מהם שמבין בהתרת נדרים. והמבקש התרה לא צריך לפרט מה היה הנדר בפני כל השלשה – ודי בכך שיפרט את הנדר בפני אחד מהם. וכיצד היא ההתרה, יאמרו לו ג' פעמים: מותר לך, או שרוי לך, או מחול לך.
מי יכול להתיר? אפשר להתיר נדר אפילו על ידי קרובים (חוץ מבעל לאשתו). אפילו בלילה. ואפילו בשבת אם זה צורך השבת. "כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת".
אפשר להתיר נדר על ידי "חרטה" שאדם אומר אני מתחרט בכלל שנדרתי את הנדר הזה. מלכתחילה לא הייתי צריך לנדור אותו כלל. אבל לא שיגיד כי עכשיו הוא מתחרט על הנדר. אלא שבזמן הנדר הוא היה טעות.
יש אפשרות שמתירים לאדם על ידי "פתח" כשהמתירים מחפשים פתח להתיר את הנדר. ומהו פתח? "כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו, אומרים לו: אילו ידעת שיפצירו בך כל כך ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר, והוא אומר: כן". וזה דבר חדש שלא בא לעולם. כי בשעה שנדר את הנדר לא ידע שילחצו עליו להתיר אותו. וזה לא חרטה על הנדר מעיקרו. אם כי עכשיו הוא מתחרט על כך שבכלל נדר.
וכתב הרמ"א ש"ויש מי שמצריך שניהם: פתח וגם חרטה: "ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח, שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא, אומרים לו: אילו ידעת שתתחרט, כלום נדרת, והוא אומר: לא. ואז מתירין לו".

הנדר של כלבא שבוע
מוכר הסיפור של רבי עקיבא וביתו של כלבא שבוע. כך מספרת הגמרא בנדרים (נ.).
"רַבִּי עֲקִיבָא, אִיקַדַשְׁתְּ לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּבַר כַּלְבָּא - שָׂבוּעַ, (רבי עקיבא התקדשה לו בתו של כלבא שבוע) שָׁמַע בַּר כַּלְבָּא - שָׂבוּעַ, אַדְרָהּ הֲנָאָה מִכָּל נִכְסֵיהּ. (שמע זאת כלבא שבוע והדירה מכל נכסיו) אַזְלָא וְאִיתְנַסִיבַת לֵיהּ. (הלכה ונישאה לו). בְּסִיתְוָא. הֲווּ גָּנוּ בֵּי - תִּבְנָא, הֲוָה קָא מַנְקִיט לֵיהּ תִּבְנָא מִן מַזְיָיהּ, אָמַר לָהּ: אִי הֲוָאִי לִי - רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא. (בחורף היו ישנים במחסן תבן, היה מוציא לו התבן משערותיה, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך בראשך ירושלים של זהב) אָתָא אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לְהוֹן כְּאִינְשָׁא, וְקָא קָרִי אַבָּבָא, אָמַר לְהוּ, הָבוּ לִי פּוּרְתָּא דְּתִבְנָא, דְּאוּלִידַת אִתְּתָאִי, וְלֵית לִי מִידַעַם לְאַגְנוּיַיהּ. (בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם וקרא דפק על הדלת, אמר להם: תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה עליו) אָמַר לָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְאִינְתְּתֵיהּ, חֲזָאִי הַאִי גַּבְרָא - דַּאֲפִלּוּ תִּבְנָא לָא אִית לֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, זִיל הֲוִי בְּבֵי - רַב. (אמר לה ר' עקיבא לאשתו ראי איש שאפילו תבן אין לו, אמרה לו: לך ללמוד בבית רב). אָזַל הֲוָה תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין קַמֵּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לְמִישְׁלָם תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין, קָם וְאָתָא לְבֵיתֵיהּ, שָׁמַע מֵאֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ (הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, ושומע היה מאחורי ביתו) דְּקָא אָמַר לָהּ רָשָׁע לִדְבִיתְהוּ, שַׁפִּיר עָבִיד לָךְ אָבוּךְ! חֲדָא - דְּלָא דָמִי לִיךְ. וְעוֹד, שַׁבְקֵךְ אַרְמְלוּת חַיּוּת כּוּלְהוֹן שְׁנִין. (שמע ר' עקיבא: שאומר לה רשע אחד לאשתו: כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו. הסיבה האחת לכך: שבעלך אינו דומה לך, ועוד סיבה: שבעלך הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים האלו) אָמְרָה לֵיהּ, אִי מִינָאִי דִּילִי צַיִיתְּ, לִיהֱוֵי תַּרְתֵּי - סְרֵי שְׁנִין אַחֲרִינָא. (אמרה לו: אם הוא היה שומע לי, היה יכול להיות שם עוד שתי עשרה שנים אחרות). אָמַר: הוֹאִיל וְיָהַבְתְּ לִי רְשׁוּתָא, אַהֲדָר לַאֲחוֹרַי. הָדַר, אָזַל, הֲוָה תַּרְתֵּי סְרֵי - שְׁנִין אַחֲרַנָיְיתָא, אָתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין זוּגִין תַּלְמִידִין, (אמר ר' עקיבא הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי. חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות. אח"כ בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עמו) נָפַק כּוּלֵי עָלְמָא לְאַפֵּיהּ, וְאַף הִיא קַדְמָת לְמֵיפַּק לְאַפֵּיהּ, (יצאו כל העם לקבל פניו ואף היא, אשתו, עמדה לצאת לקבלו) אָמַר לָהּ הַאי רְשִׁיעָא, וְאַתְּ, לְהֵיכָן אַזְלָתְ? אָמְרָה לֵיהּ, (שם יב) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". (אמר לה אותו רשע: ואת להיכן הולכת? אמרה לו, יודע צדיק נפש בהמתו) אָתָת לְאִיתְחָזָא לֵיהּ, קָא מַדְחוּ לָהּ רַבָּנָן, אָמַר לָהֶם, הָנִיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם - שֶׁלָּהּ הוּא. (באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. אמר ר' עקיבא לחכמים הניחו לה שתורתי שלי ושלכם שלה הוא) שָׁמַע אָבוּהַ, אָתָא וְאִיתְשִׁיל עַל נִדְרֵיהּ, וְאִישְׁתַּרִי מִן נִכְסֵיהּ". (שמע כלבא שבוע שזה הגדול בתורה הוא חתנו - ר' עקיבא, בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו).


איך התירו לכלבא שבוע את הנדר?
במסכת כתובות (סג) כתוב איך התירו לו את הנדר. "שָׁמַע אֲבוּהָ דְּאָתָא גַבְרָא רַבָּא לְמָתָא, אָמַר, אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ, אֶפְשָׁר דְּמֵפֵר נִדְרָאִי. אָתָא לְגַבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, אַדַּעְתָּא דְגַבְרָא רַבָּא מִי נָדַרְתְּ? אָמַר לֵיהּ, אֲפִלּוּ פֶּרֶק אֶחָד, וַאֲפִלּוּ הֲלָכָה אַחַת. אָמַר לֵיהּ, אֲנָא הוּא! נָפַל עַל אַנְפֵּיהּ, וְנַשְׁקֵיהּ עַל כַּרְעֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ פַּלְגָּא מָמוֹנֵיהּ". תרגום: שמע אביה שבא תלמיד חכם גדול לעירו ואמר אלך אליו שיתיר לי את נדרי שנדרתי על בתי והדרתי אותה מממוני. כל זה קורה לפני שכלבא שבוע מבין שהחכם הגדול הזה הוא חתנו. בא לפניו ולא הכירו וביקש התרה לנדרו. אמר לו רבי עקיבא: האם היית נודר לאסור את בתך מנכסיך אם היית יודע שחתנך יהיה חכם גדול, או שחשבת שהוא יהיה רק רועה צאן, איש פשוט. אמר לו כלבא שבוע: אפילו היה יודע "פֶּרֶק אֶחָד, וַאֲפִלּוּ הֲלָכָה אַחַת" לא הייתי נודר. אמר לו רבי עקיבא: "אני הוא". נפל כלבא שבוע על פניו ונשק את נעליו ונתן לו חצי מממונו.
התוס' שואל על כך איך התירו לו את נדרו. הרי יש לנו כלל שאין פותחים פתח בדבר חדש שנולד. כגון מי שנדר לא להתחתן עם אשה שאביה רשע והוא עשה תשובה. התשובה הזאת היא "נולד" - דבר חדש, ומזה לא עושים פתח. רק דבר שהוא כבר קיים ואפשרי. ולכאורה אצל רבי עקיבא עכשיו נולד שהוא נהיה תלמיד חכם כזה גדול?
ותירצו תוס' שני תירוצים. א] זה לא נולד. מי שהולך ללמוד תורה כמו שהלך רבי עקיבא בסופו של דבר יהיה תלמיד חכם גדול. ב] כלבא שבוע הסביר את נדרו כאומר שבגלל שעקיבא עם הארץ - לכן הוא מדיר אותו מנכסיו. בכל מקרה שהוא אומר דבר טעות כזה. כשמתברר שהוא באמת תלמיד חכם בטל הנדר מעיקרו.
הט"ז (יורה דעה סימן רכח) מתרץ תירוץ אחר. הוא אומר כי ה"נולד" הזה שרבי עקיבא היה חכם גדול גרם לו חרטה מעיקרו על הנדר. "משום הכי לא קשה מן רבי עקיבא דשם היה חרטה גמורה על הנדר". בגלל מה שנולד. שהתחרט מעצמו על מה שנדר מתחילה בגלל מה שנולד. וכן פסק הרמ"א (ס"ע יג) "הא שאין פותחין בנולד, היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט, דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך. אבל אם מתחרט מעיקרו, אע"פ שעושה מכח הנולד, מיקרי חרטה ומתירין לו".

להזהר לא לנדור
בשו"ע כתוב כי צריך אדם להמנע ככל האפשר לנדרים. "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף ע"פ שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא" ולכן טוב שאדם ישאל על נדרו ואחר כך יקיימו אם הוא דבר טוב בלי נדר. "אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם אלא מדוחק". ובאמת "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו - יתן מיד; ואם לאו - לא ידור עד שיהיה לו".
אבל לצורך התחזקות במצוה מותר לנדור. ולכן "אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו". וכן "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו - הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים; או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה; או אסר השכרות לעולם; וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו; וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם; ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים: נדרים סייג לפרישות; ואע"פ שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר" (שו"ע שם).

כיצד יהיה אדם שוטר על עצמו?
מרן הרב ז"ל היה מביא את הסיפור של רות ובועז להבין מתי אדם יכול להשבע. שבשעה שבאה רות וביקשה מבועז שיגאל אותה, אמר לה בועז: "חי ה' שכבי עד הבוקר". חכמינו אומרים שאמירתו "חי ה'" היא שבועה, ושואלים: מה מקום היה כאן לשבועה? מסבירים חכמינו, שכאשר אמר בועז לרות שהוא יגאל אותה, היא אמרה לו: בדברים אתה דוחה אותי? אז ראה בועז צורך להישבע ולומר לה: "חי ה'!", אני נשבע לקיים את המצווה. וכמו שאמר דוד המלך, הצאצא של רות ובועז: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".
יש עוד הסבר למה בועז נשבע. חכמינו אומרים כי את אותה שבועה לא נשבע בועז לרות, אלא לנגד יצרו, שכן באותה שעה היה יצרו אומר לו: אתה פנוי והיא פנויה! ובועז, כדי לכוף יצרו, נשבע שלא יעשה איסור. מכאן לומדים, שיש מקרים שבהם אדם יכול להישבע, והם כדי לקיים מצווה שרופפת בידו, או כדי להימנע מאיסור שהוא חושש ממנו.

ביטול נדר מראש
בשו"ע יורה דעה (ריא א) "האומר: נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר, ונדר - אינו נדר". ואומר הרמ"א כי מה שאנו אומרים "כל נדרי" בליל יום כפורים ואנו מבטלים מראש כל נדר זה כמו התנאי שמבטל את הכל. "ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול". משתמשים בזה כאשר אדם נוהג מנהג טוב ולא רוצה לקבל על עצמו את המנהג בנדר. שיאמר כי הוא מראש מודיע כי כל מנהגו הוא בלי נדר.
וכך כותב השו"ע (יורה דעה - סימן ריד א) כי מי שנהג מנהג טוב ויודע שזה רק מנהג ולא חובה – "הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר.
לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם".
וכך היה מרן הרב ז"ל מנהיג לומר כי כל מה שאדם עושה חומרא או מנהג טוב. שתמיד יגיד כי זה בלי נדר. כי אם לא יעשה כן עלולים בשמים לדון אותו על כל פעם שעבר על דברו. כי הוא בדיבורו או במנהגו עלול לשים את זה על עצמו כמו נדר וחתיכת איסור. "שוויא אנפשיא חתיכא דאיסורא".

נהג עם בית הדין שלא כהוגן ונענש שלא כהוגן
וצריך להזהר במודעה של כל נדרי לא לסמוך עליה לנדור נדרים סתם ולומר לעצמו הם כבר בטלים כי מסרתי עליהם מודעה מראש. רק אם אדם נכשל בלי כוונה בנדרים בלי תשומת לב הם מועלים.
סיפר פעם הרב ז"ל על מי שניצל כוח זה של ההלכה לרעה ומה עשו לו וכך סיפר: פעם הופיע בפניי יהודי ת"ח שהיה מצער את אשתו והיא רצתה להתגרש ממנו. אבל הוא השתמש בכל מה שלמד לא בשביל לקיים 'ואהבת לרעך כמוך' אלא לצער אותה עוד ועוד ולהוסיף על סבלה. ולא היה רוצה לגרש את אשתו, וכשהוא הוזמן ליום מסירת הגט למסור אותו בעל כורחו, הוא התחכם והעמיד כמה אנשים ומסר בפניהם "מודעות" שונות בהם הוא מצהיר שכל מה שייעשה בבית הדין הכל בטל ומבוטל מעיקרו, ופרט כל מיני אפשרויות שעלולות להיווצר ובטל אותם בפניהם מראש.
סיפר הרב: הזמננו אותו עם שוטרים וצו מעצר, והנה, בשעה שערכנו וסידרנו את מסירת הגט ראיתי שהוא וחבר מרעיו מתחייכים, ומייד קלטתי את הדברים, ואחרי מסירת הגט צחק אותו יהודי וסיפר לי את "תרמיתו". שהוא מסר מודעה של ביטול כמו שעושים בכל נדרי שמבטלים מראש את כל הנדרים. כך הוא ביטל מראש כל מה שעושה.
מייד בקשתי משוטר לעכב אותו בבית הדין ושלחתי את אשתו לפתוח לו מייד תיק מזונות, ולתבוע אותו על סכום גבוה במיוחד. כשבאה האשה עם התיק, מייד פסקנו לה את מלוא הסכום למשך תקופה של כמה חודשים עד הדיון הבא.
אותו רב כעס מאוד על מה שעשינו לו והלך להתלונן עלי אצל הרה"ג שלמה אלישיב שליט"א, שהקב"ה ישלח לו רפו"ש, לקבול בפניו על הקנס הגבוה. בתחילה לא הבין הרב אלישיב כיצד אנחנו קונסים בימינו, וביקש ממנו לפרט את כל המעשה שהתחכם איתנו. אמר לו הרב אלישיב: צדק הרב אליהו. שכן מי שנוהג עם בית הדין שלא כהוגן, רשאי בית הדין לנהוג אתו שלא כהוגן.

לנצל את כוחם של הנדרים לגאולה שלימה
בתחילה כתבנו כי כוחו הגדול של הדיבור הוא דווקא בארץ ישראל. וצריך לדעת כי כוחו גדול עוד יותר בימות המשיח. כך אומר הפסוק: (תהילים פרק מז) "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ". לא לחינם נכתבה השליטה במילים אלו כי היא נעשית על ידי הדיבור ולא במלחמות. כי מלחמות לא יהיו. "לא ישא גוי אל גוי חרב". ואיך יכניעו את השונאים? איך המשיח ילחם מלחמות ה'?
כבר נאמר על מלך המשיח (ישעיה פרק יא) "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" - בכוח הדיבור.
בלעם הרשע רואה את ימות המשיח בעיני רוחו מדבר עליהם רבות "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב". הוא מבין את כוחו הגדול של הדיבור לעתיד לבא וגם בימינו. הוא מנסה אותו לרעה על ישראל. למזלנו בלי הצלחה. אבל ממנו נלמד לעבוד את ה' אלוקינו להתחזק בשמירת הלשון בכל מאודנו וגם ולהתפלל ולדעת את כוחה הגדול של התפילה להביא גאולה לעולם. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il