ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כח הדיבור ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר מטות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (51 ד') הורד mp3
שלח לחבר הורד דף מקורות צפה בשיעור (51 ד')

כ"א תמוז תשע"א

כח הדיבור

שיחה לפרשת מטות תשע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גרשון יוסף בן משה צבי

כוח הדיבור 1
בין נבואת משה לשאר נביאים
חז"ל דורשים על הפסוק שפותח את הפרשה: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (במדבר ל, ב), את הדברים הבאים:
"זה הדבר", מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" (שמות יא, ד). כך נתנבאו הנביאים ב"כה אמר" ומוסיף עליהם משה שנאמר בו: "זה הדבר". (ספרי במדבר פיסקא קנג)
ויש להבין את דברי המדרש: מהו ההבדל בין לשון "זה הדבר" שהייתה מיוחדת לנבואת משה, ללשון "כה אמר ה'" שהייתה משותפת למשה ולשאר הנביאים? המפרשים מתייחסים למדרש זה, ועיקר ביאורם הוא שיש כאן הבדלי מדרגות בנבואה. וכך מפרש ה"נועם אלימלך" (תחילת פרשת מטות):
להבין הפרש שביניהם ומה נפקא מינה באיזה הלשון שניבאו? ונראה כי דרך הצדיק הגדול אשר רוח אלוקים דבר בו בגודל קדושתו, אז השומע דבריו נדמה לו שדבריו הקדושים כן כתוב בתורה הקדושה ומוציא פסוקים המסייעים לדברי הצדיק. והוא אומר על דברי הצדיק: "זה הדבר אשר צוה ד'". פירוש: אלו דברים שהצדיק [אמרם] הם הדברים הנאמרים מפי ד'. ויש שאר צדיקים אשר אינם במדרגתם כל כך שיהיה כל השומעים נדמים בעיניהם כאלו כתובים בתורה, וזהו "כל הנביאים מתנבאים בכה", פירוש: שהיו מעידין על דבריהם לאמר: כה ראוי ונכון.
יש הבדל בין מדרגות הצדיקים. הצדיק השלם אומר את דבריו בצורה עמוקה, חיה וגדולה, עד שאומרים השומעים: "זה ממש מה שכתוב בתורה!" וכל מי ששומע משוכנע שזה ממש דבר ה' - "זה הדבר אשר דבר ה'". אך ישנה מדרגה אחרת הגורמת לשומעים לומר שכל דבריו של המדבר אמת וצדק, דברים נכונים אמתיים ומשכנעים, אבל לא עד כדי אמירה שזה ממש כמו שמפורש בתורה. לא עד כדי לומר: "זה הדבר אשר דבר ה'". אלו מדרגות בנבואה.
המדרגה של "זה הדבר אשר דבר ה'" היא מדרגה של גדלות רוחנית. הצדיק מדבר דברים שהם מעומקה של הכרת התורה, מעומק האמונה והחיבור לריבונו של עולם, עד ששומעים את הקב"ה מדבר מתוך פיו של הנביא. זו הייתה מדרגתו של משה. וכמו שחז"ל אומרים שמשה התנבא באספקלריא מאירה (יבמות מט ע"ב). היו שומעים כביכול את הקב"ה מדבר מתוך גרונו. "פה אל פה אדבר בו. במראה ולא בחידות" (במדבר יב, ח). לעומת זאת שאר הנביאים לא השיגו את המדרגה הנבואית הגדולה הזאת, והתנבאו במצב של איבוד הכוחות (הלכות יסודי התורה לרמב"ם ז, ב), במעין עילפון כדי שהנשמה תתעורר תשיג ותשמע, ואף שדבריהם היו נשמעים כאמת מוחלטת ומוצקה, לא היה זה כאילו הקב"ה דובר דרך פיהם.

כוחו של הדיבור

ומה נתנבא משה בפרשתנו? אומר הכתוב:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. (במדבר ל, ג)
התורה מלמדת אותנו את עוצמת כוח הדיבור שיש לאדם. זהו חידוש גדול מאוד שאדם יכול לדבר וליצור חלות של איסורים בכוח הדיבור, כלומר אדם יכול לאסור על עצמו דבר מה בכוח הדיבור, בכך שאומר: "דבר זה אסור עלי בקונם" שהוא כקרבן (ר"ן ריש נדרים).
דעת רבים מהראשונים שעיקר חלות הנדר הוא באופן כזה דווקא שמתפיס את הדבר שרוצה לאסור כקרבן (עיין ר"ן ריש נדרים) ויש עוד אופן אחר שבו אדם אומר כיכר זה אסור עלי. זהו "יד לנדר" ויש ידות לנדרים, כמו ידית לכלי שעל ידי כך ניתן לתפוס בכלי, כך בנדר אף על פי שלא התפיס דבריו בקרבן אנחנו משלימים את דבריו ומבינים כי התכוון להתפסת הנדר לקורבן. המקור לכך שאפשר על ידי דיבור ליצור גדר של איסור הוא מדיני הקרבנות, מכך שאפשר להקדיש קרבן לה' ועל ידי ההקדשה הבהמה נעשית קדושה. נשים לב: על ידי דיבורו של האדם חלה כאן מציאות ממשית של קדושה.
כבר אמרנו כמה פעמים שקדושה זו מציאות ממשית קיימת. אמנם אין זו מציאות שנראית לעין אלא מציאות פנימית, אבל היא קיימת. אפשר לראות זאת בדין מיוחד שיש לגבי שור מפסולי המוקדשים, שהוא שור שהקדישוהו ונפל בו מום ופדוהו. פדיון השור יוצר ירידה במדרגת הקדושה כך שאפשר יהיה לאכול אותו אך מאידך הוא אסור בגיזה ובעבודה. המשמעות היא שיש בשור הזה גם קדושה וגם חולין, ולכן ההלכה אומרת (מכות כב ע"א, הלכות כלאים לרמב"ם ט, יא) שאם אדם יחרוש בשור זה הוא יעבור על איסור כלאים, כיוון שחרש בשני מינים. כך הוא הדין אם אדם חרש בשור הקדש ושור חולין יחדיו שאז הוא עובר בכלאים, וכך הדין גם בשור מפסולי המוקדשים. זאת אומרת שהתורה מתייחסת לזה כשני מינים וכמציאות ממשית שנוצרה על ידי ההקדשה שהאדם עשה בפיו.
נביא לכך דוגמא נוספת. הגמרא במסכת תמורה (ג ע"א) אומרת שיש שלושה דברים שחייבים עליהם מלקות למרות שהם לאו שאין בהם מעשה שבדרך כלל אין לוקים על לאו כזה. הגמרא מנסה להוכיח שאחד מהלאוין הללו הוא הממיר, כלומר אדם שרוצה להחליף בהמת קודשים בבהמת חולין על ידי המרה ואומר: "זה תמורת זה", אומרת התורה: "הוא ותמורתו יהיו קודש" (ויקרא כז, י), כלומר שתי הבהמות נעשו קודש ומלבד זאת הוא עובר בלאו. מביאה הגמרא שם את דעתו של רבי יוחנן הסובר שהממיר לא נחשב לאו שאין בו מעשה, כיוון שדיבורו הוא המעשה: "אמר ליה רבי יוחנן לתנא: לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה" (תמורה ג ע"ב). ולכאורה יש לשאול: מדוע נחשב שהממיר עשה מעשה, הרי הוא רק דיבר? אלא שהגמרא מבינה שהדיבור יצר מציאות ממשית: וכי יש לך מעשה גדול מלהפוך דבר חולין לדבר קודש?!. כך גם כשאדם מקדיש חפץ נוצרת קדושה ולזה קוראים נדרי הקדש. וישנם נדרי איסורים שהחפצים לא הופכים להיות קדושים אלא אסורים, וצריך להבין שיש כאן מציאות ממשית של איסור (שיטה מקובצת נדרים יג ע"ב ד"ה ורמינהי).
יש גם "שבועה" שגם היא בכוח הדיבור של האדם: שאם אדם נשבע שלא יאכל ככר זו ונשבע כך בשם ה' ולא חל שום חלות על החפץ, אלא שיש כאן איסור על האדם לעשות את הדבר הזה שנשבע. זהו איסור על הגברא, וזהו ההבדל המהותי שבין שבועה לנדר שהוא איסור על החפצא.
יוצא מכל זה שהתורה נתנה לאדם את הכוח ליצור איסורי תורה על חפץ. כך הוא כוחו של הדיבור. כל דיבור שהאדם מדבר יוצר מציאות ואם זה בדיבורים של קודש נוצרת מציאות של קדושה.
בדומה לכך חז"ל אומרים (אבות ד, יא ורע"ב שם) שמכל מצווה שאדם עושה נברא מלאך. זו מציאות רוחנית, שאחר כך מלווה את האדם במשך כל ימי חייו. ביטוי לזה אנחנו מוצאים בשני המלאכים שמלווים את האדם בשבת כשהוא חוזר מבית הכנסת לביתו. מדוע הם מלווים אותו? כי הוא שומר שבת ומקיים מצווה. כמו כן חז"ל תקנו שכשאדם צריך להתפנות פונה למלאכים ואומר להם "התכבדו מכובדים" עכשיו אני נכנס למקום צנוע (דרך ארץ רבה יא, ברכות ס ע"ב, שו"ע או"ח ג, א). וכותב השולחן ערוך שכיום לא נוהגים לומר את זה (שו"ע שם). ויש לשאול: אם מלאכים מלווים אותנו ואנו אומרים להם "שלום עליכם" בשבת, ממילא צריך גם לומר להם: "התכבדו מכובדים", ואם הם לא מלוים אותנו אז גם בשבת אין לומר להם "שלום עליכם", ומדוע כיום לא נהגו לומר "התכבדו מכובדים"? משיב הרב זצ"ל (מצוות הראי"ה סי' ג ד"ה כשנכנס) שמכיוון שלא נוהגים ללכת היום עם תפילין במשך כל היום לכן ממילא אין כאן מעשה מצווה שמתלווה לו מלאך שמפסיקים אותו וצריך לומר למלאכים המתינו. מאידך בשבת שכולה "אות" ובאה במקום תפילין, המלאכים מלווים אותנו כל הזמן ולכן יש לפנות אליהם ולומר "שלום עליכם". ולאחר מכן כשאנו פונים לקידוש ולסעודה שהמלאכים אינם שייכם לזה מוסיפים ואומרים להם "צאתכם לשלום".

"ברית כרותה לשפתיים"
כוח הדיבור הוא כוח עם עוצמה יותר גדולה מהכוח המעשי, אף על פי שזו מציאות רוחנית וזו מציאות ממשית, הרוחניות חזקה יותר מהגשמיות שהרי היא קיימת לעולם, כמו שהנשמה קיימת לעולם והגוף לא. ואדרבה ככל שהדברים יותר ממשים ויותר מגושמים כך הם יותר זמניים וחולפים. כיוון שכך צריך לשמור מאוד מאוד על הדיבור. רבינו הרב צבי יהודה היה מדבר הרבה על חשיבות שמירת הלשון ומדגיש כמה חשוב שאדם ידע לשלוט על הלשון שלו, לדבר רק מה שצריך ולשמור על שפה נקייה גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת התוכן כיוון שכל דיבור יוצר מציאות.
חז"ל אמרו כלל: "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן יח ע"א). הגמרא (שם) מספרת ששמואל הלך לנחם את אחיו פנחס. ראה שמואל שהציפורנים של אחיו מגודלות כיוון שהיה באבלות ולא נטל אותם, אף על פי שמצד ההלכה אין צורך בכך. אמר לו שמואל לאחיו: מדוע אתה לא נוטל את ציפורניך? השיב לו אחיו: אילו היה קורה לך כדבר הזה האם היית נוטל את הציפורנים? אומרת הגמרא שדברים אלו היו כ"שגגה היוצאת מפי השליט" וכך אכן קרה שזמן קצר לאחר מכן גם שמואל היה באבלות. כשישב שמואל באבלותו נכנס פנחס אחיו לנחמו. שמואל שהקפיד על אחיו שאמר לו את הדברים ובכך גרם לאבלותו, זרק את הציפורנים על אחיו ואמר לו וכי אינך יודע ש"ברית כרותה לשפתיים"?!
הגמרא שם מביאה גם את דברי ר' יוחנן שלומד את הכלל ש"ברית כרותה לשפתיים" מאברהם בעקידת יצחק שאמר לנעריו: "נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" (בראשית כב, ה) בלשון רבים, ואכן כך היה, למרות שרק אברהם היה אמור לשוב ויצחק היה אמור להיעקד, כיוון שאמר כך שב עמו גם יצחק.
הכלל "ברית כרותה לשפתיים" קיים גם אם אדם כלל לא התכוון למה שהוא אמר. וכך אומרת הגמרא בסנהדרין (קב ע"א) שיהוא המלך היה צדיק ורצה להרוג את כל עובדי הבעל וכשרצה לכנס את כולם הכריז: "אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה" (מלכים ב י, יח) וכך התכנסו כל עובדי הבעל והרגם. אך בסופו של דבר כתוב ש"יהוא לא סר מחטאות ירבעם" (שם כט), כי לא הסיר את עגלי הזהב שהיו בבית אל. ואף על פי שיהוא היה מלך צדיק ורצה לסלק את העבודה זרה, כיוון שהכריז: "יהוא יעבדנו הרבה" נחשב לו כאילו שהחטאת עדיין נמשכת. מכאן למדים שאין לומר אפילו בהיתול דברים שאדם לא רוצה שיתקבלו ויחולו, כי "ברית כרותה לשפתיים".
עוד דוגמא מובאת במסכת כתובות (כג ע"א). הגמרא מספרת שבאו שבויות עם שוביהם לנהרדעא, ואביו של שמואל מינה שם שומרים שיעידו שהשובים לא מתייחדים עם השבויות כדי שלא יאסרו. שאל שמואל את אביו: מה מועילה השמירה, הרי לא היו עד עכשיו שומרים שראו שהשובים לא מתייחדים עם השבויות? ענה לו אביו: אם אלו היו בנותיך לא היית מעמיד שומרים? אומרת הגמרא שדברי אביו של שמואל היו כ"שגגה היוצאת מפי השליט" ונשבו בנותיו של שמואל.
כך גם הזוהר (ח"ג קנה ע"ב) דורש את דברי משה לקב"ה לאחר תלונות בני ישראל על המן: "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (במדבר יא, טו). מיד אחר כך ציווה ה' על משה: "אספה לי שבעים זקנים מזקני ישראל" (שם טז), ומובא שאלדד ומידד התנבאו במחנה. ומה הייתה נבואתם? משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל. מכאן דורש הזוהר שאסור לאדם לקלל את עצמו כשהוא שרוי בכעס כי כמה מקטרגים עומדים עליו ומקבלים את דבריו, כך משה רבנו אמר בתפילתו "הרגני נא הרוג" וכיוון שאמר כך מיד התנבאו אלדד ומידד שהוא ימות ולא יכנס לארץ ישראל.
ויש לזכור ש"מידה טובה גדולה ממידת פורענות" וכך נראה שכשאדם מדבר דברים טובים, כוח הדיבור החיובי פועל ויוצר הרבה יותר מציאויות חיוביות וטובות מאשר דיבור שלילי.

הניסיון עם בנות מדיין יוצר כוחות
הציווי בפרשתנו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (שם לא, ב) הוא הפעם השלישית שמופיעים המדיינים בפרשות האחרונות. בפעם הראשונה הם הופיעו בפרשת בלק בסיפור עם בנות מדיין, בפעם השנייה בפרשת פנחס בא הציווי: "צרור את המדיינים והכיתם אותם" (במדבר כה, יז), וכאן בפרשתנו אנו מצווים לקיים את הציווי בפועל.
המשבר עם בנות מדיין אירע כשישראל עמדו ממש לפני הכניסה לארץ כשהיו נמצאים בערבות מואב, במדרגה רוחנית גבוהה מאוד מאוד. במשך ארבעים שנה במדבר הם התעלו ממדרגה למדרגה, חיו חיים רוחניים, ניסים נעשו להם, והיו במציאות מרוממת ועל-טבעית. ואז המשבר הזה קורה, נפילה רוחנית שבאה על ידי בנות מדיין, וישראל נכשלים.
הזוהר (ח"ב קסא ע"א) אומר שגדולתם של ישראל מוכחת בכך שיש פסוקים מלאי השגה אמונית שמשה אומר רק בספר דברים והם לא נאמרו מקודם: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל אין עוד" (דברים ד, לט), וכן: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (שם ו, ד), "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (שם ד, לה), כל אלו פסוקים שנאמרים רק עכשיו ערב הכניסה לארץ ישראל, כי עד עכשיו בני ישראל לא יכלו להבין את הפסוקים האלו ולא היו מוכנים לזה, ורק עכשיו לאחר ארבעים שנה הגיעו לדרגה הזו. ויש לשאול: איך אפשר להבין את המשבר עם בנות מדיין, דווקא בזמן המדרגה הרוחנית הגבוהה של בני ישראל?
צריך להבין שכל משבר בונה. כל משבר יוצר כוחות חדשים לישראל, וכנראה שעם ישראל היה צריך לעבור גם את המשבר הזה. חז"ל אומרים שבשיטים ששם אירע המעשה עם בנות מדיין, היו שם מעיינות שמי ששותה את מימיהם התאווה שלו מתגברת (תנחומא בלק יז). זאת אומרת שהיה גורם חיצוני שגרם לישראל שיצרם התגבר ועוד עמדו למול עיניהם פיתויים כאלו שהיה קשה במיוחד להתמודד איתם. אבל עדיין אנו צריכים להבין מדוע משבר כזה קורה דווקא בכניסה לארץ?
ויש להבין שכל ניסיון וכל קושי נותן לאדם כוחות מחודשים. כשמשה רבנו רוצה ללמד זכות על עם ישראל לאחר חטא העגל הוא אומר לקב"ה שהדבר דומה לאדם שנתן לבנו כסף ושם אותו ליד נשים מקולקלות שמגרות בני אדם, מה יעשה הבן ולא יחטא (ברכות לב ע"א)?! חז"ל מוסיפים ומשווים זאת לאדם שנתן לבנו חנות של בשמים שעיקר הלקוחות שם הם נשים שרוצות לפתות אנשים, ואותו בן הוא המוכר, מה יעשה הבן ולא יחטא?! (שמות רבה מג, ז). כך גם היה בשיטים עם בנות מדיין. בני ישראל שתו מימי השיטים שגרמו ליצרים ולתאוות להתעורר, ואיך לא יחטאו כאשר מזדמנות מולם בנות מדיין?!
לא כולם חטאו. אמנם בנות מדיין ניסו להכשיל את כולם אבל רק מעט חטאו. אמנם עשרים וארבעה אלף אנשים שמתו במגפה זה לא מעט, אך זה מיעוט ביחס לעם כולו שמנה שישים ריבוא גברים. אם כן נשים לב שרק מעט נכשלו, ואף על פי שהיה לכולם קשה - הרוב המוחלט התגבר, וניצח בקושי הזה. הניצחון הזה היה חשוב מאוד והוא בנה להם כוחות חדשים, כוחות כאלו המכשירים את ישראל להיכנס לארץ ישראל. הניסיון עם בנות מדיין היה חשוב מאוד לעם ישראל כי הוא עיצב ויצר כוחות של גבורה בישראל. אם אדם לא מתמודד עם קשיים הוא לא יכול לבנות בתוכו כוחות להתמודדות, לעומת אדם שנתקל בקשיים וצריך לנצח, עצם ההתמודדות מייצרת כוחות שנועדו כדי להתגבר על הנסיונות הבאים וכך האדם נעשה יותר חזק ואיתן. לא בכדי חז"ל אומרים שאברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות (אבות ה, ב). ולכאורה מדוע צריך ניסיונות כאלו? וכי הקב"ה לא יודע שאברהם אבינו יעמוד בניסיון?! אלא שהניסיון מגדיל את הכוחות ומעצים את האדם. נכון שבציבור יש גם נכשלים אבל ציבורית הכלל נבנה מזה, וכיוון שהסיכוי שהכלל יצליח להתגבר הוא גדול מאוד, הקב"ה מנסה את הציבור והיה צורך בניסיון הזה דווקא בכניסה לארץ.

ההתגברות על ניסיונות דורנו
כך גם בימינו. גם אנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, ערב הפיכת ארץ ישראל למקודשת באופן מושלם מבחינת כל החיובים והמצוות שעליה, גם אותנו הקב"ה מעמיד בניסיונות דווקא עכשיו. הקב"ה מעמיד בפנינו את כל האמצעים שאדם יוכל לחטוא בהם בלי להתבייש, ואחד הדברים הכי קשים הוא להתמודד עם חטא כשלא רואים אותך כי אז הבושה אינה קיימת ואין מונע. על העושה בסתר יש כמה וכמה אזהרות, ארורים מיוחדים שאדם לא יחטא בסתר (דברים כז, טו ורשב"ם שם), ויש צורך באזהרות אלו כיוון שכאשר אחרים לא רואים אותך ואין אי הנעימות והבושה שבחטא, אז הכי קשה להתמודד ולהצליח שלא לחטוא. היום האמצעים משוכללים ואפשר שאדם יחטא בינו לבין עצמו. יכנס לחדר ויסתתר שם ביחידות עם מכשירים כאלו שיש עליהם איסור ייחוד. היצר מתגבר ולפעמים גם כשאדם לא מתכוון הוא מתגלגל למראות אסורים. צריך להתגבר וזה הניסיון של הדור, ניסיון שבא לבנות בנו כוחות חדשים, מציאות של גבורה המקרבת את ישראל לגאולה.
אז לכאורה אפשר היה ללמד זכות ולומר מה יעשה הבן ולא יחטא?! אך אלו תירוצים עבור מי שלא מצליח, ואולי זה טוב בשביל ללמד זכות על הנכשל. אבל המגמה היא שהאדם יבנה בתוכו עוצמות חדשות, וכנראה שהדור שלנו ראוי לזה, שהרי הקב"ה לא מעמיד בניסיון מי שאינו יכול לעמוד בו. וברוך ה' אנשים עומדים בניסיון, ובשביל זה הם, ובעיקר הנוער, צריכים לגייס הרבה עוצמות וגבורה, כוחות פנימיים עצומים, והנה הם מנצחים. יכול להיות שנופלים מעת לעת, אבל בסך הכול לעומת הקושי הם מנצחים, והאיתנות הזו מצטברת ומתגלים כוחות גדולים שמקרבים אותנו לגאולה.

עבר הירדן שלנו
בסוף הפרשה בני גד ובני ראובן מבקשים ממשה להישאר בעבר הירדן, וכאן אנו מתוודעים לכך שעבר הירדן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. לפני קרוב למאה שנה, בזמן שהתחילו הדיונים על חלוקת ארץ ישראל ורצו להוציא את עבר הירדן המזרחי מגבולות המנדט שהובטח לעם ישראל, כתב הרב יחזקאל אברמסקי מאמר ארוך מאוד, הלכתי וגיאוגרפי, שבו הסביר שגבולות ההבטחה הם מהים ממערב עד המדברות ממזרח מדרום ומצפון, כי כך הוא סדר הישוב שמוקף במקומות שאינם מיושבים ולכן לפי דבריו גם עבר הירדן המזרחית כלולה בארץ ישראל (חזון יחזקאל על התוספתא, חלק ו, עמ' 147-144).
רבי ישראל יהושע מקוטנא בעל ה"ישועות מלכו" נשאל בשנת תרנ"א (ראה גם ישועות מלכו, קריית ארבע על תרומות פ"א ה"ב), על ידי אנשים שרצו לקנות שטחים בעבר הירדן המזרחי שהיו זולים יותר מאשר בעבר הירדן המערבי, ושאלו האם זה נחשב כקניית אדמה בארץ ישראל והאם יש לזה ערך של מצווה? בתשובה לכך הוא כתב קונטרס גדול שנקרא ישוב ארץ-ישראל. ובו הוא משיב שאף על פי שכל מה שנכבש לפני כיבוש הארץ נחשב כיבוש יחיד, דין ארצות סיחון ועוג שונה, כיוון שכלל-ישראל הצטוו לכבוש את אותם הארצות קודם שנכנסו לארץ. אם כן, דינם כארץ ישראל אך הם התקדשו בקדושתה רק כשישראל נכנסו לעבר הירדן המערבי. ולכן משה רבנו הצטער שלא נכנס לארץ ישראל, למרות שנכנס לעבר הירדן המזרחי, שהרי הוא נפטר קודם שעבר הירדן המזרחי קיבל את קדושתה של הארץ.
ה"ישועות מלכו" מוכיח את קדושת עבר הירדן המזרחי גם מדין היובל, שכן הדין הוא שיש יובל רק כשכל שבט ושבט יושב במקומו. וחז"ל אומרים שכשבני גד ובני ראובן גלו – פסקו היובלות (ירושלמי שביעית י, ב), מכאן שעבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, כי אם לא כך, לא היה להם קשר ליובלות. לכן אם מישהו שואל אם אפשר לטייל בעבר הירדן המזרחי בלי שיחשב כיוצא מהארץ, התשובה היא שאין כאן איסור יציאה. אמנם יש מדרגות של קדושה בארץ, ועבר הירדן המזרחית לא נתקדשה בקדושת עולי בבל, כיוון שרק חלקים קטנים ממנה היו מיושבים על-ידי עולי בבל. ומי שמזדמן לו לקנות שטח אדמה בעבר הירדן המזרחי מקיים מצווה גדולה, ומותר אפילו לקנות בשבת כמו בשאר המקומות בארץ, ומותר לומר לגוי לכתוב לו שטר קניין (גיטין ח ע"ב), שכן איסור דרבנן של אמירה לגוי מותרת עבור כיבוש הארץ וקניית קרקע גם בגבולות עולי מצרים.
הדיבור על כך שעבר הירדן הוא שלנו פועל במציאות. כפי שאמרנו שכל דיבור שלנו יוצר מציאות ואם אנחנו מדברים על כך שעבר הירדן זה חלק מארץ ישראל יש לזה תוצאות ואנחנו רוצים ומקוים לתוצאות מהירות. עכשיו זה נראה אולי בלתי סביר בעליל, איך נגיע לעבר הירדן? מי ייתן לנו היום לכבוש מדינה אחרת?! במיוחד היום כשהאו"ם לא נותנים למדינות להילחם ביניהם וכל סכסוך מקומי הופך להיות סכסוך בינלאומי. איך במצב כזה אפשר יהיה לכבוש את עבר הירדן המזרחי? אבל מניסיון לא רחוק אנחנו רואים שקורים ארועים שאף אחד לא שיער אותם קודם לכן. גם מלחמת ששת הימים הייתה בלתי צפויה לחלוטין, והנה התרחש השינוי הזה ולפתע הגענו לשלוט על כל מרחבי יהודה ושומרון ובמרכזם ירושלים העתיקה. כך גם קרה בעלייה מרוסיה. המציאות המאוד מאוד משמעותית שהתרחשה על ידי העלייה מרוסיה היא דבר בלתי צפוי לגמרי. קודם לכן היה מסך ברזל בברית המועצות ולא נתנו ליהודים לצאת ופתאום תוך זמן קצר כל המשטר הסובייטי האדיר התמוטט, לפתע כמעט ללא קרב נפתחו השערים, והתחילה עלייה עצומה שכמוה לא הייתה של מאות אלפי יהודים.
אמנם לא רק יהודים עלו, לצערנו, אבל כך הוא המצב. לכל נשמה יהודית שהקב"ה כל כך אוהב יש עטיפה של קליפות, והקב"ה רוצה שנשמות אלו יהיו בארץ ולכן הוא מביא את אותו יהודי עם כל קליפותיו לכאן. ואחר-כך יתחיל הקילוף עד שתישאר רק הנשמה היהודית, והקליפות יעזבו את הארץ או שחלק מהם יחזרו ליהדות וחלק אולי יסיים את חייו. הקב"ה מברר את הניצוצות מכל המקומות. העלייה הזו גרמה לשינוי גדול בעוצמתה של המדינה. היא הביאה עימה הכפלה של כוחה המדעי והכלכלי של המדינה, ממש קפיצת מדרגה שאי אפשר היה לשער אותה מקודם.
יש הרבה מאורעות ואין אתה יודע מה ילד יום. ריבונו של עולם יודע לסדר את העניינים ולהפתיע, ולכן צריכים להיות מוכנים באופן נפשי לזה, לכל אירוע שיכול לקרות.
אנחנו נמצאים בשלשת השבועות, בימים בהם אנחנו מצרים על חורבן בית המקדש, אך לא על העבר אנו מצטערים אלא על כך שבית המקדש טרם נבנה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ע"פ ירושלמי יומא א, א). אנחנו מקדישים את הימים הללו באופן מיוחד לחשבון נפש ולהתבוננות, ויש צורך מיוחד והשתדלות מיוחדת להעמיק את האמונה בגאולתם של ישראל, להאמין שהיא יכולה להיות מאוד קרובה. וככל שנאמין בזה כך נרגיש יותר אחריות ונשתדל להיות מוכנים לקראתה. אנו מאמינים שאף על פי שיתמהמה בא יבוא ומן המצרים הללו נצא למרחב י-ה, ונזכה לבניין בית המקדש והתרחבות שלטוננו על כל חלקי ומרחבי ארץ ישראל, ועל כל עשרת העממים שהובטחו לאברהם אבינו.




^ 1.שיחה לפרשת מטות תשע"א
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il