בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • עקב
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • מלוכה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
8 דק' קריאה 44 דק' האזנה
לאחר קיבוץ הגלויות – וה' עזבני???
הנביא ישעיה מתאר בדבריו את קיבוץ הגלויות, שבתחילת תהליך הגאולה:
"כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ: כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם: לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם: וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים: רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם":


מיד לאחר התיאור המרומם הזה, נאמר פסוק מפתיע מאוד: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי:

לכאורה, סדר הפסוקים היה צריך להיות הפוך: תחילה היתה צריכה להיות מתוארת תחושתה של ציון שה' עזב אותה, ולאחר מכן תיאור הגאולה העתידה! מדוע שאלת ציון מובאת לאחר תיאור הגאולה?

לשאלה זו מתייחס הילקוט שמעוני במקום, ואומר שאכן שאלתה של ציון תהיה לאחר קיבוץ הגלויות! "אלא כיון שראתה ציון שגלויות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". ציון רואה את קיבוץ הגלויות ולעומת זאת היא אינה נזכרת, ולכן היא חשה שה' עזבה, והתשובה שמביא המדרש לשאלתה של ציון היא "יש כלה בלא חופה? שאי סביב עיניך וראי". ויש להתבונן בשאלה ובתשובה.
מלכות, ועל גביה תורה.

המלבי"ם מאיר את עינינו, ותחילה הוא מקשר בין הנבואה שהבאנו למעלה לבין נבואה מפורסמת נוספת של הנביא ישעיה, שבה הוא מתאר בתיאור נפלא את הגאולה העתידה 1 :
רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:


גם כאן, לאחר תיאור הגאולה מובא שהנחמה עדיין אינה שלמה:
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" 2 ! ועל כך אומר המדרש במקום: "עניה מן הצדיקים, עניה מן התורה, עניה ממצות ומעשים טובים". תשובת הקב"ה, המובאת בהמשך אותו פסוק, היא "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" וכו', וכדי להבין את התשובה מסב המלבי"ם את תשומת ליבנו לסדר שבפסוק, קודם כל הקב"ה מרביץ בפוך את אבניה של ציון, ורק על גבי האבנים הללו מונח היסוד - "ויסדתיך בספירים".


מה הם האבנים, ומהו היסוד? מבאר המלבי"ם:
והמכוון כי האבן נופך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה, והאבן ספיר היה אבן יששכר, והוא אות החכמה והתורה. שני אלה יְיַסְּדוּ את הבנין, כתר מלכות וכתר תורה" 3 .


למדנו מדברי המלבי"ם שיש שלבים בגאולת ישראל: תחילה המלכות, ועל גבי המלכות עומדת התורה. זוהי תשובת הקב"ה לתחושה שגם לאחר שתתחיל הגאולה, עדיין יהיה מצב של 'לא נוחמה'. מעתה, ניתן להבין גם את תשובתו של הקב"ה לשאלתה של ציון בה פתחנו "עזבני ה' וה' שכחני". מהי ציון? בספרים מבואר שהמושג 'ציון' שייך לבניין הרוחני. ציון טוענת "עזבני ה'", כלומר - אין תורה, אין רוחניות. על שאלה זו עונה הקב"ה: "יש כלה בלא חופה? שאי סביב עיניך וראי", יהיה מקום להזכיר אותך, אבל קודם כל צריך את החופה. מהי החופה? מסביר המלבי"ם שהחופה היא המלכות, שכאמור מקדימה את הופעת התורה.

באיזו מלכות מדובר כאן? אפשר להבין כפשוטו שמדובר במלכות יהודה, אבל יש מקום להבין בצורה יותר עמוקה.
המלכות, והקשר בינה לבין יראת שמים.

בספר משלי 4 אומר שלמה המלך "יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב", ועל פסוק זה מביא המדרש במקום 5 כמה דרשות: ירא את ה' בני ומלך, מהו ומלך המליכהו עליך? דבר אחר מלוך על מלך, זה יצר הרע שנקרא מלך, שנאמר ובא אליה מלך גדול....דבר אחר מהו ומלך כל מי שהוא ירא מן הקב"ה סופו להעשות מלך, ממי אתה למד מאברהם אבינו שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ונעשה מלך.

באופן פשוט, שלש הדרשות כלל אינן חלוקות ביניהן, אלא הן מתארות שלשה שלבים בעליה במדרגות ביראת שמים. בשלב הראשון , יראת שמים פירושה המלכת הקב"ה על הכוחות של האדם, להכניס את כל הכוחות של האדם, את כל רצונותיו, הכל, תחת שלטונו של הקב"ה. השלב השני הוא להכיר בעובדה שיש באדם גם משיכה לרע, והמשיכה הזו אינה סתמית, אלא היא קשורה לתפקיד אותו ייעד לנו הקב"ה, ואנו צריכים להכניס למסגרת השלטון של היצר הטוב את הכוחות שכביכול מושכים לרע. אם הכוחות הללו יהיו מונהגים על ידי היצר הטוב, הם כבר לא יהיו רעים. השלב השלישי בא לאחר שהאדם מגיע למצב כזה שבו היצר הטוב שולט על היצר הרע, ואז הוא כבר יכול להיות מלך. רק כאשר אדם מסוגל לשלוט בעצמו, למלוך על עצמו, רק אם לא רצונותיו החיצוניים מנהיגים אותו אלא הוא מסוגל להנהיג את רצונותיו, רק אז הוא יכול להיות מלך. אדם שאינו יכול לשלוט בעצמו, או אפילו אם הוא שולט רק על חלק מכוחותיו ושאר הכוחות פורצים החוצה ללא שליטה, אינו יכול לשלוט על מדינה שלימה. "ירא את ה' בני ומלך" - אם תהיה מסוגל להיות ירא שמים תהיה מסוגל להיות מלך. לפי תפיסת חז"ל זהו היסוד למלכות, כפי שאומרים חז"ל "מפני מה זכה יהודה למלכות?" 6 וכשהם מחפשים את הסיבות למלכות יהודה הם מוצאים אותם בתכונות האופי שלו, שהם השלטון בעצמו. מכוח היכולת של יהודה לשלוט בעצמו, הוא יכול לשלוט באחרים.

קב של חומטין
מהי יראת שמים, שכאמור היא הבסיס למלכות? את התשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת שבת 7 , שאומרת שכאשר מכניסים אדם לדין שואלים אותו כמה וכמה שאלות, ולבסוף אומרת הגמרא "ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא". כלומר, המעלות הטובות מקבלות את ערכן רק על בסיס של יראת שמים. וממשיכה הגמרא: "משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון (חומר שמשמר את החטים)? אמר לו לאו. אמר לו מוטב אם לא העלית". נשאלת השאלה, מדוע 'מוטב אם לא העלית'? הרי אפשר להכניס את החומטין עכשיו? מסביר ר' חיים מוולוז'ין 8 , שלאחר שהשליח העלה את החיטים בלי חומטין הרקב כבר השתלט עליהם, ועכשיו תוספת החומטין כבר לא תעזור. כך אם יש יראת שמים יש ערך לכל ההשגות הרוחניות שהאדם השיג, אך אם לא - לכל התורה שהוא למד ולכל מה שהוא עשה אין שום ערך, ויותר טוב היה אם הוא לא היה עושה אותם! אותו אדם לא עשה שום דבר שלילי, אלא רק לא היה ירא שמים.

"ירא את ה' בני ומלך" - אין מלכות בלי יראת שמים. יראת שמים ומלכות הם שני הצדדים של אותה מטבע: משמעות יראת שמים היא מלכות, ומשמעות מלכות היא יראת שמים.

הצורך בגאוה בשביל המלכות
ה'שם משמואל' 9 עומד על עניין מעניין. אנו יודעים שהמלכות בישראל שייכת ליהודה, לבית דוד, והנה דוד עצמו לא בא רק מיהודה, אלא גם מרות שבאה ממואב. מדוע היה צורך בתערובת של מואב במלכות ישראל, והמלכות לא היתה יכולה להיות מזרע טהור? מסביר זאת השם משמואל בשם הרבי מקוצק:
הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין המלוכה לא היה נמצא בישראל, והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב, עד כאן לשונו הקדושה. והפירוש פשוט, כי באשר כל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חברו כמו שאין האבר האחד שבאדם משתרר על האבר האחר, ומשה רבנו עליו השלום שהיה מלך הוא מחמת שהיה נבדל מכלל ישראל ולא היה נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל. ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמו שכתוב שמענו גאון מואב גא מאוד. ועל כן היתה נפש דוד המלך עליו השלום טמועה בשביה בתוך קליפת מואב, כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה, ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים 10 .

כלומר, באופן טבעי כלל לא שייכת מלוכה בישראל, ולכן צריך 'לייבא' אותה ממקום אחר. ישראל הם מערכת אורגנית אחת, ובמערכת אחדותית אין מצב של השתררות האחד על השני, כולם חיים יחד ומתפקדים בצורה אחידה. לכן הוצרכו ישראל ליטול את המלוכה מעמון ומואב, משום שתכונת הגאווה הינה תכונה בולטת אצל מואב, "כמו שאמר הכתוב בישעיהו 'שמענו גאון מואב גא מאוד'". באופן טבעי לא שייכת גאוה בישראל, אבל מצד שני צריך מלך, ומלכות דורשת גאוה. אם כן, התערובת עם מואב נועדה להכניס למלכות בישראל את עניין ההשתררות. הגאוה של מואב מופיעה בצורה גסה, עכורה ומלוכלכת, אבל כשהיא מגיעה לישראל היא מתבררת ומתנקה. ומוסיף השם משמואל שזו היתה הסיבה שלא נתקיימה מלכותו של שאול המלך, עליו אמרו חז"ל שלא היה בו שום דופי, והחיסרון שלו היה נעוץ דוקא בענווה היתירה שהיתה לו, וכפי שאומר לו שמואל "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה". מלך אינו יכול להיות עניו, הוא צריך מידה מסוימת של גאוה והשתררות, וזה היה חסר לשאול, "ועבור מעשה זה איבד את המלוכה", כפי שהוא אומר בעצמו "כי יראתי את העם ואשמע בקולם".

אנשי תרעומת בני אנשי תרעומת
על הפסוק "ותאמר ציון עזבני ה'" אומר המדרש 11 :
דבר אחר עזבני ה'... אמר לו הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין, אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר שנאמר אעשה לו עזר כנגדו והוא מתרעם עלי האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי, יעקב אני עסוק עם בנו להמליכו על מצרים ויוסף הוא השליט על הארץ והוא מתרעם לפני ואומר נסתרה דרכי מה', אף בניו עשו כן במדבר אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים שלא יהא אחד מהם גוסא ודלריה אוחזתו והם מתרעמים לפני ואומרים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל אף ציון כך היא עושה לי אני עסוק להעביר את המלכיות מן העולם ולא כבר עברתי בבל מדי ויון, ועומד אני להעביר מלכות הרביעית והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבני ושכחני.
אומר הקב"ה לישראל - אתם אנשי תרעומת בני אנשי תרעומת, הטענות שלכם אינן חדשות אלא הן קיימות כבר מאז אדם הראשון, יעקב אבינו ודור המדבר, "אף ציון כך היא עושה לי, אני עסוק להעביר את המלכויות מן העולם", אני 'באמצע העבודה' "ועומד אני להעביר מלכות רביעית, והיא מתרעמת לפני, ואומרת עזבני ושכחני".


במדרש זה ניתן לראות עומק נוסף בטענתם של ישראל, וממילא גם בתשובת הקב"ה. ננסה להבין את הדברים לאור הדוגמא הראשונה שמביא המדרש - אדם הראשון. לכאורה אדם הראשון אומר את האמת, האשה פיתתה אותו, אז מה הקב"ה רוצה ממנו? נכון, האשה פיתתה אותו, אבל תכלית האישה היא לעזר. ביחס לכל דבר שהקב"ה נותן, הכל תלוי בשאלה איך משתמשים בו. אפשר להשתמש באותו כוח גם לתועלת, וגם לנזק. אדם הראשון לא השתמש באשה לתועלת, ויש לו אחר כך טענות כלפי הקב"ה. כך גם אצלנו, "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ואומר לה הקב"ה שתי תשובות: בצורה הפשטנית, תשובת הקב"ה היא 'אני באמצע העבודה, אני עסוק עכשיו, את לא רואה?' אבל יש כאן עוד עומק: כל מלכות ומלכות לא קיימת בעולם סתם, יש לה תפקיד לפתח כוח מסוים, אותו צריך בסופו של דבר להעביר לישראל, כפי שראינו למעלה על הגאוה אותה צריך להעביר ממואב לישראל, אלא שצריך לדעת כיצד להשתמש באותם הכוחות.

מה שוה קיבוץ הגלויות, אם יש חטאים?
הבאנו למעלה את המדרש על 'עניה סוערה לא נוחמה' - ציון מתרעמת על כך שהיא "עניה מן הצדיקים, עניה מן התורה, עניה ממצוות ומעשים טובים". עכשיו מובן שציון באה גם בטענות כלפי הקב"ה: "נכון, קיבצת גלויות, אבל תראה למה זה הביא, תראה איזה מדבר רוחני יש פה! קיבוץ הגלויות הזה הביא לעניות בתורה, בצדיקים ובמעשים טובים!" בדור של משיח 'חוצפא יסגי' 12 , ועל כך ציון באה בטענות - הבאת לנו כוחות מאומות העולם, אבל תראה איך עם ישראל משתמש בהם!

עונה לה הקב"ה: את לא הראשונה שבאה בטענות כאלה. בכל דבר שאני מביא אפשר להשתמש בדרך זו או אחרת. הכנסתי גאוה לישראל באמצעות מואב, אפשר להשתמש בגאוה הזו לטובה, ואפשר להשתמש בה חס ושלום גם לרעה. על כל פנים, הגאווה הינה חיונית לבניית מלכות ישראל. גם יראת שמים צריכה גאוה, יש מצבים שבהם ירא השמים צריך עוז, צריך לא להתבייש בפני המלעיגים עליו 13 . ודאי שאסור להשתמש בגאוה לרעה להתנשא על האחרים, אבל יש מצבים כאלה שבהם הוא צריך להיות עז, לא להתבייש, לא לפחד, לדעת את הערך העצמי שלו.

לסיכום, הקב"ה אומר לציון שתי תשובות: הראשונה - צריך לדעת כיצד להשתמש בכוחות אותם נותן הקב"ה לכנסת ישראל. השניה - הכוחות הללו הינם חיוניים לגאולה השלמה, ויש סדר: תחילה "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", צריך קודם מלכות שלימה , קודם יראת שמים שלימה , ורק על גביהן "ויסדתיך בספירים", החכמה והתורה .


^ 1 ישעיה פרק נד.
^ 2 פסוק יא.
^ 3 בהמשך מפרש המלבי"ם ש'אבן שוהם' היא אבן יוסף, ו'אבן אקדח' היא אבן לוי.
^ 4 כד, כא.
^ 5 ילקוט שמעוני משלי, רמז תתקסא.
^ 6 תוספתא ברכות ד, יח.
^ 7 לא ע"א.
^ 8 בספרו 'נפש החיים'.
^ 9 פרשת במדבר-שבועות, שנת תר"ע.
^ 10 עיין גם בדברי המהר"ל ב'נצח ישראל' פרק ל"ב, שכתב כדברים הללו.
^ 11 ילקוט שמעוני לישעיה, רמז תע.
^ 12 סנהדרין צז ע"א.
^ 13 רמ"א אורח חיים סימן א, סעיף א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il