"כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ: כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם: לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם: וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים: רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם":

רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:

"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" 2 ! ועל כך אומר המדרש במקום: "עניה מן הצדיקים, עניה מן התורה, עניה ממצות ומעשים טובים". תשובת הקב"ה, המובאת בהמשך אותו פסוק, היא "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" וכו', וכדי להבין את התשובה מסב המלבי"ם את תשומת ליבנו לסדר שבפסוק, קודם כל הקב"ה מרביץ בפוך את אבניה של ציון, ורק על גבי האבנים הללו מונח היסוד - "ויסדתיך בספירים".

והמכוון כי האבן נופך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה, והאבן ספיר היה אבן יששכר, והוא אות החכמה והתורה. שני אלה יְיַסְּדוּ את הבנין, כתר מלכות וכתר תורה" 3 .

הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין המלוכה לא היה נמצא בישראל, והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב, עד כאן לשונו הקדושה. והפירוש פשוט, כי באשר כל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חברו כמו שאין האבר האחד שבאדם משתרר על האבר האחר, ומשה רבנו עליו השלום שהיה מלך הוא מחמת שהיה נבדל מכלל ישראל ולא היה נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל. ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמו שכתוב שמענו גאון מואב גא מאוד. ועל כן היתה נפש דוד המלך עליו השלום טמועה בשביה בתוך קליפת מואב, כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה, ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים 10 .

דבר אחר עזבני ה'... אמר לו הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין, אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר שנאמר אעשה לו עזר כנגדו והוא מתרעם עלי האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי, יעקב אני עסוק עם בנו להמליכו על מצרים ויוסף הוא השליט על הארץ והוא מתרעם לפני ואומר נסתרה דרכי מה', אף בניו עשו כן במדבר אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים שלא יהא אחד מהם גוסא ודלריה אוחזתו והם מתרעמים לפני ואומרים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל אף ציון כך היא עושה לי אני עסוק להעביר את המלכיות מן העולם ולא כבר עברתי בבל מדי ויון, ועומד אני להעביר מלכות הרביעית והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבני ושכחני.
אומר הקב"ה לישראל - אתם אנשי תרעומת בני אנשי תרעומת, הטענות שלכם אינן חדשות אלא הן קיימות כבר מאז אדם הראשון, יעקב אבינו ודור המדבר, "אף ציון כך היא עושה לי, אני עסוק להעביר את המלכויות מן העולם", אני 'באמצע העבודה' "ועומד אני להעביר מלכות רביעית, והיא מתרעמת לפני, ואומרת עזבני ושכחני".