ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ארץ לא גשומה ביום זעם

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית נח Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"א

ארץ לא גשומה ביום זעם


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל


"ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג', י"ז) - "לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם" (שם ח', כ"א)
"אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כ"ב, כ"ד)
"כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גאוותך
וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִי" (צפניה ג', י"א)



בעל ה"כלי יקר" - הגה"ק רבי שלמה אפרים מלונטשיץ זת"ע, פירש הפסוק בפרשת נח (ח', כ"א): "'לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם'. וכן נאמר לאדם (בראשית ג', י"ז): 'ארורה האדמה בעבורך'. ומכאן ראיה שהאדמה הייתה סיבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות, כמו שנאמר (ויקרא י"ח, כ"ה): 'ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה'.
וזה נאמר דווקא על שבע אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אף-על-פי שצבר הקב"ה עפרו מכל ארבע רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם, כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מכל מקום כל שאר הארצות קיבלו דינם ונִטהרו במי המבול, ששלושה טפחים של מחרישה נִתקלקלו (ב"ר ל"א, ז'), ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו, ומאז אין חומר הארץ רע כבתחילה, הן מצד העונש - שנִטהרה במי המבול, כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע - שנתרככה כל הארץ במי המבול, ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר הייתה לפנים.
אבל בארץ ישראל נאמר ביחזקאל (כ"ב, כ"ד): 'ארץ לא מטוהרה היא, ולא גֻשְׁמָהּ ביום זעם'. מאחר שלא נִטהרה במי המבול. אם כן עוד טומאתה בה, וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות שבע אומות: 'ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה' וגו'.
כי בזה מיושב מה שיש להקשות: הרי הכתוב אומר (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים' וגו', 'וכמעשה ארץ כנען' וגו' - הושוו זה לזה, ואם כן למה לא תקיא הארץ את יושבי ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי? אלא לפי שארץ מצרים גֻשְׁמָהּ ביום זעם, ואין לתלות עוד פשעם בארץ, אם כן למה תקיא? כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם. אבל ארץ ישראל שלא גֻשְׁמָהּ, עדיין יש לתלות בארץ. לכך נאמר (דברים כ"ט, כ"א): 'וראו את מכות הארץ' וגו', כמו שיתבאר במקומו בעזרת השם.
לכך נאמר אחר מבול זה: 'לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ, כי אם ביצרו הרע המושך כוחו מן הנחש ומן סמא"ל רוכבו. זהו שנתן טעם לדבר: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' - שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.
והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב (בראשית ו, ה'): 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום'. רצה לומר: הולך וגורע מיום ליום. וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ, לא מצד כוח השכלי שבאדם, כי 'בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה' (איוב י"ב, י"ב), ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים? אמנם אם החומר לבד סיבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו. אבל אחר המבול, שנטהר חומר הארץ, מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו, אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכִסלה. לכך לא נאמר 'כל היום', כי אם 'מנעוריו' לבד. אמנם כי יבא לשלוש עשרה שנה, ובא גם רעהו וחקרו, והוא היצר הטוב, והוא סיבת קיומם". עכל"ק.
וכתב עוד (ויקרא י"ח, כ"ה) "פירוש יקר" (כלשונו), וזו לשונו: "'וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ'. אם יושביה חטאו, הנה הארץ מה פשעה, שאמר: 'ואפקוד עונה עליה'?
ונראה, שכל זה נמשך מן חטא הקדום. כי אמר ה' (בראשית א', י"א): 'תוצא הארץ עץ פרי' - שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן. לפיכך, כשחטא האדם נפקדה גם היא על עוונה ונִתקללה (רש"י שם).
ויש להקשות: למה לא נִתקללה מיד?
אלא לפי שעיקר השינוי הוא: שרצה ה' שתיתן חומר זך ודק בכל הנמצאים, ודבר זה נוגע בכל הנמצאים אשר מן הארץ מוצאם; והיא לא עשתה כן, אלא נתנה חומר גס ועב בכולם. ודבר זה גרם שלא היה טעם העץ כטעם הפרי, כי היה החומר גס ועכור, וזה גרם גם אל האדם להיות לו תשוקה אל התאוות המוחשות ביותר. ואם היה חומרו זך ונקי, לא היה בא לכלל חטא. על כן לא נִתקללה האדמה עד שחטא האדם, כי אז היה הנזק ניכר ביותר; אבל ב'עץ עושה פרי' לא היה הנזק כל כך גדול.
והרמב"ן כתב בפרשת בראשית (ב', ט') שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל, ולכן כיסו מערומיהם אחר שאכלו ממנו. על כן מצינו, שבכל מקום שחטא של גילוי עריות מצוי - אז הקב"ה פוקד עוון הארץ, כי היא גרמה לאדם הראשון שחטא בעץ הדעת, ועל-ידי זה היה לו נטייה גדולה אל העריות.
כי בדור המבול, שהיה הזנות מצוי שם, נאמר (בראשית ו', י"ג): 'והנני משחיתם את הארץ' - כמו 'עִם הארץ', כי גם שלשה טפחים של מחרישה נתקלקלו (רש"י שם); וזה היה לארץ על צד העונש לטהרה ברותחין. ומטעם זה נקראת ארץ ישראל - 'ארץ לא מטוהרה', לפי ש'לא גֻשְׁמָהּ ביום זעם', כדאיתא (כמובא) ביחזקאל (כ"ב, כ"ד). וכתיב (ויקרא כ"ו, ל"ב): 'והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה'. ומכאן ראיה, שבשעת הכעס גורם החטא שהארץ מקולקלת. וכמו שנאמר (דברים כ"ט כ"א-כ"ב): 'וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה, גופרית ומלח שריפה כל ארצה'. כי ברותחין קִלקלה, וברותחין נידונה (סנהדרין קח:), ב'שריפה כל ארצה'. וכן בדור המבול כתיב (בראשית ו', ה'): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" - שנִתפעלה הארץ מרעת יושבי בה.
ומה שאמר: 'ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה' - יאמר על דרך משל, שכל חולה דרכו להקיא מה שבקרבו. כך נאמר גם כאן בפרשת עריות: 'ותקיא הארץ את יושביה' - כי תהיה בדמיון החולה, המקיא מאכל אשר בקִרבו. ועל זה נאמר: 'ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה'. וזה פירוש יקר". עכל"ק.
ומובא במדרש (ו"ר כ"ג, ט', ועי' ב"ר כ"ו, ה'): "... דור המבול נמחו מן העולם על-ידי שהיו שטופין בזנות ... - שכתבו גומסיות ["פירוש: כתובות ("ערוך") והמוסף כתב פירוש בלשון יווני: [שטרות] נישואים" ("עץ יוסף")] לזכר ["פירוש: למשכב זכור" (שם)] ולנקבה!!!". ע"כ.
וב"פרשת העריות" נאמר (ויקרא י"ח כ"ב - ל'): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אישה תּוֹעֵבָה הִוא: וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תיתן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאישה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". ע"כ.

וב"ספר חינוך" (מצוה ר"ט) כתב, כי המצוה היא מצות לא-תעשה, וזו לשונו: "שלא לבוא על הזכרים: ... שנאמר (ויקרא י"ח, כ"ב): "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" ... משורשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא חפץ ביישוב עולמו אשר ברא, ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שעניין אותו טינוף נמאס ומכוער הוא מאד בעיני המקום, בעיני כל בעל שכל, והאיש שנברא לעבוד בוראו לא ראוי להִתנוול במעשים מכוערים כאלו". עכ"ל.
ובגמרא (יבמות עו. עיי"ש) התייחסו חז"ל אף לאותן: "נשים המסוללות [- "מתחככות משום תאות תשמיש" (רש"י שבת סה.)] ... - פריצותא בעלמא". ע"כ.
ומסביר שם המאירי (עיי"ש): "'נשים המסוללות זו בזו' - רצה לומר, שבאות זו על זו ... עניינם ... פריצות בעלמא. ולשון 'מסוללות' - כאדם שדורך במסילה ואינו בוקע בעפרה כלום". עכ"ל.
וברמב"ם (בספרו "היד החזקה" - הלכות "איסורי ביאה" פ"ח, הכ"א) נפסק להלכה: "נשים המסוללות זו בזו - אסור!!! וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו, שנאמר (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים ... לא תעשו'. אמרו חכמים (בספרא): מה היו עושים? איש נושא איש ואישה נושאת אישה ואישה נשאת לשני אנשים, אף-על-פי שמעשה זה אסור ... וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אִשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן". עכ"ל.
ובעל ה"קרית ספר" על הרמב"ם כתב (שם): "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו, דכתיב: 'כמעשה ארץ מצרים'. אישה הייתה נושאה אישה, ואין מלקין על זה שאין לו לאו מיוחד. ומכל מקום נראה דאיסורא הוי מדאוריתא, כיון דהוי בכלל מעשה מצרים, וכתיב: 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו' אלא דלעניין מלקות הא דלא לקי משום דלא מייחד ליה לאו בפני עצמו להא מילתא וכן משמע לשון הרב ז"ל". עכ"ל עיי"ש.
וכך הביא בעל ה"בן איש חי" - הגה"ק רבי יוסף חיים מבגדאד זת"ע בספרו "בניהו בן יהוידע" (שם), וזו לשונו: "ובטור (אבן העזר סי' כ') כתב: נשים המסוללות זו בזו - פירוש, מתחברות זו בזו דרך תשמיש - אסור, וזה 'מעשה ארץ מצרים' שהוזהרנו עליו, שנאמר: (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ואמרו חז"ל (בספרא): 'מה היו עושים איש נושא איש ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים עיי"ש, וכן פסק ב'שולחן ערוך' (שם סעי' ב'), ונראה דאיכא איסורא (שיש איסור) בזה, משום: השחתת זרע, דכל כהאי גונא יצא הזרע שלהם חוצה, אך יש בה עוד איסור לאו, משום: 'מעשה ארץ מצרים לא תעשו', כי איסור השחתת הזרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו, אלא רק למדו זה מן מיתת ער ועונן, ודוק". עכ"ל.
וזו לשון הנביא צפניה (ג', י"א - י"ב): "בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גאוותך וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִי: וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'". עכ"ל.
ופירשו המפרשים (שם):

"לא תבושי - לא תסבול בושה בעבור כל רוע העלילות והמעשים אשר פשעת בי מאז.
אסיר מקרבך - ר"ל: עוד לא ימצא מי בך שישמח ויתפאר בגאותו ולכן לא תבוש עוד כי בעבור זה תלך העוון ואין לו.
לגבהה עוד - להתגאות עוד.
בהר קדשי - ר"ל: היושבת בהר קדשי היא ירושלים" (מצודות דוד).
"כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך - כלומר: הגאים והעליזים והשמחים לדבר גאווה וגבהות" (רד"ק) - האנשים שהיה להם גאה וגאון ודרך רע" (אברבנל).
ודרשו חז"ל (סנהדרין צח.): "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר: 'כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך'. וכתיב: 'והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'".
וזו לשון תפילת הרמח"ל זת"ע [תקט"ו תפילות לרמח"ל - תפילה תל"ז (ועיין בספר "אבן שלמה" לגר"א - י"א, ו')]: "בסיבת הערב-רב המעורבים בישראל אין הברכה שורה על ישראל. לעתיד לבוא כאשר יעביר ה' כל הסיגים מן העולם ... מיד ישוב וישרה על ישראל ויברכם: אל אחד יחיד ומיוחד הרי ערב-רב פסולת מעורב באוכל שהם ישראל, ובעבורם אין הברכה שורה על ישראל, שאתה טהור עיניים מראות ברע, וכתיב: 'לא יגורך ר"ע' (ראשי תיבות ערב-רב), הרי שמך הקדוש י-ה-ו-ה עומד לכלות כל גסי הרוח מישראל, שנאמר בהם (צפניה ג', י"א): 'ואסיר מקרבך עליזי גאוותך'". עכ"ל.
ועתה הבה נראה דבריו הנפלאים של הגה"ק רבי אברהם יצחק הכהן קוק זת"ע ("שמועות ראי"ה" פר' נח שנת תר"ץ, עמ' יד, טז) בעניין: "מבול ותורה. כתיב (תהלים כ"ט, י"א): 'ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום'. ואמרו חז"ל ("ילקוט שמעוני" שמות פי"ח, יתרו, רמז רס"ח עיי"ש ובזבחים קטז.): בשעה שניתנה תורה בסיני, בקולות וברקים, פחדו העמים ואמרו כלום מבול חדש ה' מביא על העולם?! היה שם בלעם מחסידי אומות העולם, ואמר להם: 'ה' למבול ישב' (תהלים שם, י'), מבול לא יביא לעולם, אלא 'עוז לעמו ייתן'!!! ...
המבול כשהוא לעצמו היה בבחינת טהרה לארץ, מכיון שבחטא נכלל האדם וגם האדמה, שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ. לכן היו צריכים לטהרה, והיה במבול השחתה מצד אחד, וטהרה מצד שני, וכל זה היה מתוצאות החטא של עץ הדעת, התורה באה לתקן את החטא של עץ הדעת, לכן אם יש תורה אין צורך במבול, יש בכוח התורה לעקור את החטא משורשו, ולטהר את האדם מהחטא. וזה שאמרו (תהלים שם): 'ה' למבול ישב ... ה' עוז לעמו ייתן', עכשיו לא יבוא תיקון העולם על-ידי מבול, אשר יש בו צד השחתה [אלא] עכשיו יבוא תיקון העולם על-ידי תורה, בלי כל השחתה. וזה שגומר הכתוב (שם): 'ה' יברך את עמו בשלום'. עכשיו יכול לבוא שלימות בעולם, עכשיו שיש תורה לא צריכים להשחתה לעקור את שורש החטא ולטהר על-ידי מבול, כי התורה בעצמה עוקרת את החטא ומטהרת את האדם. וכך אמרו חז"ל (סוטה כא.): 'עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה', מכיון שהתורה עוקרת את החטא, התורה מטהרת את האדם ומונעת ממנו את החטא, וזו השלימות, לכן נקראת התורה עוז, דכתיב (שם): 'ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום'. כי על-ידי התורה מגיעים לשלימות". עכל"ק.
וכך כתב הרמב"ם (בספרו "היד החזקה" - סוף הלכות "איסורי ביאה", פכ"ב הי"ח - הכ"א): "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומות ובכייה, שנאמר: 'בוכה למשפחותיו' - על עסקי משפחות.
ואמרו חכמים: גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. ועוד אמרו חכמים: 'רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע'.
לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: היזהרו בי מפני בִתי, היזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה גדולה. מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר (משלי ה', י"ט): 'איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'". עכ"ל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il