דרום אמריקהSouth America
אדר תשס"ט

היתר נישואין לכהן לאשה שהייתה נשואה לגוי

שאלה:

שו"ת "במראה הבזק" (483)

רבנים שונים

add_alert

34 - חיוב עריכת סעודת שבע ברכות

35 - נישואי כהן עם אישה שנשאה לגוי

36 - חתונה מחודשת

טען עוד

לבית הדין בעירנו הגיע המקרה הבא: אשה יהודייה ונוכרי חיו יחד משך 14 שנה, נשואים בנישואין אזרחיים. לאחר תקופה זו התגרשו על-פי החוק. ברוך ה' מאז התקרבה האשה ליהדות, היא הכירה בחור יהודי כהן והחליטו להתחתן. כשהיו בבית הכנסת בפרשת אמור, נודע להם דרך עלון פרשת השבוע שלכאורה אסור להם להתחתן.
האשה טוענת שלנכרי לא היה כוח גברא, ולכן לא היו ביניהם כלל יחסי אישות. היא אף הביאה מכתב מרופא נשים, שנכתב השנה, שבו נאמר שהרופא בדק את האשה לפני כחמש שנים (כשהייתה עדיין "נשואה" לנכרי), והייתה אז בתולה. האשה אומרת שהיא בטוחה שלא נבעלה לנכרי.
התברר בבית הדין שאין לפקפק בחזקת הכהונה של הכהן. בשיחה עם הזוג התברר כי אינם רוצים להיפרד, ואולי יתחתנו בערכאות או אצל הרפורמים. האשה מתקשרת כמעט כל יום ומתחננת לעזרה. היש כאן פתח להקל ולהתיר להם להתחתן, בגלל שעת הדחק שנמצאים בה?

הקדמה:
תשובה מלאה המשתרעת על פני 67 עמודים נשלחה לשואל. להלן המסקנה ומראי המקומות העיקריים. לקבלת התשובה המלאה וללימוד מעמיק של הנושא ומקורותיו, יש לפנות למשרדי מכון "ארץ חמדה". נציין שמקרה זה הובא באופן ישיר לפני הגרז"נ גולדברג, שהתיר את האשה לפי נסיבותיה המיוחדות. התשובה אף אושרה עקרונית בידי הגרנ"א רבינוביץ, כיוון שמדובר בשעת דחק גדולה.
בעיית "נישואי התערובת" של יהודים עם נוכריות ושל נוכרים עם יהודיות מובילה לכישלון באיסורים חמורים מן התורה. היא גם מסכנת את קיומו של עם ישראל. המחקרים מוכיחים כי דור שלישי ל"נישואי תערובת" מתנתק לגמרי מכל קשר לעם ישראל ומורשתו, לכן יש להימנע מכל צעד הנראה כמתן הכשר למעשה שכזה.
במקרה שבו נאסר על-פי ההלכה לכהן לשאת אשה מסוימת, סידור חופה וקידושין לזוג, אף שיתפוס מבחינת ההלכה, יש לו חסרונות הלכתיים מרובים1, ואין לעשותו בשום פנים ואופן. יש להוסיף שאם אשה זו נאסרה לכהן מן התורה, הרי שבני חיתון זה יהיו חללים ויפסידו את כהונתם לעולם. אם האשה כבר מבוגרת מלהביא ילדים, חשש זה לא יהיה רלוונטי.
החשש שאם לא נתיר לזוג להתחתן הם עלולים לפנות לכיוון של "נישואין" אזרחיים, או לזרמים שאין להם מחויבות להלכה, אינו סיבה להתיר זיווג זה באופן גורף2, אולם על בית הדין להתחשב בין היתר גם בנקודה זו בהחליטו אם רצוי לחפש פתח להתיר3.
במקרה זה קבע בית הדין המקומי שהתקרבותה של האשה לעבודת הבורא ולקיום מצוותיו היא כנה ואמיתית. הוא גם קבע שמציאת היתר במקרה זה לא תעודד מעשים דומים של "נישואי תערובת"4. לכן אנו רואים חובה וזכות לעצמנו ללכת בדרכם של גדולי ישראל שבכל הדורות, לנסות להציל אשה זו ולאפשר לה להקים בית נאמן בישראל, על-פי ההלכה.
נפרט להלן בקיצור את צדדי ההיתר, שמצטרפים יחד לפסק שהתיר לכהן לשאת אשה זו.

תשובה:
א. העובדה שהאשה והנכרי נחשבו כנשואים למשך ארבע-עשרה שנה אינה מספקת לבדה לאסרה לכהן. זאת למרות פסק הרמב"ם5 לגבי פסולי כהונה, "שכל נשואה בחזקת בעולה". אף שנראה שגם המחבר פסק כמותו6, דעת הרמב"ם אינה מוסכמת על כל הראשונים7, ויש הטוענים8 שגם הרמב"ם לא פסק כך במקום שידוע שלא נבעלה. לכן החשש במקרה זה נוגע לאיסור מדרבנן בלבד9. מסתבר שחז"ל תיקנו כך רק כשהיו נישואין הלכתיים ממש, ולא כאשר חיו יחד בנישואין אזרחיים10.
ב. יש לנסות לאתר את הנוכרי ולוודא כי אינו מסוגל לחיי אישות כלל. אישור שכזה יאפשר להסתמך ולצרף להיתר את השיטות11 ש"שחוף" שכזה אינו אוסר אשה לכהן.
ג. אי אפשר להתיר את האשה לכהן על סמך טענותיה בלבד, למרות הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים"12. אם כל המידע שלנו על חייה עם הנוכרי (למרות היותם יחד למשך ארבע-עשרה שנה) בא רק ממנה, ניתן יהיה להפעיל את הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" - לכן תהא נאמנת לעניין מצבו הרפואי של הנוכרי.
ד. יש מקום לומר שאישורו של הרופא יוכל להצטרף כסניף להיתר13. למסמך שנכתב בתקופה שבה הייתה האשה לטענתה בתולה יש עדיפות. על הרב לשוחח עם הרופא ולוודא את אמינותו. ניתן לצרף את דברי הרופא כסניף לקולא, אם הרב ישתכנע ממכלול הדברים שיש "רגליים לדבר" בטענת האשה14 .
ה. סניף נוסף להתיר הוא דעת הראשונים, כי אין העראה ללא שבירת בתולים15.
ו. יש לצרף לקולא גם את חזקתה כבתולה וגם את חזקת כשרותה לכהונה16.
ז. יש לוודא כי קשריה עם אחרים בין עזיבתה את הגוי לבין תחילת קשריה עם הכהן לא פסלו17 אותה לכהונה18.
נדגיש שוב שהיתר זה אינו מרווח, וודאי שיש לשקול היטב את הנאמר בגוף התשובה לפני יישומו למעשה. והקב"ה יצילנו משגיאות ויקרב אליו את כל בני ובנות עמו הנידחים.

__________________________________________________________________

1 עיין ברמב"ם (איסורי ביאה פרק יז הל' ב). ועיין גם בראב"ד (שם) בהשגותיו, ברמב"ן (קידושין עח ע"א ד"ה דאמרי' וד"ה והדבר פשוט וידוע) ובריטב"א (שם ד"ה ויש מרבותינו) ועוד.
2 עיין ברמ"א (יו"ד סי' שלד סע' א), על-פי "תרומת הדשן" (פסקים וכתובים ריש סי' קלח) וה"לקט יושר" (עמ' 82 ד"ה וזכורני). וראה שם ב"נקודות הכסף" ובפת"ש (ס"ק א). ועיין עוד בשו"ת רדב"ז (סי' קפז), בשו"ת "חוות יאיר" (סי' קמא), בשו"ת "חלקת יעקב" (יו"ד סו"ס נו, ב סי' טז, אות ח), בשו"ת מהרש"ם (ז סי' קד), בשו"ת מהר"ם שיק (אבה"ע סי' כח) ובשו"ת "אגרות משה" (אבה"ע ב סי' ד ד"ה בענין).
3 עיין ברמ"א עצמו (אבה"ע סי' קעז סע' ה). ועיין עוד בשו"ת מהר"ם שיק (אבה"ע סי' כח ד"ה ועוד), בלשון הרמב"ם (ממרים פרק ג הל' ג) וב"חזון איש" (יו"ד שחיטה סו"ס ב אות כח).
4 ועיין בשו"ת רדב"ז (סו"ס קפז) ובשו"ת "חתם סופר" (יו"ד סי' שכב, החל מד"ה אלא שהדבר נראה).
5 רמב"ם (ביאה פרק יט הל' ג). ועיין עוד בתוספות (יבמות נז ע"ב ד"ה רב אמר) ובמאירי (שם ד"ה רב ושמואל וד"ה בת שלש).
6 אבה"ע סי' ז סע' יב.
7 עיין בריטב"א (יבמות נט ע"א ד"ה ואמר ליה תניתוה).
8 שו"ת מהר"א ששון ("תורת אמת" סי' קעג ד"ה ובזה נבין ג"כ), שו"ת מהרשד"ם (אבה"ע סי' כב), "מעשה רוקח" (איסורי ביאה פרק יט הל' ג ד"ה שם שכל),"ערוך השולחן" (אבה"ע סי' ז סע' לא), ומדויק ב"לבוש" (סי' ז סע' יב).
9 עיי"ש בריטב"א, ב"קרית ספר" (על הרמב"ם שם), ב"חזון איש" אבה"ע סי' סג אות יג ד"ה דעת), ב"אבי עזרי" (על הרמב"ם שם, מהד' ג ד"ה הנה מהמקור) ועוד. ועיין ב"חלקת מחוקק" (אבה"ע סי' ז ס"ק כג) ובב"ש (שם ס"ק לו).
10 ועיין טענה מעין זו ב"שער המלך" (אישות קונטרס חופת חתנים סע' ה ד"ה ומ"מ בנידון מוהר"א ששון ז"ל). ויש לעיין לפי לשון החזו"א הנ"ל.
1 ברמב"ם (איסורי ביאה פרק א הל' יא) יש אפשרות מסתברת, אם כי לא מוסכמת לכל הדעות, שביאת שחוף אינה אוסרת אשה לכהונה. ועיין ב"ים של שלמה" (יבמות פרק ו הל' יא), ב"לבוש" (אבה"ע סי' כ סע' א), ברבנו חננאל (כמובא ב"ערוך" ערך שחף), וכהבנת ה"מנחת חינוך" (מצוה רסו אות לח ד"ה והנה התוס' בסוטה) וה"ישועות מלכו" ("קרית ארבע" תרומות פרק ח הל' יא), במאירי (סוטה כג ע"ב ד"ה על ידי), ב"קובץ הערות" (יבמות סי' מה אות ה) בדעת הר"ש, בפירוש הר"ד פרדו (ספרי נשא פסקה יג, ה, כ, עמ' קה ד"ה ונראה דתלמודא).
אבל עיין גם ב"מגיד משנה" (איסורי ביאה פרק א הל' יא), ב"מנחת חינוך" שם בדעת הרמב"ם, בפירוש הר"ד פרדו (שם ד"ה ומ"מ מדברי הרמב"ם), ב"קובץ הערות" (שם אותיות ו-ז) בדעת הרמב"ם, ב"קונטרסי שיעורים" (קידושין שיעור יג אות ז, עמ' פד ד"ה וז"ל הרמב"ם) וב"אבי עזרי" (איסורי ביאה פרק א הל' יא ד"ה ונראה שמוכח).
לגבי הדין שמקנאין לשחוף, עיין ב"ים של שלמה" (יבמות פרק ו הל' יא), במהר"ץ חיות (סוטה כו ע"ב ד"ה גמרא), ב"יד המלך" (על הרמב"ם סוטה פרק א הל' א ד"ה ולולא), ב"שער אפרים" (סוף תשובות קונטרס א שאלה עח ד"ה ועל מה שתמה, מובא גם בשו"ת "שבות יעקב" ח סי' צד), ב"ערוך השולחן" (אבה"ע סי' קעח סע' יד), ב"אור שמח" (איסורי ביאה פרק ג הל' ב ד"ה אולם באמת נראה) ובשו"ת "בית הלוי" (ג סי' מ אות ה).
12 עיין ברא"ש (כתובות פרק א סי' יח) בסוגיית משארסתני נאנסתי, בר"י מיגש (שם יד ע"ב ד"ה האופן השני, וב"שטה מקובצת" בשמו בסוף הפרק הראשון), ב"עיטור" (אות מ מרד ליד ציון מו לשער החדש), בפסקי הרי"ד (יב ע"ב ד"ה רבן גמל'), בפסקי הריא"ז (פרק א הל' טו), ברמב"ן (ט ע"ב ד"ה והכי נמי), ברא"ה (י ע"א ד"ה וקשיא לן וד"ה וכן מפורש), ברשב"א (ד"ה ואמאי ספק ספיקא, ד"ה והא דר"א וד"ה והא דאמרינן), במאירי (ט ע"א ד"ה הכחישתו), בריטב"א (ט ע"א ד"ה והא דקאמר) ובראשונים נוספים שם; הטור, המחבר והרמ"א (אבה"ע סי' סח סע' ז; סי' קעח סע' ג). לגבי שיטת הרמב"ם, עיין ב"מגיד משנה" (איסורי ביאה פרק יח הל' י), בשו"ת "נודע ביהודה" (תניינא סי' יד ד"ה והנה הרב המגיד) ובאחרונים אחרים. אחרונים נוספים מובאים בגוף התשובה.
לגבי הסתירה בתוך דברי הרמ"א (בסי' סח סע' ז ובסי' קעח סע' ג), עיין בשו"ת "נודע ביהודה" (תניינא סי' יד ד"ה באופן וד"ה הנה ספרו, ושם סי' כא ד"ה ומה שהוקשה), בשו"ת "פנים מאירות" (ג סי' כב ד"ה אך בעיקר), בשו"ת "כתב סופר" (אבה"ע סי' יז ד"ה והנה כשיטת ר"י), ב"בית מאיר" (אבה"ע סי' ו סע' יד), ב"פני יהושע" (כתובות נא ע"ב ד"ה שם ופליגא דרבא, "קונטרס אחרון" שם סי' לא, גיטין יז ע"א ד"ה ועדיין), בשו"ת "כתב סופר" (אבה"ע סי' יז ד"ה והנה הרמ"א, ד"ה לכן נלפע"ד על פי וד"ה והראב"י), שו"ת "בית הלוי" (ב סי' א), שו"ת "נחלת דוד" (סי' כו ד"ה ומעתה נחזי אנן) ועוד.
לגבי רמת האיסור של ביאת נוכרי מול רמת איסור זונה לכהן, עיין ברמב"ם (איסורי ביאה פרק יב הל' א), בטור ובמחבר (אבה"ע ריש סי' טז), ברמב"ם (שם פרק יז הל' ב) ובמחבר (סי' ו סע' א), שו"ת מהר"ם שיק (אבה"ע סי' לז) ו"ערוך השלחן" (שם סי' טז סע' ב) ועוד בדעת הטור. ועיין עוד במחבר (יו"ד סי' קיט סע' ה) ובש"ך (שם ס"ק יב).
13 למרות שמדובר באדם שבדרך-כלל אינו עונה על דרישת ההלכה עבור נאמנות של עד אחד.
14 עיין בשו"ת "שבות יעקב" (א סי' סה), בשו"ת "בית שלמה" (יו"ד ב סי' כח), בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קעה ד"ה וראי' ברורה) ועוד.
15 פשטות משמעותם של דברי רש"י (סנהדרין עג ע"ב ד"ה אלא דמאן). ועיין עוד בדבריו (כתובות ט ע"ב ד"ה מאי לאו), בתוספות יבמות (נט ע"ב ד"ה אלא לאו), ב"אור זרוע" (א סי' תרנ בשם ר"ת); ב"נתיבות לשבת" (אבה"ע סי' ז ס"ק א), בשו"ת "תורת חסד" (פראדקין) (ב אבה"ע סי' יט ד"ה אך בנ"ד), ב"מראה הפנים" (מקלוואן) (אישות פרק ז הל' ב), בשו"ת "אמרי אש" (אייזנשטטר) (יו"ד סי' סו ד"ה והנה אם), ס"מנחת פתים" (אבה"ע ז, א), בשו"ת "חינוך בית יצחק"(גליק) (אבה"ע סי' נ ד"ה אחרי דרישת) ובשו"ת "באר משה" (ג סי' קמה אותיות יב-יג).
אולם עיין בט"ז (אבה"ע סי' ז ס"ק יג), בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' צה), בשו"ת מהרש"ם (ה סי' סו אות ד), ב"סדרי טהרה" (יו"ד סי' קצג אות ג ד"ה ועדיין פש גבן). ועיין עוד במאירי (סנהדרין עג ע"ב ד"ה האונס), ובדיונים הנוספים של גוף התשובה שלנו אות ד.
16 עיין בסוגיה (יבמות סז ע"ב - סח ע"א), בתוספות (שם ד"ה רישא), בפירוש ר' אברהם מן ההר (שם סח ע"א ד"ה רישא פסולי כהונה) ובריטב"א (שם סט ע"ב ד"ה אמר רבא).
כמו כן עיין בכתובות (כב ע"ב - כג ע"א) בתוספות (שם כג עא ד"ה תרוייהו). עיין עוד בשו"ת "תורת חסד" (ב אבה"ע סי' יט ד"ה אמנם), בחידושי המהרי"ט (על הרי"ף קידושין ה ע"ב ד"ה ונראה לי), בשו"ת מהרי"ט (חו"מ סי' כ ד"ה וא"ת, אבה"ע סי' מא ד"ה ומיהו נראה), ב"שב שמעתתא" (ו סוף פרק יח) באבני מילואים (סי' כז ס"ק יח), בשו"ת "נודע ביהודה" (קמא אבה"ע סי' סא ד"ה אך אעפ"כ) וב"בית מאיר" (אבה"ע סי' קעג סע' ו).
17 עיין בסוגיות (כתובות יג ע"א - טו ע"ב), בשו"ע (אבה"ע סי' ו סע' יז), ברמב"ן (טו ע"א ד"ה א"ל הכי), ברא"ש (שם סי' ל) ובר"ן (ה ע"א באלפס ד"ה גמ') לגבי דרישת תרי רובי. עיין ביבמות (סט ע"א - ע ע"א) עם השו"ע (סי' ד סע' כח) לגבי סוגיית דיימא. לגבי הודאתו של ה"בועל", עיין בשו"ת רשב"א (א סימן תרי), בשו"ת רא"ש (כלל לב סי' טז), ב"בית שמואל" (סי' ד ס"ק מח), ב"הפלאה" (כתובות יד ע"א ד"ה בתוס' ישנים), בשו"ת "גבעת פנחס" (סי' ז), ב"קהלת יעקב" (סי' ו סע' יז) ובשו"ת "כתב סופר" (סי' ה).
לגבי השאלה מתי חוששים שזינתה עם אחרים, עיין ברמב"ם (יבום וחליצה פרק ג הל' ד), במחבר (סי' קנו סע' ט), בשו"ת הרשב"א (שם א סי' תרי), בשו"ת רא"ש (כלל פב סי' א), ברבנו ירוחם (נתיב כג חלק ד, עמוד קצח טור ג למטה), בשו"ת "כנסת יחזקאל" (סי' נו), בשו"ת רדב"ז (ג סי' תתקסא (תקכו)), בשו"ת "ושב הכהן" (סי' לה), בב"ח (אבה"ע סי' קנו אות טז), בב"ש (סי' ו ס"ק לא וסי' ד ס"ק מ), ב"בית מאיר" (סי' ו סע' יז ד"ה תו כתב), בשו"ת רע"א (סי' פה), "דגול מרבבה" (על הב"ש הנ"ל סי' ו ס"ק לא), ובשו"ת "נודע ביהודה" (תניינא סי' כז-ל), ב"קהלת יעקב (שם סי' ו סע' יז), ב"הפלאה" שם (כתובות יד ע"א), בשו"ת "גבעת פנחס" (סי' א; ד; ז), ובשו"ת "כתב סופר" (אבה"ע סי' ה).
18 לגבי החשש שמא עיניו נתן בה, עיין בשו"ת "נודע ביהודה" (שם תניינא סי' כז-ל), ב"קהלת יעקב" (שם סי' ו סע' יז), ב"כתב סופר" (שם סי' ה), בשו"ת רע"א (שם סי' פה), בשו"ת "חתם סופר" (אבה"ע סו"ס ט), ובשו"ת "אהל אברהם" (לרב א"צ קארפלס, סי' לו). לגבי "הפה שאסר", עיין בתוספות (כתובות יד ע"ב - טו ע"א ד"ה כמאן), בשו"ת "כנסת ישראל" (שם סי' נו), בשו"ת "ברית אברהם" (סי' י), בשו"ת "דברי מלכיאל" (א סי' קט) ובשו"ת "גבעת פנחס" (סי' ד).

בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,

הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל


חברי הועדה המייעצת:
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב נחום אליעזר רבינוביץ
הרב ישראל רוזן