ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- חולין
משנה
א. בהמה המקשה ללדת והוציא העובר ( מתוך הרחם ) והחזיר [ בגמ' רב הוא הדין אע"ג שלא החזיר ומה שנקט החזיר ע"מ לכלול בהיתר גם את מקום החתך] את:
1. ידו- מותר באכילה [בגמ' רב:העובר] (ועיין בגמ' מח' ביחס לאיבר עצמו שיצא והחזירו.)
2. ראשו- הרי זה כילוד ונחשב כבריה בפני עצמה לפיכך שחיטת אמו לא מועילה להתירו.[בגמ' אי אפשר לאומר שנקט כאן החזירו אלו החזירו ברישא] את הדין שהוצאת הראש [ונחשבת לידה שנינו כבר בבכורות מו. עיין בגמ']
ב. החותך (חלק) מהעובר שבמעיה (והשאיר את החתיכה בתוכה עד לאחר השחיטה)- מותר(אותו חלק) באכילה (ואינו- איבר מין החי) [בגמ' (סט.) דכתיב "וכל בהמה מפרסת... בבהמה אותה תאכלו" ויש לדרוש הפס' כך: בהמה בבהמה (עובר) אותה תאכלו לרבות את הולד (הנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה שמותר).
ג. החותך מין הטחול ומין הכליות (אע"פ שהניח מה שחתך בתוך גופה עד לאחר השחיטה)- אסור באכילה (באיבר מין החי) [בגמ' א"ק "אותה תאכלו ולא התיר הכתוב לאכול כל...בבהמה אלא שלימה ולא חסורה].
ד. זה הכלל: דבר שהוא גופה (שנמצא בתוכה לאחר השחיטה)- אסור (והחתיכה) שאינה מגופה (אלא מן העובר)- מותר.
גמרא
האיבר שיצא מרחם הבהמה וחזר [בגמ' (סח:) במערבא שנו המח' בלשון האם יש לידה לאיברים והנ"מ בין הלשונות האם לאסור מיעוט איבר שנשאר בפנים] :
- ר' יהודה א"ר( וכן סובר שמואל סח:) :אסור באכילה דא"ק ובשר "בשדה טריפה" לא תאכלו"- כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו- אסור (שהרי עובר טעון מחיצת רחם אמו ע"מ להתירו באכילה ע"י שחיטתה וכיון שהוציא ידו חוץ למחיצה זו- הרי ידו כטרפה (ע"י בהמשך קושיות עליו)והוא מסביר שמשנתינו בהמה, והוציא העובר... מותר וכן הברייתא שהוציא והחזיר ואח"כ נשחטה אמו מותר היינו רק העובר ולא האיבר [ במערבא שנו שלרב יש, לידה באברים.]
- עולא א"ר יוחנן (סח:) :מותר, הכל היו בכלל, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שפר) לך הכתוב לגבי חטאת שיצאה חוץ למחיצתה וחזרה אסור (לאוכלה) חטאת הוא שפירטה התורה שאסור אבל שאר דברים כיון שחזרו מותרים.והגמ' נשארת עליו בתיובתא מברייתא שבשר שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה ששוב אין לו היתר.
דף סח:
הקושיות על רב הסובר שאיבר שיצא מהבהמה וחזר אסור באכילה :
א. מהברייתא בהמה המקשה לילד והוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה והגמ' תירצה שמדובר בעובר והחילוק בין דין זה לדין בהמשך אותה ברייתא שחט את אמו ואח"כ החזירו (את האיבר)- אסור רק להתיר את מקום החתך.
ב. מהברייתא שהביא אבימי מב' חוזאי... החזר( קודם שחיטת אמו) פרסה אחת או ב'- מותר באכילה והגמ' תירצה שלא מדובר בפרסות אלא בעובר ומה שנקט החזיר אע"פ שמותר גם אם לא החזיר הוא להתיר מקום החתך והפס' האחר בא להתיר עובר שפרסותיו שאינן חולקות לשתיים שנמצא במעיה ואליבא דר"ש שאמר קלוט בו פרה אסור רק משיצא לאוויר העולם אבל במעי אמו- מותר
תנן בכורות מו. הדוגמאות בכור לנחלה שאינו בכור לכהנים (שפדיונו לא נותן לכהנים):
1. כשיצא ראשו (של הראשון) (והחזירו ונולד אחיו).
2. בן תשעה שיצא ראשו מת.
לבהמה אין פרוזדור לפני הרחם (כמי אצל אדם).
מהמשנה (עז.) שליא שיצאה מקצתה אסורה כסימן הולד האישה כן סימן הולד בבהמה א"א ללמוד דין הוצאת בראש באדם כי לדמות הפנים של האדם יש חשיבות.
ברייתא כשבבהמה המקשה לילד:
א.הוציא העובר את ידו והחזירה, שחיטת אמו- מותרת באכילה.
ב. שחט את אמו (כשהיתה ידו בחוץ) ,והחזירה(ידו)- אסור באכילה.
ג. הוציא ידו וחתכו, ושחט את אמו- מה שבחוץ טמא ושבפנים טהור ומותר.
ד.שחט אמו ( כשהיה האיבר בחוץ) ,וחתך האיבר
– ר"מ: הבשר( של העובר ושל האם)- טמא כדין מגע נבלה.
- חכמים: טמא כדין מגע טריפה שחוטה (שמטמאה מדרבנן בקדשים)
ברייתא. מעשר שני וביכורים אע"פ שיצאו מחוץ לירושלים וחזרו אליה- מותרין, שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך."מעשר
דגנך- רק בשעריך (מחוץ לחומות ירושלים) אסור אבל יצאו חוץ למחיצתן" וחזרו (סח.)
משנה
א.בהמה המקשה ללדת והוציא העובר ( מתוך הרחם ) והחזיר [ בגמ' רב הוא הדין אע"ג שלא החזיר ומה שנקט החזיר ע"מ לכלול בהיתר גם את מקום החתך] את:
1. ידו- מותר באכילה [בגמ' רב:העובר] (ועיין בגמ' מח' ביחס לאיבר עצמו שיצא והחזירו.)
2. ראשו- הרי זה כילוד ונחשב כבריה בפני עצמה לפיכך שחיטת אמו לא מועילה להתירו.[בגמ' אי אפשר לאומר שנקט כאן החזירו אלו החזירו ברישא] את הדין שהוצאת הראש [ונחשבת לידה
שנינו כבר בבכורות מו. עיין בגמ'].
ב. החותך (חלק) מהעובר שבמעיה (והשאיר את החתיכה בתוכה עד לאחר השחיטה)- מותר(אותו חלק) באכילה (ואינו- איבר מין החי) [בגמ' (סט.) דכתיב "וכל בהמה מפרסת... בבהמה אותה תאכלו" ויש לדרוש הפס' כך: בהמה בבהמה (עובר) אותה תאכלו לרבות את הולד (הנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה שמותר).
ג. החותך מין הטחול ומין הכליות (אע"פ שהניח מה שחתך בתוך גופה עד לאחר השחיטה)- אסור באכילה (באיבר מין החי) [בגמ' א"ק "אותה תאכלו ולא התיר הכתוב לאכול כל...בבהמה אלא שלימה ולא חסורה].
ד. זה הכלל: דבר שהוא גופה (שנמצא בתוכה לאחר השחיטה)- אסור (והחתיכה) שאינה מגופה (אלא מן העובר)- מותר.
גמרא
האיבר שיצא מרחם הבהמה וחזר [בגמ' (סח:) במערבא שנו המח' בלשון האם יש לידה לאיברים והנ"מ בין הלשונות האם
לאסור מיעוט איבר שנשאר בפנים.] :
- ר' יהודה א"ר( וכן סובר שמואל סח:)- אסור באכילה דא"ק ובשר "בשדה טריפה" לא תאכלו"- כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו- אסור (שהרי עובר טעון מחיצת רחם אמו ע"מ להתירו באכילה ע"י שחיטתה וכיון שהוציא ידו חוץ למחיצה זו- הרי ידו כטרפה (ע"י בהמשך קושיות עליו) והוא מסביר שמשנתינו בהמה, והוציא העובר... מותר וכן הברייתא שהוציא והחזיר ואח"כ נשחטה אמו מותר היינו רק העובר ולא האיבר [ במערבא שנו שלרב יש, לידה באברים.]
- עולא א"ר יוחנן (סח:) :מותר, הכל היו בכלל, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שפר) לך הכתוב לגבי חטאת שיצאה חוץ למחיצתה וחזרה אסור (לאוכלה) חטאת הוא שפירטה התורה שאסור אבל שאר דברים כיון שחזרו מותרים.והגמ' נשארת עליו בתיובתא מברייתא שבשר שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה ששוב אין לו היתר.
הקושיות על רב הסובר שאיבר שיצא מהבהמה וחזר אסור באכילה .
א. מהברייתא בהמה המקשה לילד והוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה והגמ' תירצה שמדובר בעובר והחילוק בין דין זה לדין בהמשך אותה ברייתא שחט את אמו ואח"כ החזירו (את האיבר)- אסור רק להתיר את מקום החתך.
ב. מהברייתא שהביא אבימי מב' חוזאי... החזר( קודם שחיטת אמו) פרסה אחת או ב'- מותר באכילה והגמ' תירצה שלא מדובר בפרסות אלא בעובר ומה שנקט החזיר אע"פ שמותר גם אם לא החזיר הוא להתיר מקום החתך והפס' האחר בא להתיר עובר שפרסותיו שאינן חולקות לשתיים שנמצא במעיה ואליבא דר"ש שאמר קלוט בו פרה אסור רק משיצא לאוויר העולם אבל במעי אמו –מותר.
תנן בכורות מו. בדוגמאות בכור לנחלה שאינו בכור לכהנים (שפדיונו לא נותן לכהנים):
1. כשיצא ראשו (של הראשון) (והחזירו ונולד אחיו).
2. בן תשעה שיצא ראשו מת.
לבהמה אין פרוזדור לפני הרחם (כמי אצל אדם).
מהמשנה (עז.) שליא שיצאה מקצתה אסורה כסימן הולד האישה כן סימן הולד בבהמה א"א ללמוד דין הוצאת בראש באדם כי לדמות הפנים של האדם יש חשיבות.
ברייתא. דינים בבהמה המקשה לילד :
א.הוציא העובר את ידו והחזירה, שחיטת אמו- מותרת באכילה.
ב. שחט את אמו (כשהיתה ידו בחוץ) ,והחזירה(ידו)- אסור באכילה.
ג. הוציא ידו וחתכו, ושחט את אמו- מה שבחוץ טמא ושבפנים טהור ומותר.
ד.שחט אמו ( כשהיה האיבר בחוץ) ,וחתך האיבר
- ר"מ: הבשר( של העובר ושל האם)- טמא כדין מגע נבלה.
- חכמים: טמא כדין מגע טריפה שחוטה (שמטמאה מדרבנן בקדשים)
דף סח:
ברייתא. מעשר שני וביכורים אע"פ שיצאו מחוץ לירושלים וחזרו אליה- מותרין, שנאמר לא תוכל לאכול
בשעריך."מעשר דגנך- רק בשעריך (מחוץ לחומות ירושלים) אסור אבל יצאו חוץ למחיצתן" וחזרו- מותרין.
ספיקות בעיינן לידה שע"י יציאת איברים:
א-ב. לדברי האומר" אין לידה לאיברים" (ר' יוחנן) הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה ע"ד שהשלימו (את היוצא) לרובו- האם נחשב לילוד ולא יותר בשחיטת אמו ואם תפשוט שאיבר שחזר לא מצטרף לרוב הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו האם גם מיעוטו שביפנים נחשב ילוד? הגמ' דוחה נסיון לפשוט שאינו
נחשב ילוד מהסיפא של משנתינו.
דף סט.
ג. רב חנניא הסתפק בהוציא עובר את ידו בעזרה ואביי ענה לו שאמו היא מחיצת העובר ולא חומת העזרה (והאיבר נחשב כיוצא ממחיצתו ולא ניתר בשחטת אמו).
ד. אילפא הסתפק בהוציא עובר את ידו בין סימן לסימן האם חיתוך הסימן הראשון מצטרף לחיתוך הסימן השני לטהרו מידי טומאת נבילה ורבא ענה שאם הסימנים מצטרפים להתיר העובר
באכילה ק"ו שיצטרפו לטהרו מידי טומאת נבילה.
ה. ר' ירמיה הסתפק [ע"פ מסקנת הגמ'] האם יש לחוש לאסור לגמוע את החלב של הבן פקועה (העובר שהיה במעי אמו שנשחטה) שבא מבהמה שיש לה איבר שנאסר והגמ' לא הכריעה אם יש תקנה לאיסור זה.
בן פקועה שבא על בהמה שאינה בת פקועה- לרב משרשיא בדעת חנניא האומר שחוששים לזרע האב- אין תקנה לולד (להתירו באכילה שהרי חציו טעון שחיטה וחציו אינו "בר שחיטה")
.
בן פקועה שבא על בת פקועה- לרב ירמיה זרעו של האב מבולבל וכל חלק מגופו משותף בהולדת כל אחד מאיברי הוולד וא"כ כל גופו של הוולד אסור באכילה מפני שכולו מתייחס לאיבר היוצא.
תניא (תוספתא ז' א' ) גיד הנשה וחלב של שליל:
- לר"מ: אסורים.
- לר' יהודה :מותרים.
-
רב אשי: המקור לדין במשנה שהחותך מעובר והשאיר החתיכה עד לאחר השחיטה אותו חלק מותר באכילה מהפס' "וכל בהמה ... בבהמה אותה תאכלו" והמשנה תמורה שאמרה שההמרה לא תופסת היא ר"ש דמקיש תרומה למעשר שלא נוגעים באיברים ועוברים, רב שימי ניסה להביא ראיה שהתנא במשנה הוא ר"ש מהסיפא של ר' יוסי שאיברים נעשים תמורה.
תנן (תמורה י:) התמורה לא חלה:
1. כשאמר שאיבר או עובר בהמת חולין זו יהא תמורת עובר בהמת קדשים או.
2. כשאמר שעובר בהמת חולין יהא תמורת אבר או עובר של בהמת קדשים זו .
3. ר' יוסי , האומר במקודשים רגלה של זו עולה- כולה עולה אמו והגמ' למדה מכך גם לענין תמורה שהאומר רגל של זו תחת זו כולה תמורה תחתיה והגמ' מסיקה שר' יוסי ביאר את סברת עצמו.
ר' יוחנן , השוחט בהמה ומצא בר בדמות יונה – אסור באכילה. כששוחט אמו ובגמ' מסבירה משום שלא מתקיים בו הכתוב "פרסות" שיהיה דומה לצורת בהמה טהורה ומה שקלוט במעי פרה ניתרו הוא כתנא דבי ישמעאל בר"ש בן יוחאי שדרש "פרסה פרסות" בבהמה תאכלו אבל ליונה אין פרסות כלל.
תניא. "אשר יתן ממנו לה' " - ממנו קודש ולא כולו קודש.
"יהיה" - שלא יוצאת לחולין ע"י פדיון ותמורה לצורכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו איבר וממשיך ודמיה שבה חוץ מדמי איבר שהוקדש בה בתחילה.
ר' יוחנן : השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה (או צורה אחרת) אסורה באכילה והגמ' מבארת משום "שמפרסות" לומדים שצריך שתהיה בבעובר צורת אמו.
דף סט:
תניא .האומר רגלה של זו עולה:
- ר"מ ,ר' יהודה: אין כולה עולה "ממנו" קודש ולא כולו קודש "ומיהיה" - לומדים שתאה בהוויתה (קדושתה) ולא תצא לחולין.
- ר' יוסי ור"ש: אינה עולה שנאמר " יהיה."
משנה
המבכרת המקשה לילד:
א. חותך איבר איבר ומשליך לכלבים ( שעד שלא יצאו רוב איברים של העובר אין בו קדושת בכור) שהרי התורה אמרה "כל בכור אשר יוולד ...תקדיש" כלומר קדושת הבכור תלויה בלידה וכל זמן שלא יצאו רוב איבריו או ראשו- אינו נקרא ילוד [עיין בגמ' שהעמידה במחתך ומשליך מיד לפני שהצטרפו האיברים לרוב.]
ב. יצא רובו (כאחת וחתכו) [בגמ'. בצירוף מיעוט איבר] – ה"ז יקבר (מאחר "שנולד" ביצאת רוב איבריו חלה עליו קדושת בכור ואסור בהנאה.)
ג. אמו נפטרת מן הבכורה ובכל ענין ע"י עובר זה בין חתך כל איבר בין יצא רובו כאחת- הולד שיבוא אחריו אינו קרוי בכור שהרי הראשון כבר פטר (פתח) את רחם אמו.
גמרא
יצא 1/3 (בכור מהרחם ) ומכרו לעכו"ם וחזר ויצא 1/3 שלו אחר ומכרו ונמצא שרוב העובר בחוץ:
- רב הונא: הבכור קדוש, ס"ל שקדושת הבכור חלה למפרע (מתחילת לידתו) וכיון שיצא רובו התברר למפרע שהיה קדוש מעיקרא ומה שמכר לא תפס כי הוא קדוש ואין לבעלים חלק בו הגמ' מקשה עליו מהרישא של משנתינו שלדבריו היה צ"ל כתוב "יקבר" והגמ' מתרצת הב"ע במחתך ומשליך מיד לפני שהצטרפו האיברים אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר.
- רבה: אינו קדוש ס"ל שקדושת הבכור חלה מכאן ולהבא (משיצא רובו וכשיצא ה 1/3 הראשון עדיין לא חלה בו קדושת בכור) ומה שמכר- תפס
יצא 1/3 דרך דופן ו 2/3 דרך רחם.
- רב הונא: אינו קדוש. ולטעמו שקדושת הבכור חלה למפרע והרוב הראשון לא יצא דרךהרחם בגמ' הצריכותא למח' זו שרב הונא חולק גם לחומרא (שיצא 1/3 ראשון דרך הדופן) .
- רבה: קדוש, ולטעמו שקדושת הבכור מכאן ולהבא ורובו יצא דרך הרחם והצריכותא למח' זו שרבה חולק על רב הונא גם כשרב הונא מחמיר גם במקרה הראשון.
דף ע.
האם הולכים באיברים אחר הרוב.
א. יצא רוב (העובר והושלם רוב זה) במיעוט איבר (אחד שיצא רק במיעוטו) הולכים אחר רוב העובר.
ב. יצא חציו בצירוף רוב איבר- רבא הסתפק ,הגמ' דחתה ניסיון לפשוט ממשנתינו יצא רובו יקבר ומעמידה המשנה בכגון שיצא רובו בצירוף מיעוט האיבר וקמ"ל שהולכים אחר רובה עובר.
ספיקות בענין חלות הקדושה על הבכור ע"י לידתו:
א. רבא: כרכו בשעת לידתו בסיב/ בטליתו/ בשיליא של עובר אחר כרכתו המיילדת והפסיקו ידיה בין הבכור לדפנות הרחם והוצאתו האם הוי חציצה והגמ' מבארת שהספק הוא כשיצא דרךרגליו תחילה והגמ' נשארה בתיקו.
ב. רבא: בלעתו חולדה (בתוך הרחם ) והוציאתו והכניסתו והקיאתו (לתוך הרחם) ויצא (מהרחם) מאליו והגמ' נשארה בתיקו.
ג. הדביק שתי רחמים (של בהמה זל"ז) ויצא (הבכור) מזה ונכנס לזה ואח"כ "נולד" מהשניה והגמ' נשארה בתיקו.
ד. רב אחא ,נפתחו כותלי בית הרחם (ולא נגע בהם ביציאתו)
ה. מר בר רב אשי: נעקרו כתלי בית הרחם ותלו הבכור בצווארו.
ו. רב ירמיה: נחתך ונקלף מעט מעובי כותלי בית הרחם ונשארה השכבה החיצונית של הדופן. הגמ' פושטת ממה שר' זירא הסתפק בנחתך פחות מחצי כתלי בית הרחם ונמצא שהעומד מרובה על הפרוץ (וכן להיפך) בפרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד והגמ' מדייקת מזה שלא הסתפק בנחתך שהעובר לא מתקדש בקדושת בכור.
דף ע.
משנה
דין רועה שנגע בעובר מת שבתוך מעי בהמה:
א. כשהבהמה כשירה- הרועה טהור [בגמ' לרב חסדא הטעם אם אמו מתירותו באכילה ק"ו שתתירנו מטומאת נבילה.
ב. כשבהמה אסורה באכילה:
- לרבנן: הרועה טהור מטומאת ניבלה [בגמ' שנא' "וכי ימות מן הבהמה" – זו בהמה שאסורה באכילה "אשר היא לכם לאכלה"- זו בהמה טהורה ובוקשו שניהם שעוברם טהור] [בגמ' הפס' שמזכיר טומאת נבילה בחיה טהורה וטמאה נדרש כולו לרבי]
- לריה"ג: הרועה טמא בגמ' ר"נ בר יצחק: שנא' "נפש אשר תיגע... בנבלת בהמה טמאה" זה עובר שבבהמה טמאה- טמא ובטהורה- טהור והגמ' מבארת שבפס' "וכל הולך על כפיו בכל החיהההולכת" שממנו למד ר' יצחק שעובר של בהמה ההולכת על כפות רגליה (שפרסתיו שלימות ולא סדוקות) טמא משום נבילה נצרך ע"מ להשמיענו שעובר קלוט במעי קלוטה שמתה- טמאה.
ואח"כ אפשר ללמוד מדברי ר"נ בר יצחק שטומאת ניבלה בעובר נוהגת בכל בהמה טמאה ואף העובר חזיר שפרסותיו סדוקות.
גמרא
ר' ישמעאל : א. נבלת בהמה כשירה / אסורה באכילה- מטאה שנא'" הוא לכם לאכלה" / "וכי ימות מן הבהמה".
ב. נבלת חיה מטמאה שהרי:
1. חיה היא בכלל בהמה שנא' "זאת הבהמה איל וצבי" וחיה טהורה היא בכלל בהמה טהורה לענין סימנים וחיה טמאה בכלל בהמה לענין איסור הרבעה.
2. וכן בהמה בכלל חיה שנא' "זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה".
דף עא.
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה כדברי רב שנאמרה בהמה לגבי קרבן עולה ויורד לדרוש גז"ש מטמא שנגע בבהמה טמאה שאכל קדשים שחייב כרת וחייב בקרבן עולה ויורד הוא דוקא כשאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה ולא על שנגע בנבילה.
בהמה טהורה היא בכלל חיה טהורה ליצירה ( לקבוע שגם לבהמות מתייחסות לשון יצירה שבתורה) דתנן: המפלת מן בהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים: אם נפל זכר- תשב לזכר, נקבה – תשב לנקבה אינו ידוע לר"מ- תשב לזכר ולנקבה חכמים- שאינו מצורת אדם אינו ולד (ולא ישבו עליו ימי טומאה וטהורה כלל).
משנה
כשהמיילדת נגעה בעובר מת שבתוך מעיה של אישה:
א. המיילדת טמאה טומאת שבעה (בגמ' שמואל:מדברי סופרים שהרי הוא בלוע במעי אמו והסביר רב הושעיא גזרה שמא יוציא העובר ראשו חוץ לפרוזדור ואפ' לרבי ישמעאל הסובר שהעובר טהור יכול לטמא המיילדת שתיגע בו ואח"כ תיגע בטהרות ותחשוב שהוא עדיין לא נולד).
ב. האישה – טהורה עד שיצא הולד (בגמ' שאישה מרגישה ביציאת ראש העובר מרחמה ומדובר שהאישה אינה יכולה לאמר למיילדת שהעובר החל לצאת כיון שטרודה בחבלי לידה).
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך מתגברים על מידות רעות?
אושפיזין לדורנו | משה רבינו
למה כולם נלחמים על ירושלים
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.
תשעה באב איך לחיות את החיסרון?
מבט על תשעה באב
אופני התבוננות שונים על צום תשעה באב - בבחינת אבלות ובבחינת תשובה
הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?
מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.
לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.
דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.
דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.
לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.
