ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זמן אמירת סליחות

דף הבית בית מדרש מדורים ענג שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשע"א

זמן אמירת סליחות

עלון מס' 25



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה

זמן אמירת סליחות
הזמן המובחר ביותר לאמירת סליחות הוא קודם עלות השחר. אך ברוב המקומות לא מקפידים בכך (מטה אפריים תקפא, יא. גם המשנה ברורה בהלכות הסליחות מציין זאת). ביום הראשון, כשמתחילים בסליחות, מקדימים כדי לומר את הפזמון "במוצאי מנוחה", "בזעקתם בעוד ליל", "ורצה עתירתם בעמדם בלילות", לזעוק ולעתור דוקא כשעדיין עוד לילה.
מכל מקום אם לא אמרו הסליחות בעוד ליל או לפני עלות השחר אפשר לומר לאחר מכן אלא שעליו לדלג על התיבות המזכירות "עוד ליל" או "באשמורת הבקר" וכו', שלא יהיה נראה כדובר שקר.
גם מי שקשה לו להשכים קודם עלות השחר יכול לומר סליחות כבר מחצות הלילה ואילך. אך קודם לכן אין לומר סליחות (משנה ברורה תקסה, יב. שערי תשובה תקפא, א)
ברכות השחר קודם סליחות
קודם לאמירת סליחות בעלות השחר יש לברך ברכות התורה (משנה ברורה מו, כז), ברכת על נטילת ידים, אשר יצר ואלקי נשמה. אם קם לסליחות קודם עלות השחר, עליו ליטול ידיו שנית לאחר עלות השחר, לאחר שגומר להגיד את הסליחות (אף אם עלה השחר לפני כן, באמצע אמירת הסליחות), אך לא יחזור לברך (משנה ברורה ד, יד וברמא שם וכן סעיף קטן לג).
אבל אם הוא מתפנה אחר הסליחות, בסמוך לתפילה - יכול אז לברך על נטילת ידיים (משנה ברורה ו, יא).

הראוי להיות ש"ץ לסליחות (ולימים נוראים)
לכתחילה יש לדקדק ולבחר ש"ץ לאמירת סליחות ולימים נוראים, איש הגון, גדול בתורה ובמעשים טובים, וראוי שיהיה בן שלושים (במשנה ברורה תקפא, יב מציין שמגיל שלושים היה ראוי בן לוי לעבודה בבית המקדש, ותפילה כנגד עבודה), ויהיו לו בנים, שאז לבו נכנע יותר (משנה ברורה תקפא, א ברמ"א). בהמשך במשנה ברורה (שם ס"ק יג) אומר "מיהו כל ישראל כשרים להיות ש"ץ", אבל אומר שקודם לכולם בן תורה וירא ושמים, רק שיהיה מרוצה לציבור המתפללים. ואם יש חשש למלוקת לא יהיה ש"ץ, אף שמחת כן יתפלל אדם שפחות הגון, אבל מרוצה לציבור (משנה ברורה שם).
הרמ"א ציין שיש מקומות נוהגים שש"ץ העובר לפני התיבה בסליחות, יעבור לפני התיבה בכל תפילות היום. (ראה גם משנה ברורה שם, יד). הנימוק הוא שלא יראה כאילו שמזלזלים בתפילות לעומת הסליחות, שרק להם יש לחזר אחרי הגון וגדול בתורה. לדעת המגן אברהם הוא אפילו קודם למוהל ולאבל. בערוך השולחן (תקפא, ו) כתב שאין נוהגים מנהג זה.
כללי
ש"ץ לאמירת סליחות צריך להתעטף בטלית (משנה ברורה שם בס"ק ו) ויברך. אם מדובר על לפני הזמן (עד שיכיר את חבירו במרחק ארבע אמות), מוטב שיקח טלית מחבירו ויכוון דלוקחו רק לכבוד אמירת הסליחות, ואז יצא מספק ברכות, שבאופן זה לדברי הכל אין צריך לברך על הטלית (משנה ברורה יד, יא. תקפא, ו).
ראוי להדגיש בענין הברכה על עטיפה בטלית: אם אין לו טלית של חבר, יתעטף בטלית שלו בלי ברכה, וכשיאיר היום ימשש בציציות ויברך עליה (משנה ברורה יח, ג ברמ"א וס"ק יא. תקפא בשער הציון ה). גם לאחר שהגיע זמן חיוב בציצית, במשך כל השנה, כשלוקח טלית של חבירו, יכוון שלוקחו רק לכבוד אותו ארוע משאילו למלבוש שבגינו לקח הטלית ולא התכוון לקנותו (כמו בנטילת ארבע מינים למשל), ואז לכל הדעות לא יברך עליה. טלית של בית הכנסת דינו כטלית שלו (משנה ברורה יד, יא). במשנה ברורה שם בביאור ההלכה שטלית של ציבור צריך לברך עליה. אך בהמשך הביאור ההלכה מוסיף שאפשר שאם התעטף בטלית של ציבור לזמן מועט מפני כבוד התורה (כמו לעליה לתורה במנחה בשבת) אין זה לבישה המחייבת לברך.
טוב לעמוד בשעת אמירת הסליחות (מטה אפרים תקפא, יח).
אין לומר י"ג מידות טרם חצות הלילה. כמו כן לא נופלים אפיים בלילה. לכתחילה יש להמתין עד סמוך להנץ החמה. מכל מקום יש מתירים ליפול מחצות הלילה (שולחן ערוך קלא, ג. משנה ברורה יח-יט). אפשר, וכך צריך לנהוג, לומר את הפסוקים מבלי ליפול אפיים טרם חצות.
המתפלל ביחידות יכול לומר כל הסליחות, מלבד י"ג מידות, אבל יכול לאמרה בניגון ובטעמים כקורא בתורה. גם את הבקשות הנאמרות בארמית לא יאמר המתפלל ביחידות, (משנה ברורה תקפא, ד). (ראה בהרחבה בעלון פרשת ראה).
עיקר התפילה: בעל לקט יושר (חלק א, עמ' קכח) כתב מדרשה של רבו: "ואמר, מקצת בני אדם עומדים לסליחות ואחר כך הולכים לצרכיהם, או ישנים ולא באו לבית הכנסת לברכו ולקדושה. הם טועים, כי התפילה בכל יום באה במקום התמיד, והיא עיקר יותר מהסליחות , כי הסליחות אינם באים רק כדי שיהא התפילה לרצון..."

תקיעת שופר

מיום השני של ראש חודש ב-א' אלול התחלנו, כמנהג הנפוץ, לתקוע בשופר. בכל יום אחרי תפילת שחרית. כדי להזהיר את העם על יום הדין הקרב ובא ולעוררם לתשובה, שכן טבע קול השופר להחריד הלב. הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ז): 'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר - עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם – וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם'.
ידוע כי כבר בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, כשעלה משה רבינו להר בראש חודש אלול לקבל את הלוחות השניים, תקעו בשופר במחנה – להודיע לכל ישראל, שמשה עלה למרום – שלא יבואו לטעות עוד אחרי עבודה זרה. וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו): "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אלי ההרה' (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו) 'עלה אלקים בתרועה', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". מכאן נהגו לתקוע בראש חודש אלול, כדי להזכיר את עלייתו של משה להר, אחרי ששבו בני ישראל מחטא העגל, ולסוף ארבעים יום נתכפר להם וניתנו להם ברצון הלוחות השניים. המקובל במנהג זה הוא שתוקעים לאחר התפילה תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה. אך יש נוהגים לתקוע תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה, תקיעה-שברים-תקיעה, תקיעה-תרועה-תקיעה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il