מקרה
דוד, שהוא חקלאי נלהב, מכר לחיים, בעלי המכולת 'טעים וזול', 500 ליטר של שמן זית וטון תמרים יבשים. לטענתו, לא קיבל את התמורה עליה הוסכם. בהתחלה, חיים דחה אותו בטענות של תזרים מזומנים, ולאחר מכן, התחילו ויכוחים וטענות שונות.
חיים, מודה שהוא לא שילם, אך ביחס לשמן הוא טוען שאינו זוכר את המחיר המדויק שנקבע. לדעתו, המחיר שטוען דוד שקבעו הוא גבוה, לכן הוא לא מעוניין לשלם מחיר זה.
ביחס לתמרים, טוען חיים, שהם התליעו לאחר מספר חודשים, והובטח לו שבתנאים נאותים הם יכולים להחזיק הרבה זמן. הוא מוסיף וטוען שהסחורה לא הועברה אליו ברכב קירור כנדרש. לטענתו, הוא שמר על התמרים בקירור, כפי ההוראות שקיבל.
ביחס לשמן, דוד לא הביא ראיות (סיכום בכתב וכד') על המחיר שנקבע.
ביחס לתמרים משיב דוד, שתמרים שמכר ללקוחות אחרים, לא התליעו, ועל כן ברור שחיים לא שמר על התמרים על פי ההוראות.

הלכה פסוקה (259)

הרב משה ארנרייך

add_alert

131 - עין טובה, חלק ב

132 - חמדת ההוכחה (א)

133 - חמדת ההוכחה (ב)

טען עוד

דיון
תשלום התמורה עבור השמן:
השאלה העומדת בפני בית הדין היא, על מי חובת ההוכחה ביחס למחיר השמן. ראשית, הדיון מתמקד במצב בו שני המחירים שהמוכר והקונה טוענים, הם מחירים בתוך התחום הסביר למוצר. אם העסקה במחיר מופקע או במחיר נמוך באופן חריג, יש בדבר אונאה, והעסקה עשויה להתבטל מחמת פער המחיר1.
אילו היו שני הצדדים טוענים את טענתם באופן וודאי מהו המחיר עליו סוכם, ברור שעל התובע נטל הראיה להוכיח שאכן סוכם על המחיר אותו הוא טוען, שכן ,"המוציא מחבירו עליו הראיה".

במצבים בו התובע טוען ב'ודאי', ואילו הנתבע טוען ב'שמא' (כגון אני לא זוכר), יש להבחין בין מקרים שונים. כאשר התובע טוען שהנתבע התחייב לו, והנתבע טוען "איני יודע אם נתחייבתי" הרי הוא פטור. לדוגמא, אם התובע טוען שהוא הלווה לנתבע, והנתבע טוען שאינו זוכר שלווה כספים, לא ניתן לחייב את הנתבע, בלא שהתובע יביא ראיה. במקרה זה, על הנתבע להישבע שאכן אינו יודע אם לווה. והוסיף בשו"ע - "ואם בא לצאת ידי שמיים, ישלם"2.
לעומת זאת, במצב בו ברור שהייתה הלוואה, והמלווה טוען שהלווה לא פרע את חובו לא תועיל טענת הנתבע שאינו זוכר אם פרע, כל עוד הוא מודה שלווה. על הנתבע לשלם את הכסף שלווה3, שכן יש "חזקת חיוב".

המצב שלנו הוא מצב שלישי. ברור שהקונה התחייב סכום מסוים, אך לא ברור מה הסכום המדויק, המוכר טוען בוודאי שהוסכם על מחיר מסוים, ואילו הקונה טוען שאינו זוכר את המחיר.
בעניין דומה נפסק בשו"ע4:
"או שטענו [המלווה] מנה ( = 100), והלוה אומר: אמת לויתי ממך ואיני יודע כמה יש לבית דין לחקור ולשאול לו (את הלווה): אף על פי שאינך יודע הסכום אתה יודע לכל הפחות שאתה חייב לו פרוטה, ואם הודה הרי הודה במקצת, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם. "
דהיינו, כיוון שהוא "מודה במקצת" על חלק מן הסכום (מחיר נמוך כלשהו), והמוכר טוען בוודאי אתה חייב לי את המחיר המלא, הרי הקונה חייב שבועת התורה מדין "מודה במקצת". כיוון שהקונה אומר שאינו יודע מה המחיר שנקבע, הרי הוא "אינו יכול להישבע". הכלל ההלכתי הוא ש"מתוך שאינו יכול להישבע - משלם".
אחת הסברות המסבירות עקרון זה ('מתוך...') היא, שאם יש חיוב שבועה מן התורה, הדבר מלמד שללא שהנתבע יישבע ויפטר, יש די ראיה להוציא ממנו ממון, שכן חיוב השבועה בא במקום בו יש בסיס איתן לטענת התובע.
לפיכך, גם בנדון דידן, חיים חייב לשלם את התמורה על השמן, בהתאם למחיר שדוד טוען.

בגיליון הבא נעסוק במחלוקת בעניין התמרים.
_____________________________________________________

1 ראו, שו"ע חו"מ סימן רכז. במסגרת זו, אנו לא מרחיבים בעניין.
2 שו"ע חו"מ סימן ע"ה, ט.
3 שם
4 שו"ע חו"מ עה, יח