ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת שירה של אתר ישיבה בירושלים עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש ענינו של ראש השנה

"סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי"

מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה
לחץ להקדשת שיעור זה
"ונתנה תוקף קדושת היום. כי הוא נורא ואיום.
ובו תינשא מלכותך. ויכון בחסד כסאך. ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד. וכותב וחותם וסופר ומונה ותִזכור כל הנִשכחות. ותפתח את ספר הזִכרונות ומאליו יקרא וחותם יד כל-אדם בו. ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע. ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון. ויאמרו הנה יום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין. כי לא יזכרו בעיניך בדין. וכל-באי עולם יעברון לפניך כבני מרון.
כבקרת רועה עדרו. מעביר צאנו תחת שִבטו. כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל-חי. ותחתוך קיצבה לכל-בריה. ותכתוב את גזר דינם. בראש השנה יכתבון. וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון. וכמה יבראון. מי יחיה מי ימות. מי בקיצו. ומי לא בקיצו. מי במים. ומי באש. מי בחרב. ומי בחיה. מי ברעב. ומי בצמא. מי ברעש. ומי במגפה. מי בחניקה. ומי בסקילה. מי ינוח. ומי ינוע. מי ישקט. ומי יטרף. מי ישלו. ומי יתיסר. מי יעני. ומי יעשר. מי ישפל ומי ירום.
ותשובה ותפילה וצדקה,
מעבירין את רוע הגזירה.
כי כשמך כן תהילתך. קשה לכעוס ונוח לרצות. כי לא תחפוץ במות המת. כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו. אם ישוב מיד תקבלו ..." (מעשה דרבי אמנון).

"אתם ניצבים היום ..." - בראש השנה (ספה"ק)
הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) וחרדת הדין


"אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה (פירוש: הלל) לפניך בראש השנה וביום הכיפורים. אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה" (ר"ה לב:). ולכאורה היה משמע מהגמרא שבשמים אינם רוצים כביכול לשמוע אז שירה, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה י:) ש"ביקשו מלאכי השרת לומר שירה" בשעת קריאת ים סוף, ו"אמר הקב"ה מעשה ידי (המצרים) טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!" (כלומר, בתמיה).
אומנם מדברי הרמב"ם מבואר שהחיסרון הוא מצידנו, שמרוב אימת הדין אין אנו מסוגלים לקריאת ההלל מתוך שמחה בראש השנה וביום הכיפורים. וזו לשונו בפירוש המשניות לראש השנה (פ"ד): "לא היו קוראים הלל, לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, לפי שהם ימי עבודה, והכנעה, ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה, ותחנונים, ובקשה, כפרה, וסליחה. ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה". עכ"ל. ובהלכות חנוכה (פ"ג, ה"ו) כתב: "ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה". עכ"ל.
והיוצא מדבריו הקדושים, שמלבד זה שהאדם בראש השנה וביום הכיפורים הוא במציאות ובטבעו מתמלא יראה ופחד, בהעלותו על דעתו שבימים אלה הוא נידון אם לחיים או חס ושלום למוות, אם במים אם באש, אם בחרב אם בחיה, ברעב או בצמא, ברעש או במגיפה, בחניקה או בסקילה, אם ינוח או ינוע, אם ישקט או יטרף, אם ישלו או יתייסר, אם יעני או יעשר, אם ישפל או ירום. מלבד זה שהוא ירא מכל אלו במציאות, עוד נכנסת יראה זו בגדר עבודת היום, שבימים אלה חייב כל אחד ואחד לעבוד את ה' יתברך ברוח של הכנעה יתירה ולהוסיף יראה על יראתו ולהתאמץ בכל כוחו לשוב אליו יתברך בתשובה ובתחנונים וכו'. ובכל רוחה של העבודה הנ"ל אין מקום להלל הנקרא מתוך רוח של שמחה יתירה.
ולכאורה פשוט הוא, שמי שבטבעו אינו ירא מימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, ואפילו המחשבה של מי יחיה ומי ימות אינה מחרידתו במציאות, מי שנמצא במצב כזה, לא יוכל להגיע לקיום חובת העבודה של ראש השנה ויום הכיפורים, עבודה של הכנעה ופחד ויראה מלפניו יתברך. כי בלי מציאות של יראה ופחד מלפניו יתברך, לא יוכל לקיים עבודה של יראה ופחד מלפניו יתברך. כי עבודה זו תלויה בלב, לב חרד. ואפילו אם ינענע כל איבריו מכף רגל ועד ראשו, להראות כירא וחרד, כל זמן שליבו אינו חרד מהמלך המשפט יתברך שמו, אינו מקיים את עבודת הימים האלה, כראוי.
והנה מלפני כמה דורות, ראש השנה ויום הכיפורים המכונים הימים הנוראים כשמם כן היו. כל איש ואישה בישראל היו יראים וחרדים בכל לבבם מאימת הדין, הן במציאות הן בקיום עבודת היום בתפילה מתוך כוונה והכנעה יתירה ואימת הדין, וחרדת הלב בשמיעת קול שופר, וכו'. הכרת פניהם וכל תנועותיהם ומעשיהם ודיבורם בימים אלה, העידו על גודל יראת שמים וחרדת יום הדין הממלאות כל עמקי ליבם. אומנם בדורות האחרונים, מרוב צרות ורדיפות ומלחמות וטילטולים וגזירות איומות שפקדו את בני עמנו בעוונותינו הרבים, הוחלשו כמה יסודות ופרטים מדת קודשנו אצל כמה וכמה בני אדם. הגלות המרה והארוכה בין הגויים החומדים ממון ותאווה וכל דבר אסור, הזיקה אותנו הרבה יותר ברוחניות, בזמן האחרון, ממה שסבלנו נזקים גשמיים במשך כל הדורות. האמת נעדרת, והמלמדים והמחנכים נעדרים. עמך ישראל רוצים לעשות רצונו יתברך, אומנם מניין ידעו מה לעשות אם נעדרים המודיעים והמלמדים דעת מה לעשות.
ואם גדלו הנזקים שהוזקנו בקיום אלה המצוות התלויות במעשיהם של שאר האיברים, מה גדלו פי כמה הנזקים בקיום המצוות התלויות בלב. ולכן ראינו בזמן האחרון חיסרון ניכר באימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. והדברים ידועים ומפורסמים, ויגעים מאוד. וניכרים הדברים שהחיסרון הנוכחי באימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, הוא חיסרון בשני העניינים הנ"ל, האימה והיראה במציאות, וקיום חובת עבודת היום ברוח של הכנעה ויראה וכו'. לפי מה שכתבנו לעיל שבלי מציאות של אימת הדין אי אפשר לקיים עבודה של אימה וכו', צריכים אנו לעיין בזה, למה בזמננו חסר במציאות אימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
והנה בפירוש הגר"א לשיר השירים (ח', ו') כתב וזו לשונו: "'כי עזה כמוות אהבה', פירוש: כמו שבעת מות האדם, קשה פרידת הנפש מהגוף, כי אין אהבה וחיבור מורכב וממוזג כנפש עם גוף (ועיין בזוה"ק ח"א דף רמה/א). ויש ליתן טעם לאהבה העצומה הזאת של הנפש עם הגוף, על-פי דברי האריז"ל בספר ליקוטי תורה להרב חיים ויטאל ז"ל (פרשת בראשית). עיין שם שהקשה על העונש שמענישים לרוצח על הרע וההיזק שעשה לנפש הנרצח, אדרבא אם עשה היזק לגוף החומרי, לנפש טובה גדולה עשה, שהוציאה מבית האסורים. כי הנשמה חלק א-לוה ממעל, והיא מתאווה תמיד לעלות אל בית אביה וכו', ובעל כורחה היא אסורה בגוף החומרי, ואם כן ראוי לשכר ולא לעונש. ומתרץ שם, שהנפש היורדת לעולם הזה לגוף האדם, דומה לשכינה היורדת לשכון בתחתונים. ושכינה בתחתונים צורך גבוה הוא, כי שכינת עוזו מתאוות לשכון כבוד בארצנו. וידוע כי העובד עבודה זרה גורם שתסתלק שכינה מישראל, וישאר העולם הזה כגוף המת. כן עוון זה הרוצח הגורם לנפש האדם שתסתלק למעלה מהעולם הזה, כאילו גרם להסתלק שכינה מישראל. וכמו שמסלק השכינה ראוי לעונש, כן המסלק נפש האדם, שהוא חלק א-לוה ממעל, ראוי לעונש". עכ"ל, עיין שם.
נמצאנו למדים, שכל עצם רצונו יתברך שמו בבריאת העולם הוא, ששכינת עוזו תרד ותשכון כבוד בעולם הזה (עיין במדבר י"ג, ו'; תנחומא בחוקותי ג'; ב"ר פי"ט; שמ"ר פל"ג ד'). ושנפש האדם תרד ותשכון בעולם הזה מחוברת בגוף האדם. ולכן "אין אהבה וחיבור מורכב וממוזג כנפש עם הגוף". ואין דבר קשה בעולם יותר מפרידת הנפש מהגוף. וכל רוצח הגורם פרידת הנפש מהגוף עובר עבירה חמורה מאוד, כי סותר לכל עצם רצונו יתברך שמו בבריאת העולם - חיבור נפש וגוף.
והחיבור הנ"ל, חיבור נפש והגוף, נקרא חיים. והוא מהדברים היקרים ביותר בעולם. והדורות הקודמים שלא הושפעו כמונו מכפירת הגויים וגשמיותם, העריכו מאוד מאוד את החיים, וכל רגע מהחיים, יען זה כל עצם רצונו יתברך שמו בבריאת העולם, על כן חרדו בכל ליבם ובכל עצמותם מאימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, השוקל אם ראוי להמשיך ליתן לאדם חיים. והדברים מובנים, ברורים ונפלאים, אין צריך להאריך בזה. תן לחכם ויחכם עוד. אומנם בזמננו, נתקיים בנו בעוונותינו הרבים, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, שכחנו מאוד מה זה חיים, וכמה צריכים להעריך את החיים. ועל כורחך יתכן שגם אדם המבקש - "זוכרנו לחיים", אין לו הבנה אמיתית בעצם בקשתו. ובעומק לבבו אין לו שום יראה ואימה יתירה ביום שנידון על חייו על-ידי מלך מלכי המלכים נותן החיים.
הנה ברור הוא לכל בעל שכל שאי אפשר לו לאדם שיהפך ביום אחד להיות נכנע לפניו יתברך, ומפחד, וירא, ומתחנן, וכו', אשר היא עבודת ראש השנה ויום הכיפורים, כמו שכתב הרמב"ם. ולכן כתב בספר מהרי"ל: ש"צריך כל אחד להסיר השורשים הרעים ורוע מעלליו מן ליבו - קודם ראש השנה. וירגיל את עצמו כל ימי אלול, להיות רגיל בהן בעשרת ימי תשובה". עכ"ל. כי בשלושים יום נקבע הרגל, על פי הלכה. אומנם בדורנו, בעוונותינו הרבים, נחלשה מאוד ההתחזקות בימי אלול - שנקראו "ימי הרצון" על-ידי רבותינו הראשונים ז"ל. על-כן קמתי, העני והרש, לחזק את מבקשי האמת, בענייני חודש אלול וראש השנה ...
(נלקט ונערך בעיקר מתוך הקדמת הספר "ימי רצון"
לג"ר שלמה ברוועדה שליט"א)
עוד בנושא ענינו של ראש השנה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il