ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ההכנה לתשובה הכללית

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשע"א

ההכנה לתשובה הכללית


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רועי בן נעמה רוחמה

היא קול השופר, המאסף לכל המחנות"
(מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

"ההכנה לתשובה הכללית" - התכוננות עם ישראל בחודש אלול (עיין בספר "מצות ראי"ה" אורח-חיים סימן תקפ"א, הטעם לתקיעת שופר הוא מטעם שדורשין שלושים יום לפני החג) לקראת הימים הנוראים בתיקון המעשים וחזרה בתשובה, מחזקת את "האגד הרוחני" של האומה, "היא קול השופר, המאסף לכל המחנות". השופר היה משמש לקריאה לשם כינוס ואחדות, "ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם ולא ירדפו עוד" (שמואל ב ב', כ"ח). יוצא, שהמובן כך הוא: ההכנה לתשובה פועלת כתקיעת שופר לאיסוף המחנות. יש כאן מעין משחק מילים בצורה הפוכה. השופר, במובן הרגיל תפקידו לעורר לתשובה, ולכן תוקעים בחודש אלול, כדי להתכונן לימים הנוראים. אם כן, השופר הוא הגורם להירהורי התשובה. בפתגם זה הסדר הפוך. "ההכנה לתשובה" היא הגורמת לתקיעת שופר, לכינוס העם. אין זה השופר במובנו הרגיל של חודש אלול. זהו קול שופר אחר, המזמין את כל הניפזרים להתלכד".
["מגד ירחים, עמ' קנג, קנה (לרה"ג עוזי קלכהיים זצ"ל)]


"ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (תפילת ימים נוראים)



מסע-המחנות
מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל פירסם (בכ"ו אלות ה'תרצ"ג, ב"היסוד" גליון ס') מאמר תחת הכותרת "מסע המחנות", ואלו דבריו שם: "בעומדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקווה והתעודדות לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה" (מגילה לא:; תפילת "אחות קטנה" ערב ראש השנה).
ואנו ניזקקים לפישפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם (יומא פו.), לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיוון היסודי הזה.
דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו הרגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאיתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ה' אשר יאיר לנו.
ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים - שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, - הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. "החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החופשיים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלוא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלוא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו"החופשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?
זהו העיכוב האחד. ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון, כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות הא-לוהית הקדושה המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו, והננו ממששים כעיוורים באפילה.
אין לנו עצה אחרת, אומנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים (העבודה זרה) הללו מעל מחנותינו. באמת לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא ש"צִבור" הוא כולל במובנו כפי הנוטריקון של "צדיקים בינוניים ורשעים", אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" (נידה ל:). וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.
והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא.
נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מיפלגתי ומחנתי.
נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המקודשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (תפילת ימים נוראים).
אחדות ישראל וראש השנה
"המשפט והדין הנעשה בראש השנה הוא ביום, כמו שאמרו בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ג): "הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצוות". ושואל מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה בדרשתו לראש השנה ("מדבר שור" דרוש ט', עיין שם עמ' עב - פד): אם הדין הוא רק למחרת ביום, איזה תפקיד יש לכל אותן השעות מכניסת החג בליל ראש השנה עד עלות השחר למחרת? הוא מסביר שם, שלשעות הללו יש תפקיד של הכנה, להתאחד כולנו להיות "כאיש אחד בלב אחד" קודם התייצבותנו לפני כס המשפט. את זאת הוא מסביר לפי מה שמובא במסכת ראש השנה (טז:): "אמר רב יצחק: כל שנה שֶרָשָה בתחילתה מתעשרה בסופה, שנאמר (דברים י"א, י"ב): 'מראשית השנה' - מרשית כתיב". המאמר של רב יצחק מיוסד על הקרי והכתיב של המילה 'רשית' שיש לה מובן כפול: מובן של התחלה ומובן של עניות. ורש"י פירש שם את המאמר: "שישראל עושים עצמם רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כעניין שנאמר (משלי י"ח, כ"ג): 'תחנונים ידבר רש'". מהי מעלת התפילה כשהאדם רואה את עצמו כעני? מסביר שם מרן הראי"ה קוק כי כאשר רוצים לעשות דבר הדורש הוצאות גדולות, אם העושים הם עניים, הריהם מתקבצים יחד לקבוצה גדולה, ורק בכוחות משותפים מצליחים להרים את הדבר, ואילו כאשר העושה הוא עשיר, הוא אינו זקוק לזולתו אלא יכול לקנות את הדבר בכוחות עצמו בלבד. לכן, כאשר האדם בא לבקש על נפשו בימים הנוראים, אל יחזיק את עצמו לעניין זכויותיו כעשיר, לומר שהוא בזכות עצמו בלבד יוכל לצאת זכאי ושאינו צריך להשתתף עם הכלל, אלא יראה עצמו כעני (רש) מול גודל החיובים שלו לבורא יתברך, כמו שאמרו (ברכות ל.): "לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור". ולכן אנו מנצלים את השעות הראשונות של השנה החדשה, קודם בואנו להתייצב לפני כס המשפט המתקיים למחרת ביום, ולייחד את שעות הלילה להשלמת עצמנו בהתאחדות עם הכלל. ואכן אנו עושים בלילה הזה פעולות של אחדות, כמו כל אחד שפוקד את חברו בליל ראש השנה בברכת "שנה טובה", ומאחל לו כתיבה וחתימה טובה, שאנו מראים בזה שכל אחד מאיתנו זקוק לברכת זולתו. ובכך מתקיים המאמר: "כל שנה שֶרָשָה בתחילתה", שאנו מראים עצמנו בתחילת ראש השנה שאנו עניים ורק ביחד נוכל להתגבר, בזכות זאת היא "מתעשרת בסופה" שאנו זוכים בדין. ועוד ראיה מביא שם מרן הראי"ה קוק, שהכתוב: "מרשית השנה ועד אחרית שנה" בא ללמדנו שחובתו של האדם בליל ראש השנה היא לחבר עצמו אל הכלל, כי הכתוב הזה נאמר בתורה בהקשר לארץ ישראל, ככתוב בתחילתו: "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-לוהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה". במעלתה של ארץ ישראל אנו מוצאים את הקשר של הפרט אל הכלל, שכן אחת המעלות של ארץ ישראל על ארץ מצרים, שבארץ מצרים כל אחד משקה את אדמתו בעצמו ככתוב: "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן ירק" (דברים י"א, י'), שבמצרים כל אחד ואחד פועל בפני עצמו להשיג את פרנסתו בהשתדלותו הפרטית. ואילו על ארץ ישראל נאמר: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (שם שם, י"א). בארץ ישראל הפרנסה באה ממי הגשמים והיא ניתנת לכולם בשווה, דבר שגורם לכל אחד לראות את עצמו כחלק מן הכלל. את הצורך הזה להיות מחובר לכלל אנו משייכים גם להמשך הכתוב: "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-לוהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה", שממנה למדו במסכת ראש השנה: "כל שנה שֶרָשָה בתחילתה מתעשרה בסופה, שנאמר (דברים י"א, י"ב): 'מראשית השנה' - מרשית כתיב", כמו שבארנו שכוונת הדרשה היא שיש חובה להקדים את ההתחברות לכלל לפני התיקון הפרטי. את הצורך להתחבר אל הכלל אנו לומדים גם מפירושו של מרן ה"חתם סופר" ("תורת משה" פרשת ויצא) - מדוע המצבה, שהיא מאבן אחת, הייתה אהובה בימי האבות ושנואה בימי הבנים, כי אחד היה אברהם, וכן יצחק, וכן יעקב, על כן גם המצבה אחת. אבל מעת שנולדו י"ב השבטים, מכאן ואילך יש לבנות מזבח מאבנים הרבה, שיעשו כולם אבן אחת על-ידי בניין, לומר - בנייך הוא בונייך, מחוברים אדוקים זה בזה. ומסיים שם מרן ה"חתם סופר": "והפורש מן הציבור ליקח לו דרך לעצמו אפילו לשם שמיים, הוא המצבה מאבן אשר שנא ה' יתברך" (הרה"ג יעקב הלוי פילבר שליט"א).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il