שדרוג לירושלים

ירושלים משמשת מזה כ-3000 שנה מרכז לעם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות. ירושלים עיר הקודש והמקדש מסמלת את השכנת השכינה "במקום אשר יבחר ד' ". הזכרת שמה מעוררת רגשות עזים של קשר מיוחד בין כל חלקי העם, ומאז ימי דוד ירושלים היא המרכז הלאומי שלנו. מצוות רבות קשורות דווקא לירושלים כמו מצוות אכילת קדשים על ידי הכהנים ומעשר שני על ידי כלל העם. מרכזיותה של ירושלים מופיעה בפרשתנו בפסוקים העוסקים בבית הדין הגדול הממוקם בלשכת הגזית בהר הבית. "כי יפלא ממך דבר ... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ד' אלקיך בו ... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ד' אלקיך ושמרת לעשות ככל אשר יורוך". כל ישראל כפופים להוראות בית הדין הגדול ופסקיו וגזרותיו הם המחייבים את עם ישראל בכל מקום שהם. תוקף החלטותיו של בית הדין נובע גם ממיקומו המיוחד בירושלים, "במקום אשר יבחר ד' ", בצמוד לבית המקדש.

רבים מבין אומות העולם מצטטים את נבואת השלום העולמי המופיעה בתחילת ספר ישעיהו. היא אף חקוקה בשערי בנין האומות המאוחדות בז'נוה ובניו יורק. "הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ ... וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב' א-ד). יש גם בין בני ימנו, המדגישים מאוד את המימד של הפסקת המלחמות וההרג בעולם שאכן מופיע בנבואת ישעיה. אבל עיון בפסוקים מוכיח שיש קשר לשוני הדוק בין פרשיית בית הדין הגדול לחזון ישעיהו. לפחות עשרה ביטויים חוזרים על עצמם בשתי הפרשיות. לפי זה חזונו של ישעיה אודות ירושלים איננו רק חלק מחזון השלום העולמי שלו (עיין שם פרקים י"א וי"ט) אלא הוא משדרג את ירושלים ממרכז של תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל למרכז עולמי כלל אנושי, של דרישת ד'. לפי נבואה זו כל הגוים יראו בירושלים את המקום ממנו יש לשאוב רוחניות ועמים רבים יחפשו את ערכי הצדק והמוסר שלהם דווקא בירושלים. לפי זה ניתן לומר שהשלום העולמי איננו המטרה אלא שהוא תוצאה ושכר על ההתקדמות האדירה של האנושות עקב השלטת ערכי צדק משפט ומוסר בין כלל חבריה.

על מנת להציג רעיון מסוג זה בתקופת ישעיה, זמן בו האנושות טבעה עדיין בטיט של עבודה זרה לסוגיה השונים, היה צורך להתרומם למדרגת חזון גבוהה מאוד. בימים בהם יצריות ופולחן שלטו בכיפה היה קשה מאוד להעלות על הדעת את הרעיון על פיו סולם ערכים הוא שיקבע את סדר היום הבין לאומי. חזונו של ישעיה התממש חלקית באלפיים השנים האחרונות וקיבל משמעות מעשית עוד יותר באלף האחרון במסגרת המאבק בין האיסלם והנצרות על השליטה בארץ הקודש. עם ישראל היה לכאורה, מחוץ לתמונה וממילא המלחמה ושפיכות הדמים האכזרית הם שמשלו בכיפה. הבה נתפלל כי חזרתו של העם לארצו ותקומתו הלאומית בה, תוביל את האנושות כולה לחיפוש ערכי צדק ומוסר יהודים ואימוצם. אולי אז נזכה יחד עם כל משפחת העמים להתגשמות החזון של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (שם).