ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תשובה

להפוך את החטא למנוף תיקון

דרשת שבת שובה תשס"ט.
מוקדש לעלוי נשמת
תפחה בת נזדר
לחץ להקדשת שיעור זה
בחולין קג' נחלקו ר' יוחנן ור"ל בכל איסורי אכילה האם האיסור הוא בהנאת גרונו או בהנאת מעיו, כגון שאכל כזית איסור ונשאר חלק בין החניכיים ולא בלע את כל הכזית, לר"י חייב כי גרונו נהנה בכזית ולר"ל פטור כי צריך שתיהיה הנאת מעיו.

וכן אם אכל חצי זית והקיא אותו ושוב אכל אותו לר"י חייב שכן גרונו נהנה בכזית ולר"ל פטור שאין כאן הנאת מעיו אלא בחצי כזית.

והמנחת חינוך במצוה שיג' במצות תענית ביום הכיפורים מסתפק מה הדין ביום כיפור האם כיון שהשיעור הוא בככותבת שבזה מתישבת דעתו, האם צריך גם שתהא הנאת מעיו שבלי זה לא מתישבת דעתו או גם ביום כיפור דין איסור האכילה הוא בהנאת גרונו בלבד.

וכן יש להסתפק אם האיסור הוא בהנאת מעיו האם יהיה חייב גם כשאין הנאת גרונו כגון שעטף את האוכל בסיב ובלע אותו כך . בשאר איסורי אכילה באופן כזה הוא פטור וכן במצוות עשה של אכילה, מצוות אכילת מצה אם עטף בסיב ובלע גם את המצה לא יצא ידי חובה כי אין זו אכילה, אך כאן ביום כיפור שהעיקר ישוב הדעת וזה בהנאת מעיו האם יהיה חייב בהנאת מעיו בלא אכילה.
והמנחת חינוך מוכיח שצריך גם הנאת גרונו שאם היה די רק בהנאת מעיו מדוע יש שיעור אכילה בכדי אכילת פרס ביום הכיפורים, גם אם יאכל ביותר מכדי אכילת פרס את הכותבת מיתבא דעתיה בהנאת מעיו שכל השיעור מצטרף שם יחד. ומביא מג"א שמביא כנסת הגדולה שבברכת המזון חייב גם אם אכל ביותר

מכדי אכילת פרס שלא כמו ביום הכיפורים. והמג"א חולק ואומר שהדין כמו בכל האיסורים שאכילה היא בכדי אכילת פרס.

ובפרי מגדים מחלק אם אכל רק כזית ולא שבע השיעור הוא בכדי אכילת פרס, אבל אם אכל כדי שביעה עיקר ברכת המזון מן התורה על הנאת מעיו והוא שבע ואף שאכל ביותר מכדי אכילת פרס, ומחויב לברך מהתורה 1 . ולפי זה א"כ ביום הכיפורים שהדין שהשיעור של אכילה הוא בכדי אכילת פרס דוקא וביותר זמן אינו מצטרף מוכח מזה שבעי הנאת גרונו, ולא די בהנאת מעיו. ואולם אפשר שצריך שניהם גם הנאת גרונו וגם הנאת מעיו, ואם אכל חצי שיעור והקיא ואכל עוד פעם חצי שיעור לא יהיה חייב.

ובספר אחיעזר חלק ג' סימן סא' מביא ראיה נוספת שחיוב הוא על הנאת גרונו, שכן רש"י סובר שאוכל נבילה ביום הכיפורים אינו חייב שאין איסור חל על איסור, ואם איסור יום הכיפורים הוא על הנאת מעיו הרי בשעה שנכנס למעיו כבר פקע איסור נבילה וא"כ מדוע אין איסור חל על איסור? ועל כרחך שהאיסור הוא בהנאת גרוני.

והביא עוד ראיה מהגמרא בשבועות שלרבי יום הכיפורים מכפר בלי תשובה וגם על עבירות של יום הכיפורים עצמו, אם כן שואלת הגמרא על מה יש חיוב כרת הרי מיד מתכפר ומשיבה שאכל ונחנק תוך כדי בליעה ולא חי אחרי האכילה ובזה יום הכיפורים לא כיפר וא"ת שהחיוב הוא על הנאת מעיו הרי מעיו לא נהנו עדיין.

עוד מוכיח האחיעזר שאף לר"ל שעל הנאת מעיו חייב, הכוונה שגם צריך להיות הנאת גרונו אך הנאת גרונו לבד לא מספיקה, שכן אמר ר' יוחנן כל האיסורים אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתם ושלא כדרך אכילתם לא חייב ור"ל לא חולק משמע שסובר שצריך הנאת גרונו שאילו היה די בהנאת מעיו לבד מאי
נפקא מינה איך אכל אם כדרכו או לא כדרכו לבסוף יש הנאת מעיו.

אכן השאגת אריה סימן עו' אומר שביום הכיפורים שלא כתוב לשון אכילה אלא ''הנפש אשר לא תעונה'' א"כ חייב גם אם אכל שלא כדרכו, כי אמנם אין שמה אכילה אך ישוב הדעת יש, כגון עם המיס שומן ושתה אותו במקום לאכול אותו, ולפי זה אפשר שגם אם תהיה הנאת מעיו בלבד יהיה חייב כגון שעטף בסיב ובלע.

נפק"מ למעשה האם מותר להכניס אוכל בקפסולה ולאכול ביום הכיפורים. אין זה הנאת גרונו ואם על הנאת גרונו בלבד חייב מותר הדבר ואם צריך הנאת גרונו וגם הנאת מעיו אפשר שיש בזה איסור אך לא חיוב, ונפק"מ להציע פתרון זה לחולים. אך אם על הנאת מעיו בלבד חייב פתרון זה אסור.

החת"ס סימן קכז' באו"ח כתב שצריך גם הנאת מעיו וצריך שיהיה ככותבת במעיו ולא מצטרף מה שבין החניכיים.

אגרות משה אומר שחולה שיש בו סכנה לא צריך לחפש דרך לזון את עצמו בעירוי, אלא יאכל כדרכו, וכן מובא בשם רשז"א , הרב ישראלי מוכיח מזה שלא הוצע לאכול עם סיב מוכח שהנאת מעיו גם היא אסורה ביום הכיפורים.

להפוך את החטא למנוף לתיקון
איך תשובה מתקנת את החטא, איך היא מבטלת את המעשה שנעשה הרי ''מעוות לא יוכל לתקון''. הרב באורות התשובה פרק טז (א) משיב על כך: הבחירה של האדם היא חופשית. אמנם היא חופשית רק בתחום הרצון שבלב אך התוצאות הם על פי ההשגחה האלוקית, ולכן כאשר האדם שב בתשובה ומתקן את הרצון הוא מתנתק מהתוצאה שהייתה בלאו הכי אמורה להיות על פי ההשגחה - עיין שם בדברי הרב.

לאמר, הבחירה חופשית לחלוטין בידי האדם ועליו האחריות על מעשיו.

והנה הגמ' בברכות לב': אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב ''ואשר הרעותי'' כלומר: אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע- רש"י, וחד דכתיב ''הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל'' וחד דכתיב ''והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר''.

בגמרא זו מתבאר שלא רק התוצאה המעשית היא מושגחת אלא ריבונו של עולם מעורב גם בגרימת החטא עצמו בזה שברא יצר הרע. והגמרא מבארת בהדגמה: משל לאדם שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן ולא יחטא, הבן אומר לעצמו: האם כל הטובה הזו לא נתנה לי על מנת שאהנה מהחיים - הטובה הרבה מטעה אותו לחשוב שעל מנת כן ניתן לו כל הטוב, על מנת להנות. והמשל אינו מציאות דמיונית, אלא זה נמצא בהרבה בתים, התנאים נוחים, הטלוויזיה, האינטרנט, הפלאפונים, המתירנות, זה מושך וזה יכול להטעות שעל מנת כן הם נבראו, וזה אומרת הגמרא קו ההגנה של ישראל. משל למה הדבר דומה: לבן שהתחנן לאביו שיתן לו את הרכב לנסיעה לבלות עם חברים והאבא לא עמד בפני ההפצרות של הבן ונתן לו את הרכב. והבן בילה ושתה קצת ועשה תאונה ונפצע והרס את הרכב. והאבא בא לבקר את הבן בבית-חולים, והאבא אומר: למה לא נזהרת כמו שהזהרתיך, והבן אומר: למה נתת לי את הרכב אתה ידעת שזה עלול לקרות. אני סמכתי על עצמי למה נתת לי את הרכב.

רבש"ע אתה ידעת את הקושי להתגבר על היצר, למה נתת לנו טלוויזיה ואינטרנט וכל המכשירים הללו, אתה ידעת שלא נוכל לעמוד בפיתוי ורבים יגלשו ויכשלו, למה בראת את כל הכלים הללו.

הגמ' מביאה משל נוסף: אדם שהייתה לו פרה כחושה ובעלת אברים דלים האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו, אמר לה: מי גרם לך שאת מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך. יש להבין את הגמרא משני צדדים: מחד הבעלים מאשים את עצמו במה שקרה, ואפשר להבין שיש כאן גם הדרכה שאי אפשר להשתמש במה שריבונו של עולם נותן - נגדו, הרי רבש"ע הוא מפתח את העולם, איך אפשר לקחת את כל הטכנולוגיה והאמצעים ולהשתמש בהם נגדו יתברך שמו.

אך למה אם כן ריבונו של עולם עושה זאת – התשובה היא שאין אפשרות להגיע למגמה העליונה השלמה בלא פיתוח כוח ההתמודדות, וכוח זה יכול להתפתח רק על ידי התנסות בניסיונות קשים- שבע יפול צדיק וקם.

נתעמק יותר בעניין, נתבונן בחטא יהודה שבא על תמר כלתו, חז"ל אומרים במדרש: א"ר יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה ''ויט אליה אל הדרך'' בעל כרחו שלא בטובתו. המדרש אומר שכביכול הקב"ה הכשיל אותו כי ממעשה זה יעמדו מלכים - הקב"ה בורא אורו של משיח. הווי אומר אדם עושה מעשה שהוא מבחינתו עבירה אך באמת זה מעשה חיובי, מעשה גדול, תיקון גדול. וכך גם קורה אצל דוד ובת שבע, לא חטא דוד אלא כדי ללמד דרך תשובה, ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה, דוד חטא אבל המעשה מכוון לטובה. אם כן קל לשוב בתשובה, ועל השאלה איך מעוות יכול לתקון נענה: המעשה בכלל לא מעוות הוא דרוש ורצוי, והחיסרון של החטא הוא רק בכוונה של החוטא שהוא התכוון לחטוא.

אם כן כשאנו אומרים שריבונו של עולם שוכן איתנו בתוך טומאותינו, הכוונה: לא למרות שאנו בתוך הטומאה הוא שוכן איתנו אלא הוא גם שותף איתנו בטומאותינו. והכול על מנת לרומם אותנו ולגדל אותנו ולטהר אותנו.

לא נטלה מעימנו הבחירה, אנחנו אחראים מלאים על מעשינו, אבל אנחנו מבינים כעת יותר טוב את עומק הבחירה, כי אנו מבינים שאנו יכולים באחריותנו לתקן לגמרי את הבחירה שלנו, כי כל הצד של הבחירה הרצונית בידינו הוא לטוב ולמוטב. אמנם זו עבודה קשה וגדולה לכוון את הרצון לטוב, אך כיוון שהגענו להבנה זו נמצא שגם הנפילה וגם הבחירה השגויה היא מושגחת. הגענו לתובנה שלנפילה יש מגמה ובתוך הנפילה יש גם הארה גדולה. אנחנו אמנם בחרנו בזה וטעינו, אך הטעות בדיעבד יכולה לשמש למנוף עצום, להתעלות שלא היתה אפשרית בלעדיה. ולכן כל אדם בנקודה שהוא נמצא כעת צריך לראות ולדעת שהכול מכוון ושהוא נמצא כעת במצב הזה על מנת שיפיק ממנו את מלוא ההתעלות.

''גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'' לאמור אתה עמדי לא רק במובן החיצוני שבמצב של צרות ריבונו של עולם איתי ובתוך הטומאה אתה עמדי, אלא אתה גם שותף איתי בחטא שלי בכשלונות שלי. ולכן ''לא אירא רע'' כי הכול מכוון ומכאן אנו צריכים להוציא אורות גדולים.

הננו נמצאים בעיצומו של מאבק עיקש על דמותה הרוחנית של המדינה, על דרכו של העם היהודי כולו. מלחמת תרבות מתנהלת בתוך העם היהודי. בקרבות הרבים יש הצלחות ויש גם כשלונות.

ואולם לאור כל מה שבררנו זה עתה, המצב שאנו נמצאים בו עתה הוא בדיעבד לכתחילה הוא מכוון על ידי ריבונו של עולם ''כל מעשינו פעלת לנו'' גם הנפילות הן כדי להוציא מתוכן את מלוא הגודל ואת העומק הרוחני הנתבע מתוך ההתמודדות הזו, ומובטחים אנו בנצחון דרכה של תורה.

אין מקום לתחושה של תסכול מהמצב, אלא אדרבא ''אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח'' גודל המלחמה מלמדת אותנו על גודל הכוחות שיש לנו כדי להתמודד עם המלחמה, כל הקשיים הם אתגרים להתמודדות ולניצחון, וכדי להצליח בראש ובראשונה צריך ביטחון בה' הבא מתוך גודל של אמונה.

בתוך המציאות המורכבת ישנם תופעות מרנינות ומעוררות השתאות, נערים ונערות צעירים בני 14-15 ומטה ממשפחות חילוניות מתעוררים לשוב בתשובה, הם מתחילים לקיים מצוות, לשמור שבת לפי האפשרות, להניח תפילין, ללמוד בסתר, בחדר הפרטי הם פותחים את האינטרנט ולומדים שיעורים באמונה ובתורה.

תלמיד תיכון חילוני כותב לאתר הישיבה: משפחתי לא ממש שמחה עם חזרתי בתשובה. אני צופה בהרבה שיעורי גמרא באתר הדף היומי בחדרי כשהורי לא רואים.

נער בן 16.5 כותב: חזרתי בתשובה לא מזמן, השאלה שלי היא האם אני יכול ללכת עם ציצית רק בבית כי אני לומד בבית ספר חילוני.

בחורה חילונית אומרת: התקרבתי לדת. ברצוני לדעת איזה תפילות אני אמורה לקרוא ומאיזה ספר.

נער כותב: אני ילד בן 14 חילוני מישוב חילוני לגמרי. מאז ילדותי אני תמיד האמנתי באלוקים ורציתי להיות דתי. כל המשפחה צוחקת עלי. אני מנסה לשמור מצוות כמו כשרות אבל הסביבה כל כך חילונית שזה מאד קשה. לא עליתי לתורה. האם כשאהיה גדול אצטרך להתגייר או משהו כזה? אני לא יודע להתפלל. איך לומדים ומתקרבים לזה. אני מרגיש כל כך קרוב לה' וכל כך רחוק ממנו. מה לעשות – תענה לי.

יש הרבה פניות של נערים ונערות חילוניים. אלו הן רק דוגמאות.
מניין באה ההתעוררות הזו מי גורם אותה?

התשובה לכך: ההתחזקות הרוחנית של בני תורה, של אנשים דתיים, מחלת אהבת ה' תוקפת בחריפות כמה בני תורה וגם בעלי בתים בני תורה, ויש לא מעט נפגעים מהמחלה הזו ''סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבת אני'', אפשר לומר שמחלת אהבת ה' במקומות מסוימים התפשטה ונעשתה למגפה ממש.

וה"חיידקים" מתפשטים במרחב וחודרים אל כל מי שיש לו רגישות לכך, הם חודרים לבבות שיש בהם עדינות טבעית, נטיה לרוחניות, לטהרה, ליושר, לאמת. הנערים הללו המתעוררים לשוב הם כנראה בעלי רגישות גבוהה והם נדבקים.

יחיד ששב מוחלים לו ולעולם כולו, יחיד שמתעורר לאהבת ה', נשמה שמתגברת בה אהבה ויראת ה', גורמת השפעה לנשמות רבות הקשורות עימה, בדרך סגולתית בלתי נראית לעין.

הימים האלה הם ימי קרב, בראש השנה יש התקפה כבדה של הסטרא אחרא, הוא בא עם כל כלי הנשק שבידו, כל השנה הוא אסף את החטאים וכעת הוא בא לקטרג על ישראל. וכנגדו יש לערוך מלחמת מגן ומלחמת תנופה להדוף את ההתקפה ולמחוץ את האויב. כל מצווה זו אבן בליסטרה שמכה את הסט"א, כל מצווה עם כוונה היא פגיעה בול במטרה. מצוה בדבקות היא טיל הפוגע באויב, תלמוד תורה זו פצצת אטום שמחריבה אזור שלם של הסט"א, המלחמה היא מלחמה עולמית זו מלחמה לחיים ולמות - מי לא נשפט ביום הזה? הקרב הגדול החל בראש השנה והוא כעת בעיצומו, כל אחד מישראל חייל, כל אדם דתי חייל ביחידה קרבית, כל בן תורה חייל ביחידה מובחרת, כל תלמיד חכם טייס ויורה אש של תורה בוערת ושורפת. הגר"א אומר: הפרק ''מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה'' עולה על ראש השנה, ''כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם'' וכן הלאה "ימין ה' עושה חיל ... לא אמות כי אחיה... אנא ה' הושיעה נא".

בקרב הזה אין לחסוך בפגזים וטילים, צריך להשתמש בכל כלי הנשק, לירות ולירות עוד תורה, עוד מצוות, עוד חסדים , עוד צדקות - כל אחד בעמדה שלו, ולא להפסיק עד שיעשה וידוא הריגה של הסטרא אחרא.

המעמד הזה הוא כנס מפקדים בחירים בעיצומו של הקרב שבו נותנים קבוצת פקודות, הסברה בהירה מהי מטרת המלחמה, מי הוא האויב ולאן אנו חותרים, וכעת כל אחד ילך למלא תפקידו.

באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו.

ונזכה לגמר חתימה טובה.



^ 1.בשו"ת פנים מאירות ח"ב כז' פסק שבכל ברכות הנהנין אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית אינו מחויב לברך ברכה אחרונה שכן ברכת הנהנין אסמכוה על הפסוק ''ואכלת ושבעת'' וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא, ואם אוכל ופולט כל היום אינו שבע ורביעית שחייבו שבאה לתוך מעיו,
וכן יש אחרונים שחייבו לברך ביין שרף פחות משיעור שכן שבע בפחות, מה שאין כן באיסורים. ועל כן אם אכל כזית ביותר זמן מכדי אכילת פרס והמשיך לאכול ושבע חייב לברך מהתורה ברכת המזון וגם בבן איש חי פסק: אכל והקיא ומסופק אם נשאר במעיו כזית לא יברך ברכה אחרונה, ויש שביארו מפני שהוי כמו שנתעכל האוכל כבר שאינו מברך.
עוד בנושא תשובה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il