בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אלול
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נדרים ושבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

פרחה בת אסתר

undefined
6 דק' קריאה
חודש אלול הוא הכנה לראש השנה שהוא יום הדין, כדברי המשנה "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון." (ר"ה טז, א).
בברייתא מובאות דעות נוספות בשאלה מתי אדם נידון. רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום ורבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה. מדברי רבותינו הראשונים עולה שכל הדעות אמת, ולכן אנו מתפללים לגזירות טובות בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם נכתב ונחתם גזר דינו של אדם.
כמו כן אנו מתפללים בכל יום (על פרנסה) כיון שאדם נידון בכל יום. ואפילו על אדם שחלה ונראה שנגזרה עליו חס וחלילה גזירה רעה אנו מתפללים, כי אפשר לבטל גזירה רעה בתפילה בציבור או בכוונה מיוחדת. כפי שאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (עיין שם בתוס ד"ה כמאן).

א. יש נוהגים לצום בערב ראש חודש אלול ולעשות "סדר יום כיפור קטן" כדי להתכונן לתשובה. ואם חל ראש חודש בשבת, מקדימים לצום ביום ה' שלפניו (עיין כה"ח סימן תקסא ס"ק כג וכתב המשנ"ב ס"ק טו שנוהגים להתענות ביום א' של סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה).

ב. יש נוהגים לילך בערב ראש חודש אלול להתפלל ליד קברי צדיקים. ויש להזהר שלא להתפלל אל הצדיק, אלא מתפללים אל ה' שישמע בקשותינו בזכות הצדיק, או שמתפללים ליד הקבר ומבקשים מהצדיק שיתפלל עלינו. (ועיין לקמן הלכות הקשורות לקברי צדיקים בדיני ערב ראש השנה).

התרת נדרים
ג. נוהגים לעשות "התרת נדרים" בערב ראש חודש אלול שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור כדי להתיר את הנדרים, שכל מי שאינו מקיים את נדריו הוא בנידוי, וכל מי שהוא בנידוי אין תפילתו מקובלת עד ארבעים יום. ולכן נוהגים לעשות התרת נדרים גם בי"ט באב שהוא ארבעים יום קודם ראש השנה. וגם בערב ראש השנה ובערב יום כיפור (עיין כה"ח תקפא ס"ק יב, יט, צט ועיין לקצש"ע קכח ס"ע טז שנוהגים רק בערב ראש השנה).

ד. יש רמז ל"התרת נדרים" בחודש אלול מהפסוק "לא יחל דברו, ככל" שסופי התיבות שלו הם "אלול" ומשמעות הפסוק היא שמירת מוצא פיו של האדם ונדריו (עיין כה"ח שם ס"ק יט).

ה. אם איחר אדם לקיים נדרו, נפתח הפנקס שעונותיו של אדם סודרים שם, ומדקדקים במעשיו אם כדאים הם להגן עליו, ועל כן טוב שלא להרבות בנדרים (שו"ע ר"ג סעי' ב', באה"ג שם, בא"ח ראה א').

ו. הנודר כאילו בונה "במה" בשעת איסור במות, והמקימו כאילו הקריב עליה קרבן. על כן טוב יותר ש"ישאל" אדם על נדרו ויבקש להתירו. וכל זה דוקא בשאר נדרים אבל בנדרי הקדש, מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק (שו"ע יו"ד ר"ג סעי' א').

צורת התרת הנדרים
ז. למנהג הספרדים מושיבים שלושה או עשרה אנשים, כל הקהל עומד בפניהם, והחזן קורא בקול רם את נוסח "בקשת ההתרה", הקהל קורא עמו בלחש, ואחר כך היושבים מתירים להם.

ח. למנהג האשכנזים מתחלקים הציבור לקבוצות של ארבעה ארבעה. שלושה יושבים, אחד עומד ואומר בפניהם את נוסח "בקשת ההתרה" והשלשה מתירים לו. אחר כך מתחלפים עד שמתירים לכולם.

ט. ההתרה דלעיל מועילה דוקא לנדר או למנהג טוב שאדם נהג ואינו זוכר מהו, אך נדר שזוכרו, צריך להושיב לו שלושה להתרה מיוחדת שבה הנודר יפרט את הנדר והם ימצאו לו "פתח" ו"חרטה".

שליח להתרת נדרים
י. אין עושים שליח להתרת נדרים אפילו אם הנודר שולח את בקשתו להתרה בכתב.

יא. אף על פי שאין עושים שליח להתרת נדרים אם מישהו אינו יודע את שפת הדיינים, יעמוד הנודר לפני בי"ד והמתורגמן ידבר בשמו (רמ"א רכח ס"ע טז. בא"ח ש"ש ראה).

יב. בעל נעשה שליח לחרטת אשתו וזה בארבעה תנאים:
1. האשה תבקש מבעלה שיהיה שליחה להתרת נדרים.
2. האשה תפרט בפניו את הנדר.
3. האשה תאמר שהיא מתחרטת על נדרה ואינה יכולה להמשיך בו או לקימו וכן כל "פתח" אחר או "פתח מתוך חרטה".
4. צריך שילך בפני ג' רבנים שכבר יושבים ולא שיזמן שלושה על מנת להתיר הנדר. ואפילו השלשה עומדים, אינו יכול לומר להם שישבו (עיין שו"ע רל"ד סעי' נ"ו), ויאמר להם: "כך נדרה אשתי והיא מתחרטת ויש לה פתח וחרטה". (עיין רמב"ם הלכ' שבועות פ"ו הלכ' ד' ועיין ר"ן שם ובא"ח שם).

יג. יש נוסחאות של "התרת נדרים" שכתוב בהם "לנו ולנשותינו". וטוב שהמתירים יאמרו לקהל שההתרה היא גם לנשים של אלה שמבקשים שלא יכלו להגיע (ועיין ר"פ ח"ד סי' ל"ד שאלה חמישית).

התנאים להתרת נדרים
יד. צריך האדם להבין את המילים ב"התרת הנדרים", ואם אינו מבין את הלשון הנאמרת, יאמר בלשון שמבין.

טו. אפילו אם המתירים הם הדיוטות יכולים להתיר ובלבד שלא יהיו עמי הארצות כלומר שלכל הפחות אם מלמדים אותם הלכות, הם מבינים (בא"ח ש"ש ראה סעי' כ"ד).

טז. יכולים קרובים לישב יחד להתיר נדרים, אך לא נשים וקטנים. (שם סעי' כ"ו).

סוגי נדרים
יז. אם אמר לשון "נדר" על דבר השייך בו "שבועה" דוקא, או לשון "שבועה" על דבר השייך בו "נדר" דוקא, אין להקל בזה, כיון שכיום אין אנשים מדקדקים בלשונם בזה. (בא"ח ראה י"ג שו"ע יו"ד רט"ו א' רל"ט ד' ר"ו ס"ק ה').

יח. מותר לידור "בעת צרה" על דרך שעשה יעקב כשברח מעשו. נדר כזה אין להתירו אם לא לצורך מצוה או לצורך גדול מאוד, או היכן שאנו יודעים בבירור שאינו יכול לקיים נדרו (שו"ע שם).

יט. יזהר לכתחילה שלא ידור אפילו נדרי צדקה, ואם רוצה לעשות איזה מצוה או ליתן צדקה, יעשה המצוה ויתן הצדקה בלי קבלת שום נדר. ומותר לידור לכתחילה בדבר צדקה אם כונתו בזה לגרום לאחרים שגם הם יתנו (אך אסור לרמות בזה, רק אם כונתו ליתן באמת - בא"ח ראה ב').
כ. אף על פי שנהגו רבים לידור לזכות ר' מאיר בעל הנס או שאר צדיקים, טוב יותר ליתן הצדקה במזומן ולא לידור כדלעיל.

כא. דעת מרן שאם רק חשב לתת צדקה אך לא להוציא בשפתיו אין לזה דין נדר, ודעת הרמ"א שיש לזה דין נדר. (שו"ע חו"מ רי"ב, רמ"א סי' רנ"ח סעי' ג').

כב. נשבע לבטל מצווה הרי זה לוקה ויעשה המצוה, שכבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוה. במה דברים אמורים בנשבע על המצוה בלבד, אך אם כלל בשבועתו גם דברים המותרים כגון שנשבע שלא יאכל מצה כלל. מתוך שחלה שבועתו על שאר ימות השנה חלה גם על ליל פסח. (בא"ח ראה י"ט).

כג. נדר לעלות לארץ ישראל, אפשר להתיר את נדרו, אך נדר לגור בארץ ישראל אין התרה לנדרו (עיין יו"ד רכ"ח סעי' ל"ו, פ"ת ס"ק ל"ב, רמב"ן עה"ת מסעי ל"ג ובהגהותיו לספר המצוות, רשב"ץ בזוהר הרקיע סי' ע"ו, תשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח).

הנוהג במצווה שלוש פעמים
כד. מי שנהג במצוה או חסידות מסוימת ג' פעמים ולא פירש שעושה כן בלי נדר, אם ידע שאינו מחויב בזה מהדין, הרי זה נדר. ועל כן בפעם הראשונה שמתחיל במנהג טוב, יאמר שעושה כן בלי נדר. (שו"ע יו"ד רי"ד, ועיין בא"ח שם אות י"ז).

כה. מי שרגיל במנהג טוב, ולא אמר שעושה כן "בלי נדר" ופעם אחת אינו יכול לעשותו, אין צריך התרה. אבל אם חושב לבטל מנהגו באופן קבוע, צריך התרה (אחרונים ועיין לפ"ת סימן ריד ס"ק א).

כו. אשה האוכלת בסוכה עם בעלה מקבלת שכר כ"מי שאינו מצוה ועושה", אומנם אפילו נהגה כן ג' פעמים, אינו מחייבה בנדר. כיון שלא גילתה דעתה שעושה כן משום מצוה, ואפשר שעושה כן כיון שרוצה לאכול עם בעלה. אך אם פעם אחת אמרה שעשה כן משום מצוה ורוצה לנהוג כך תמיד, ואפילו חשבה זאת או שעשתה ג"פ וחשבה לשם מצוה, הוי כנדר.

כז. מי שקם ג' פעמים לסליחות שקודם הנץ החמה ולא חשב שעושה כן בלי נדר, אם רוצה לקום אחר כך לסליחות שאחרי הנץ, צריך התרה.

אמירות הנחשבות כנדר
כח. מי שאבותיו קבלו על עצמם ועל זרעם מנהג מסוים משום גדר וסיג, אינו יכול להתירו אלא במקרים מיוחדים (עיין סימן ריד).

כט. מי שאמר שיברך "המוציא" על חלה אחת, יכול לשנות ולברך על חלה אחרת בתנאי שאינה פחות טובה מהראשונה.

ל. מי שהבטיח או תקע כף כדרך הסוחרים שתוקעים כף זה לזה לקיים המקח ולא הזכיר לשון "שבועה" או "הרימותי ידי" וכד', חייב לקיים דבריו מדין הסכם, אך אין לזה דין נדר או שבועה. וההבדל ביניהם הוא שעל "הסכם" חבירו יכול למחול. (עיין שו"ע רלט סעי' ב', בא"ח ש"ש ראה ל"ג).

לא. נדר שנדר אדם בחלום, או שאחרים חלמו עליו שנדר - ראוי לחוש לו. ואם רוצה להתירו יקח לכתחילה עשרה בני אדם שיודעים לפחות לקרוא בתורה שיתירו לו. (עיין ר"ן על גמ' נדרים ח' ע"א, שו"ת הרשב"א תרס"ח, שו"ע יו"ד ר"י בא"ח ראה ש"ש טו).

לב. אם חוזר בו מנדרו תוך כדי דיבור שהוא זמן אמירת שלוש מילים "שלום עליך רבי" - אינו נדר, ואפילו חוזר בו בלחש. ובלבד שיוציא זאת בשפתיו (עיין שו"ע סי' ר"י סעי' ג', ובא"ח שם אות ט"ז).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il