מספרים על רבי שמואל, מגדולי חסידי האדמו"ר האמצעי של חב"ד, ששמע פעם בערב יום הכיפורים על משפחה יהודית שהושלכה לכלא עקב חוב הכספי. מיד עזב ר' שמואל את הכנותיו הנשגבות ליום הקדוש ויצא לאסוף כסף למצוות פדיון שבויים. אולם, תושבי העיר עניים היו, ועם כל רצונם הטוב לא היו יכולים לתרום די כסף לכיסוי החוב.
כך סבב ר' שמואל בין בתי העיר, כשהוא רחוק מאד מביצוע המשימה. והנה, תוך כדי נדודיו הבחין לפתע, שבבית המרזח יושבים שלושה יהודים קלי דעת, ובערב היום הקדוש משחקים בהימורים. הוא אזר אומץ, נכנס לבית המרזח, ופנה למהמרים בבקשה לתרום לקיום המצווה.
השלושה פרצו בצחוק גדול והתלוצצו על חשבונו. לבסוף, חמד אחד מהם לצון, ופנה לר' שמואל בהצעה – אם תשתה בבת אחת ספל גדול של משקה חריף, אתן לך שליש מהסכום. הסכים ר' שמואל להצעה, ברך שהכול ושתה את הספל עד תומו. החבורה פרצה בצחוק, ומיד פנו אליו השניים הנוספים בהצעה לשתות ספלים נוספים, ולקבל את יתרת הסכום.
שיכור כלוט, יצא ר' שמואל מבית המרזח והסכום כולו באמתחתו. בשארית כוחותיו, ניגש לפדות את המשפחה הכלואה, ומיד פנה לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'. אולם, בפתח בית המדרש הכריע אותו שיכרונו והוא נפל ונרדם על הרצפה.
בני העיר שהגיעו לתפילה גילו, לתדהמתם, את ר' שמואל שרוע שיכור על הרצפה, וכל ניסיונותיהם להעירו לא צלחו. התפילה החלה, ספרי התורה הוצאו מההיכל, ונישאו אל התיבה לאמירת 'כל נדרי'. ברגע זה התעורר ר' שמואל, וכשהוא מעורפל כולו נכנס לבית הכנסת. המראה שנגלה לעיניו הזכיר לו את שמחת תורה, והוא פרץ בקריאה רמה: "אתה הראית לדעת" (פסוקים הנאמרים בפתח ריקודי שמחת תורה).
הנוכחים רצו להסותו, אך הרבי אמר – בעבודתו היום תיקן ר' שמואל את כל מה שיהודי צריך לתקן עד שמחת תורה.
סיפור זה מבטא את הרעיון שכל חגי תשרי הם מהלך אחד של עליה והתקדמות. חגי השמחה – סוכות ושמחת תורה הם המשך אחד לימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. בראש השנה קיבלנו את הכוחות לשנה החדשה, ומכאן ואילך אנו בונים כוחות אלו בקדושה. ביום הכיפורים בנינו את הכוחות הרוחניים בטהרה, ובשביל כך היינו מוכרחים להשיל ליום אחד את החומר. בסוכות אנו מתעלים כבר למדרגה, שגם את החומר אנו מסוגלים לחיות בקדושה. לכן בסוכות כל חיינו הם במצווה – אכילה, שינה וכל החיים. ובשמחת תורה, השלמנו את כל המהלך, השלמנו את התורה והשמחה שלימה.
לרעיון זה יש ביטוי מעשי – סוכות אינו חג של פריקת המתח מהימים הנוראים, אלא המשך ההתעלות של חיים שלמים. נמצאים כל העת בסוכה, שמחים ומתקדשים בחיים.
ניתן להדגים זאת דרך ההקבלה של חגים אלו לבית המקדש. מבואר בחסידות, ש21 הימים שמראש השנה להושענא רבה הם התיקון לחורבן ימי בין המצרים מ – יז בתמוז ל – ט' באב.
ואכן, כתוב שבזמן שנכנסו הנוכרים להיכל, מצאו את הכרובים בקודש הקודשים חבוקים זה בזה (יומא נד). הכרובים מבטאים את הקשר והאהבה בין ישראל לאבינו שבשמיים, בשעה שישראל עושים רצונו של מקום – פניהם איש אל אחיו, בשעה שחוטאים – הם פונים אחור לאחור.
שואל הבני יששכר – אם כך, כיצד בשעת החורבן, כשישראל חוטאים, היו הכרובים חבוקים זה בזה? ועונה – בשעת הפרידה מתעוררים געגועים גדולים. כשהשכינה נפרדה כביכול מישראל, היא חיבקה אותנו באהבה וגעגועים גדולים.
לאור זאת, אפשר להקביל את חזרתנו לכרובים למהלך של חגי תשרי. בראש השנה אנו שומעים . שומעים קול שופר. וכתוב – שקול השופר דומה כאילו מגיע ממקום קודש הקודשים ("שופר כיוון דלזיכרון הוא כלפנים דמי"- ראש השנה כו). ואכן, משה רבנו היה עומד בהיכל ושומע את קול ה' מגיע אליו מבין שני הכרובים. כלומר בראש השנה אנו עדיין בחוץ, אך זוכים לשמוע קולות מקודש הקודשים.
ביום כיפור – אנו מתעלים ונכנסים עם הכהן הגדול לקודש הקודשים. נכנסים לרגע ויוצאים. ובסוכות – אנו כבר יושבים בקביעות תחת כנפי הכרובים, שהרי גובה הסכך נלמד מגובה כנפי הכרובים (סוכה ה). לשיא התיקון אנו מגיעים בשמחת תורה, כשאנו אוחזים בתורה הקדושה, המונחת בקביעות תחת כנפי הכרובים בתוך ארון הברית.
"משכני אחריך נרוצה" – זה ראש השנה ויום הכיפורים. "הביאני המלך חדריו" – זה סוכות, שאנו נמצאים עם המלך בחדרו. "נגילה ונשמחה בך" – זה שמחת תורה (שיר השירים רבה א, לב), ב"ך – כב', יום כב' בתשרי – שמחת תורה.
שנזכה לשמוח עוד השנה עם המלך במסיבו בשמחה השלימה בבית מקדשנו.