קרבנו של נזיר

ידועה ומפורסמת מחלוקת התנאים בשאלה מדוע צריך הנזיר להביא קרבן עם סיום נזירותו וז"ל הגמרא:

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו') וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה".

לפי זה נחלקו התנאים בשאלה, האם הקורבן בא ככפרה על כך שהאיש החליט להפסיק את ההנהגות שקידשו אותו בתוך תקופת נזירותו ואם כך המציאות לכתחילה היא לשאוף לנזירות ורק בדיעבד אפשר להסכים לחיים רגילים. או שיש להסתכל על כך בדרך ההפוכה. הקב"ה ברא את האדם בתוך עולם נפלא ובו הוא אמור לעבוד את בוראו. כל הנזרות מן העולם פרושה הכחשה לטוב ד' שהתגלה בבריאה ולכן על הנזיר עם סיום נזירותו להביא קרבן ככפרה על תקופת נזירותו. בכל מקרה הקרבן בא לסמן את סיום התקופה.

בימים אלה שלאחר פסח ושבועות ניתן אולי להציע הסבר אחר, בפסח הקפדנו על איסור חמץ ואכלנו מצת מצווה שהיינו אמורים לאכול יחד עם קרבן הפסח. בשבועות אנחנו מצווים להביא את קרבן "שתי הלחם" שעשויים דווקא חמץ. תחילת הדרך הייתה בפסח, עם היציאה ממצרים. זה אינו מספיק, המטרה הסופית היא להגיע אל מתן תורה, בשבועות. בימי ספירת העומר אנו מתקרבים אל המטרה צעד אחר צעד. צריך לשים לב כי קרבנו של הנזיר הוא "חלת מצה":

"(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ" (במדבר פרק ו )

לפי זה נוכל להציע דרך שלישית. קרבנו של הנזיר שבא מן מצה, איננו בבחינת סיכום אלא הוא הכרזה על תחילת הדרך. לעתים אדם צריך לקחת "פסק זמן" מן החיים כדי לצבור כוחות. באותם ימים האדם מתנתק מעולמו היפה והנהדר שברא הקב"ה כדי להתרכז בחשבון נפש, הפקת לקחים וקבלה לעתיד. בקרבן המצה שלו מכריז הנזיר: אני נמצא עכשיו בנקודת התחלה חדשה, עם כוחות מחודשים כדי להגיע לפסגה עוד יותר גבוהה בחיי האמיתיים.

הבה נתפלל כולנו כי בימים אלה, סוף ימי האביב,
נצליח גם אנו מדי פעם לקחת פסק זמן לחשבון נפש,
כדי להמשיך בכוחות מחודשים לעבוד את הבורא.