ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סיפורים על אדמו"ר הזקן ;">

דף הבית בית מדרש מדורים מעיינותיך כסליו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ב

סיפורים על אדמו"ר הזקן

גליון מס' 31



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

בגשמיות וברוחניות
פעם ישבו אדמו"ר הזקן וחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, להתוועדות. בהתוועדות אמר אדמו"ר הזקן "לחיים!" ואיחל לשאר בני החבורה, "יהי רצון שה' יתברך יעזור לנו בגשמיות וברוחניות".
"מדוע מקדים אתה את הגשמיות לרוחניות?", שאלו אותו. השיב אדמו"ר הזקן: "הרי גם יעקב אבינו הקדים גשמיות לרוחניות, באמרו: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", גשמיות, ורק אחר כך אמר: "והיה ה' לי לאלקים", רוחניות".
"נו, כיצד משווה אתה?!", ניסו חבריו להשיב לו על טענתו. "הלא מדובר ב"גשמיות" מסוג אחר לגמרי, "גשמיות" של יעקב אבינו...".
"נו, הלא מדובר גם ב"רוחניות" של יעקב אבינו!", השיב להם אדמו"ר הזקן באותה מטבע לשון. "מסכים אני עימכם כי הגשמיות שלו שונה משלנו, אך ברור ומובן כי אפילו אצל יעקב אבינו הרוחניות שלו גבוהה מהגשמיות, ולמרות זאת הוא בחר להקדים את הגשמיות לרוחניות!...".
על פי שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 43

להתפלל עם הסטנדר
פעם שאל אדמו"ר הזקן את בנו, האדמו"ר האמצעי: "דובער, במה התפללת בראש השנה האחרון?"."בשעת התפילה התבוננתי במאמר חסידות בעניין "וכל קומה לפניך תשתחווה"", השיב הבן.
"ובמה אתה התפללת, אבא?" שאל הבן את אביו.
השיב אדמו"ר הזקן: "אני התפללתי עם ה"סטנדר" (=עמוד התפילה), שהרי התהוות הגשמיות היא מהעצמוּת".

הרבי סיפר את הסיפור וביאר אותו: "וכל קומה לפניך תשתחווה" – כל סדר ההשתלשלות, כל העולמות כולם על כל פרטיהם, מתבטלים לפני הבורא יתברך. ככל שדרגת הנברא גבוהה יותר, ושכלו גדול יותר, יהיו הביטול וההשתחוויה שלו גדולים יותר.
הסטנדר, לכאורה, נמצא בתחתית סדר ההשתלשלות. הוא שייך לקטגוריית הדומם - הדרגה הנמוכה ביותר בבריאה. עם זאת, דווקא החפץ הדומם מסייע ליהודי, נזר הבריאה, לעסוק בעבודה נעלית ביותר – תורה או תפילה.
ההתבוננות ברעיון שגם חיותו של הסטנדר הדומם היא אלוקות, מגעת בעומק יותר וחודרת יותר מאשר התבוננות בביטולם של הנבראים האחרים, המדבר, החי והצומח.
על פי תורת מנחם, חלק לד, עמ' 325. סיפורי חסידים, עמ' 450

אבחנת הפסיכיאטר
בעת ישיבתו במאסר, נבדק אדמו"ר הזקן על ידי פסיכיאטר, בהתאם לדרישת החוק. בסיום הבדיקה, סיכם הרופא המומחה את חוות דעתו על האסיר: "אני מרגיש שיש בליבו של האיש תשוקה עצומה ביותר לדבר שלעולם לא יוכל להשיגו..."
ממצאי הבדיקה חיזקו לכאורה את טענת המלשינים כי אדמו"ר הזקן מורד במלכות והוא שואף לכונן ממלכה משלו. הגויים המגושמים לא יכלו לתאר לעצמם כי הרבי איננו משתוקק לכתרו של הצאר הרוסי, אלא לקרבת מלך מלכי המלכים. כפי שהרבי העיד על עצמו, שהאהבה העצמית לאלוקות נמצאת אצלו תמיד בהתגלות...
[כעבור שנים רבות הגיע כתב ידו של אדמו"ר הזקן לידיה של גרפולוגית מפורסמת. גם היא, בדומה לפסיכיאטר הרוסי, הבחינה מיד בצימאון העצום של הרבי לאלוקות. להלן מספר ציטוטים מהניתוח הגרפולוגי:
"אישיות איתנה מאד, מסוגלת להיות תמיד נתונה תחת השפעת יראת הכבוד בפני השראת כוחות רוחניים..."
"מסוגל להתייצב בפני התמודדות של שתי השאיפות המקבילות ששררו בתוך נפשו... השאיפה האחת – לפתח את כל חושיו... והשאיפה השנייה – להעלות ללא רחם את כל היסודות... ולהאצילם לרוחני בלבד..."
"כתיבת היד אינה יכולה לפתור את החידה: מה היה בקרבו גדול ממה – רצונו להעניק משלו לאחרים, לתת לאחרים מחזיונותיו ומאצילות התבוננותו ההתלהבותית – או סגולתו המופלאה שכבש לו, להקדיש את עצמו במידה אין סופית לאין סוף עצמו". הניתוח הגרפולוגי התפרסם במעיינותיך מס' 8. המערכת ].
על פי אוצר סיפורי חב"ד, חלק ד, עמ' 267

ויפול על פניו...
"מדוע אתם מתנשאים כל כך?", הוכיח ה"מתנגד" את אדמו"ר הזקן, והחל לפרט את הנהגותיו של הרבי הנראות בעיניו כמתנשאות.
הקשיב הרבי לטענה, הניח את זרועותיו על השולחן והשעין עליהן את ראשו, כב"נפילת אפיים". הרהר דקות ארוכות, מבלי לשנות תנוחה. לבסוף הרים את ראשו, והשיב: "גדולי ישראל נקראים ראשים, "ראשי אלפי ישראל".
"הראש והגוף אמנם מחוברים, אך לכל אחד מהם לבוש שונה. על הגוף לובשים בגד נפרד, ועל הראש חובשים בגד נפרד. מדוע לא תופרים בגד אחד משותף לראש ולגוף? מפני שהראש צריך להיות מובדל מהגוף! כך גם ראשי הדור צריכים להיות מובדלים ומנושאים מהעם".
ה"מתנגד" הסתפק בתשובה שקיבל, הודה לרבי והלך.
אדמו"ר האמצעי, בנו של הרבי, היה עד לשיחה שהתנהלה, והוא תמה על התנהגותו של אביו. "מדוע הנחת ראשך על זרועותיך והרהרת זמן ממושך בתשובה? הרי יכולת לענות לו מיד!", שאל הבן את אביו.
השיב הרבי: "כשטען קורח "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" - כיצד הגיב משה רבינו? "וישמע משה ויפול על פניו". רק אחר כך הוא פנה לקורח והשיב לו על טענתו.
"מדוע באמת לא השיב משה רבינו מיד לטענתו של קורח, אלא נפל תחילה על פניו?
"משה רבינו חשש שדבריו של קורח אינם טענתו הפרטית, אלא טענה שהתעוררה במרומים, וקורח אינו אלא שליח להעביר את הדברים. אם ישיב לו מיד - יגיע שליח אחר ויעורר גם הוא את אותה השאלה.
"לכן נפל משה תחילה על פניו והתבונן היטב בתוכו פנימה. רק לאחר שנוכח בוודאות שאין בו שמץ של התנשאות, הבין שקורח אינו שליח מלמעלה, אלא איש ריב ומחלוקת, ואז השיב לו על טענתו.
"כן היה גם בנידון דידן...".
על פי סיפורי חסידים, עמ' 363

שותפות עם אביי
כשהגיע אדמו"ר הזקן לליאזנא, היה עדיין אברך צעיר, ולא רבים הכירו בגדולתו. באחד הימים הראה אדמו"ר הזקן מופת, וה"מתנגדים" שדרו בעיר לא ראו זאת בעין יפה. הם דרשו מהאברך להתייצב בבית הדין בויטבסק, ולהסביר את מעשיו.
בעמדו לפני בית הדין, אמר אדמו"ר הזקן: "אין לי מה לומר. אוכל רק לספר מעשה אותו שמעתי ממורי ורבי, המגיד ממזריטש".
*
הדבר אירע בטרם התפרסם שמו של הבעל שם טוב בעולם. פעם הראה הצדיק מופת בעיר ברוד. אנשי העיר חששו שכוחו לחולל מופתים אינו נובע מכוחות הקדושה, חלילה, ורצו להחרים אותו.
אמר להם הבעל שם טוב שלא בכוחות עצמו עשה את המופת, אלא בשיתוף עם אביי. הוא הסביר את דבריו בכך שראשי התיבות של הפסוק "ואם בריאה יברא ה'" (האות הראשונה של שם ה' כפי שהוא נכתב בתורה היא י') מרכיבים את המילה "אביי". הכוח לחולל את המופתים הוא, אפוא, מאביי...
שאלו את הבעל שם טוב: "הרי המילה הראשונה, "ואם", מתחילה בו', ולא בא'! איפה יש כאן, אם כן, ראשי תיבות של "אביי"?". הבעל שם טוב השיב שגם אביי לא יכול היה לעשות דבר ללא אותה ו', הרומזת על "המשכת" וגילוי התורה. אביי היה מקור התורה שבעל פה, ורק על ידי התורה אפשר "להמשיך" ולגלות את פי הגיהינום. אביי, באמצעות הו' המקדימה יכול היה לחולל מופתים עצומים כאלו, מנוגדים לטבע העולם בתכלית.
*
"עיקר חטאם של קורח ועדתו היה זה שהם "נועדים על ה'", הם התנגדו להתנהגות שלמעלה מדרכי הטבע.
"ובני קורח לא מתו, הם נמצאים בכל הדורות...", סיים אדמו"ר הזקן, והמסר הובהר היטב.
על פי ספר השיחות, תש"א, עמ' 137

מהרפש כבר יצאנו
מחוגי השעון השלימו סיבוב נוסף. עוד שעה חלפה לה, וההקפות טרם התחילו.
החסידים לא העתיקו עיניהם מהדלת הסגורה. הם הגיעו לבית מדרשו של רבי מנחם מנדל מויטבסק, כדי להסתופף בצילו בירח האיתנים. חלפו הימים הנוראים, ואחריהם חג הסוכות, זמן שמחתנו. כעת משתוקקים כולם להשתתף בהקפות במחיצת הצדיק. אולם, משום מה, שוהה הרבי בחדרו ולא יוצא אל חסידיו מלאי הציפייה. מחוגי השעון ממשיכים לנוע והדלת נותרת סגורה.
מספר חסידים אזרו עוז ונקשו על הדלת.
"יואיל נא רבינו לצאת אל חסידיו ולומר "אתה הראת"", ביקשו בקול תחנונים.
"צר לי, אך היום לא אוכל לומר את הפסוק "אתה הראת"", השיב הרבי בנימת התנצלות. "מהשמים גילו לי מאה פירושים לפסוק זה, והיות ולא הצלחתי עדיין להשיג ולהגיע אל אותן דרגות בעבודתי, לא אוכל לומר את הפסוק".
הנוכחים חיכו שעה ארוכה, מקווים שהחלטת הרבי תשתנה במהרה. לבסוף, מספר חסידים אמיצים נכנסו לחדרו של הרבי וחזרו על בקשת הציבור. למרבה האכזבה, נתקלו בסירוב נוסף.
היחיד שלא היה שותף לרגשות הקהל, היה אדמו"ר הזקן, אשר ניצב בפינתו, אחוז דבקות. הוא יכול היה להמשיך לעמוד כך עוד שעה ארוכה, לולי החסידים חסרי האונים, אשר החליטו לבקש את עזרתו.
"שובו לחדרו של הצדיק, ואימרו לו שהיות והחסידים קיבלו אותו לרבי, עליו לצאת ולומר את סדר ההקפות. אם הוא ימשיך לסרב, הזמינו אותו לדין תורה, ואני אוכל להיות הדיין", הורה אדמו"ר הזקן.
החסידים הנבוכים נקשו על דלת החדר ומסרו את דברי אדמו"ר הזקן. הצדיק עמד בסירובו והם נאלצו להזמינו לדין תורה.
"דין תורה בפני רבי זלמניו? אני מוכן!" אמר הרבי.
שני הצדדים התייצבו לדין תורה. החסידים טענו כי קיבלו את רבי מנחם מענדל לרבי, ולכן עליו לנהוג כרבי ולומר את פסוקי "אתה הראת". רבי מנחם מענדל טען מצידו כי כל עוד לא הצליח ליישם בפועל את כל פירושי הפסוק "אתה הראת", איננו יכול לומר את סדר ההקפות.
"רבי, הפסדתם בדין", פסק אדמו"ר הזקן, ונימק את החלטתו: "ראשית, ההיגיון מחייב שלא ניתן להגיע אל האופק. ככל שהאדם יתקדם יותר, יראה למרחק רב יותר. הדבר נכון הן בגשמיות והן ברוחניות. ככל שתגיעו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, תהיה ראייתכם למרחק גדול יותר, וגם אם תיישמו בעבודתכם את כל מאה הפירושים, תשאפו שוב להגיע לדרגה גבוהה עוד יותר, ולא יהיה לכך סוף".
"שנית, אוכל להביא משל שימחיש את הצדק שבפסקי", הוסיף אדמו"ר הזקן, וסיפר: "מעשה בזוג שהתגורר למרגלות ההר. כל מי השופכין שנזלו ממורד ההר התנקזו אל פתח ביתם, ומעונם היה מלא רפש וטיט דרך קבע. חייהם היו קשים מנשוא, ובאחד הימים החליטו לעזוב את מקום מגוריהם ולבנות את ביתם החדש במעלה ההר, הרחק מהלכלוך והזוהמה. טיפסו בני הזוג במעלה המדרון, עד שאזלו הכוחות. נשא הבעל עיניו כלפי מעלה, ופרץ בבכי: "גם אם כל ימינו נטפס עוד ועוד, עדיין לא נגיע אל הפסגה", התייפח בייאוש. השיבה לו הרעיה החכמה: "איננו מוכרחים להגיע אל הפסגה. מספיק שיצאנו מהביצה, כך שנוכל לעצור בנקודה הנוכחית ולבנות כאן את ביתנו".
כולם הקשיבו בסקרנות, מצפים לשמיעת הנמשל.
"גם בנוגע לענייננו, מן הרפש יצאנו כבר. בימים הנוראים נפרדנו, ברוך ה', מהחטאים, ומה אם לא הגענו עדיין אל פסגת ההר?"
פסקו המנומק של אדמו"ר הזקן מצא חן בעיני רבו, ורבי מנחם מענדל יצא לאמירת פסוקי ההקפות.
על פי רשימות דברים, חלק ד, עמ' קנט.
סיפורי חסידים – מועדים, סיפור מס' 217

אסתכל באורייתא וברא עלמא
כאשר היה אדמו"ר הזקן בבית הכלא בפטרבורג, בעקבות ההלשנה עליו לשלטונות, נודע לשרי הממשלה כי איש אלקים, מופלג בחכמה ובתבונה, נמצא בבית המעצר. כמה מהם החליטו לנצל את ההזדמנות ולהיכנס אליו, כדי לשוחח עימו ולבחון את חכמתו.
באותה תקופה הגיעה לרוסיה מפה חדשה של כדור הארץ, שכללה גם את ציור יבשת אמריקה – היבשת החדשה שהתגלתה זה לא מכבר.
"האם בקי אתה בחכמת ציור כדור הארץ?", שאלו השרים את הרבי.
כשהשיב להם הרבי בחיוב, פרשו בפניו את מפת כדור הארץ החדשה, וציפו לראות את תגובתו. עיין הרבי מעט במפה והעיר מיד כי נפלה טעות בשרטוט היבשת החדשה. החלו השרים להתווכח עמו, והיו ביניהם אף כאלו שלגלגו על השגותיו, אך לבסוף התברר כי אכן הצדק עימו.
השרים נדהמו. "הרי זו המפה הראשונה שהגיעה לרוסיה! מנין לך ידיעה כה מפורטת בציור יבשת אותה מעולם לא ראית?".
השיב אדמו"ר הזקן: "באות בי"ת של המילה "בראשית" הפותחת את ספר התורה, מצויר כל העולם כולו. משם יודע אני כיצד נראית היבשת החדשה – באופן מדויק!...".
על פי מגדל עז, עמ' רנו

שעון השמש
בשעות הצהריים יצא הנסיך שקסינסקי אל חצר ארמונו המפואר. לפתע הבחין בדבר מה מוזר. שעון השמש הנאה, הניצב במרכז החצר הגדולה, הפסיק לפעול. השמש מאירה במלוא עוזה, אך הצל אינו נופל כלל על הספרות, העשויות שיש.
'מה אירע לו, לשעון היפה?', תמה הנסיך. 'שנים רבות עבד ללא תקלות, ולפתע התקלקל?'. 'אולי מקרה הוא?', ניסה להתעודד.
לשמחתו, למחרת בבוקר פעל השעון ללא תקלות. ברם, בשעות הצהריים נעלם צילו ואיננו. מעקב אחר פעילותו של השעון העלה ממצא מוזר ביותר. השעון פועל בכל שעות היום, חוץ משעות הצהריים. בין השעה שתיים לשעה חמש, השעון אינו מראה את השעה כלל.
תעלומה אמיתית.
באחוזתו של הנסיך שכנה אקדמיה גדולה, ובה אנשי מדע מפורסמים. הזמין הנסיך את הפרופסורים אל החצר המטופחת, הראה להם את השעון, וביקש שיפתרו את החידה. למרבה אכזבתו, איש לא הצליח להסביר את התופעה התמוהה.
*
חלפו שנתיים.
זמן לא רב לאחר שנשא אדמו"ר הזקן את בתו של ר' יהודה לייב סגל, התפרסם שמו ברבים, והכול דיברו על גאונותו בתורת הנגלה והנסתר, ועל בקיאותו במדעים שונים.
לר' יהודה לייב סגל, חותנו של אדמו"ר הזקן, היו קשרי מסחר עם הנסיך שקסינסקי, בעל האחוזה הסמוכה לויטבסק. פעם, כאשר נפגשו לצורך עסקיהם, אמר הנסיך: "שמעתי על גודל חכמתו של חתנך הדגול, ואודה לך מאד אם תואיל להביאו אל אחוזתי כדי לבדוק את השעון. אולי בידו יעלה לפתור את החידה המשונה".
תחילה סירב אדמו"ר הזקן לנסוע אל הנסיך. "היום יבקש הנסיך פתרון לשאלה זו, ומחר יבקש פתרון לשאלה אחרת, ואט אט יגרום הדבר לביטול תורה מתמשך", טען.
ברם, לאחר הפצרותיו של חותנו והבטחתו שלא יטריחו יותר מפעם אחת ולא יבטלו עוד מלימודו – ניאות להצטרף אליו לנסיעה.
בבואו עם חותנו לאחוזת הנסיך, לא רצה לדבר בשפה הפולנית, אף על פי ששלט בה היטב, ודיבר אך ורק בשפת האידיש. חותנו עמד בתווך ותירגם את הדברים.
צפה אדמו"ר הזקן בשעון בשעת פעולתו בבוקר, וצפה בו כמה פעמים באותן שעות שבהן הוא הפסיק מפעולתו.
לא חלף זמן רב, ולתדהמת הנסיך ובאי ביתו, טען העילוי הצעיר כי פתר את התעלומה. "חכמינו לימדונו, בתלמוד, שבאמצע היום השמש בראש כל אדם, ואז, מלבד עננים אין שום דבר חוצץ ומפסיק את אורה. משעות הצהריים ואילך, כשהשמש מתחילה לנטות מערבה, ייתכן שקרניה יוסתרו.
"ככל הנראה, במרחק שתים עשרה או חמש עשרה פרסאות דרומית לאחוזה עומד הר גבוה ובראשו אילנות. בזמן האחרון גדלו האילנות וגבהו. כעת, עקב גובהם הרב, אין הם מאפשרים חדירת קרני שמש, מהשעה שתיים ועד השעה חמש. לאחר השעה חמש, בשעות אחר הצהריים, כאשר השמש נוטה מהמקום ההוא, מגיעות שוב קרני השמש ופוגעות בשעון".
רצה הנסיך לשלוח שליח מיוחד לבקר במקום שציין אדמו"ר הזקן, לראות אם אכן יש שם הר גבוה שבראשו עצים. אך הפרופסור מארסעי, מהנדס ומדען ששימש כמורה ראשי באקדמיה של הנסיך ובעל השפעה רבה, הניא את הנסיך מהבדיקה, כשהוא מבטל בזלזול את דברי אדמו"ר הזקן: "היהודים חושבים שהם יודעים הכול מתוך ספרי התלמוד... זעליג הרופא יודע לרפא על פי רפואות מהתלמוד, ברוך הגנן יודע כיצד להיטיב את האדמה על פי התלמוד, ואילו זנוויל הסרסור יודע לרמות את בעלי האחוזות על פי התלמוד... והנה, האברך הזה טוען כי מבין הוא כיצד קרני השמש מאירות על שעון השמש – וגם הוא שואב את ידיעותיו מהתלמוד...".
חותנו של אדמו"ר הזקן חש פגוע ונעלב מעקיצותיו של הפרופסור. אולם אדמו"ר הזקן עצמו השיב לפרופסור במתינות, כשהוא מדגיש כל מילה: "המופת הוא גרזן הגודע את המתייהרים במדע".
"גם פתגם זה הוא מהתלמוד שלכם?", שאל הפרופסור בלגלוג. "לא. זהו פתגמו של החכם גאלינוס היווני", השיב אדמו"ר הזקן בשלווה. "פתגם שאמר על אותם המתייהרים במדע, שלא הגיעו לגובה הראוי".
כאשר שב ר' יהודה לייב סגל לביתו, סיפר על המאורע לאחדים ממכריו, ואלו החליטו לנסוע בעצמם אל ההרים ולבדוק האם אכן גדלים אילנות בראשם. כשהגיעו למקום הנקוב, ראו שתיאורו של החתן הצעיר היה מדויק בתכלית. מיד שכרו פועלים לשם כריתת העצים הגבוהים שבראש ההר.
עברו מספר ימים, ומנהל האחוזה נכנס אל אדונו הנסיך ובפיו בשורה: "השעון שבחצר הארמון החל להראות את השעה גם בשעות הצהריים". התרגש האדון מאד, ועד מהרה נפוצה השמועה כי השעון שבחצר הארמון חזר לעבוד כתיקונו.
כאשר שמעו זאת מכריו של ר' יהודה לייב סגל, באו לפני הנסיך, והביאו עימם את אנשי הכפר הסמוך להר, ובנוסף, תעודה מבית הפקידות של הכפר, המעידה כי האיכרים כרתו סך מסוים של עצים מאותו הר שעליו הצביע אדמו"ר הזקן.
מיד התפרסמה גאונותו של אדמו"ר הזקן בין חכמי המדע הגדולים.
הפרסום על גדלותו וגאונותו של אדמו"ר הזקן היה לו לעזר בעסקנות הציבורית שבה עסק - סיוע לפרנסת היהודים. באותה תקופה הוא קנה שטחי אדמה, כלי עבודה ובעלי חיים, ותבע מיהודים לעזוב את פרנסתם התלויה בפריצים ובנסיכים, הידועים בשנאתם את היהודים, ושידל אותם למצוא את לחמם מעבודת האדמה.
על פי אוצר סיפורי חב"ד, חלק ב, עמ' 262

לאבד את ה"מהרה"
בימי נעוריו נהג אדמו"ר הזקן לשבת שעות ארוכות בבית המדרש של סבו, רבי משה פוזנר, וללמוד תורה. באחד הימים, בעת שהותו בבית המדרש, הבחין כי אחד הלומדים קורא מתוך הספר במהירות רבה. ניכר היה שהוא מבין היטב את הנלמד, אולם החיפזון בו דילג מדף לדף לא מצא חן בעיני העילוי הצעיר.
"מדוע אתה ממהר כל כך?" הוכיח אדמו"ר הזקן את הלומד.
"מהיר אני בטבעי", התנצל הלומד.
"אם כך, עליך לשנות את הטבע", פסק העילוי.
"איני יכול לשנות את טבעי", טען הלומד.
"לכל יהודי יש נשמה, אשר מעניקה לו כוחות לשנות את טבעו בדרך של קבלת עול. תחילה תרכוש הרגל חדש, ועם הזמן יהפוך ההרגל לטבע שני. הרגל שנעשה לטבע מסוגל לשנות אפילו טבע עצמי. זכור כי קבלת עול היא היסוד החשוב ביותר בתורה ובעבודה".
המשיך אדמו"ר הזקן: "הפסוק אומר: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה". "ארץ" מלשון רצון. ה' נתן לך מתנה, "ארץ טובה", רצון וחשק בלימוד תורה ובעבודת ה'. דע לך, שכאשר מתברכים בחשק בלימוד, יש לקיים את "ואבדתם מהרה" – לאבד את ה"מהרה", את המהירות המופרזת, וללמוד תורה במתינות, לתת לנשמה להתענג על הנועם של התורה".
לימים, הפך הלומד לחסידו של אדמו"ר הזקן.
על פי ספר השיחות, קיץ ת"ש, עמ' 59

הערת המערכת: בספר זה מוצגים מאות סיפורים חסידיים חב"דיים בעיבוד קל בטוב טעם ודעת. ברם, אין בו תחליף לקריאת הסיפור בלשונו המקורית.

המאפיין הבולט בסיפורי חב"ד

ההתייחסות אל הסיפור החסידי היא כאל ערך תורני-רוחני, מוסף ערכי על "תורת החסידות" העיונית והקדושה. "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכולנו דעתנים (- חב"דניקים) – מצווה עלינו לְסַפֵּר"! - אִימרה ברוח זו, שמביא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (בשם זקנתו הרבנית רבקה ע"ה), מחדדת ומבהירה היטב כי על אף התדמית ה'קלילה', שהיא המאפיין הבולט של הסיפורת באשר היא – שונה הוא במהותו הסיפור החסידי. הסיפור החסידי עמוק-עמוק הוא, מעוגן בשורשו בעומקה מרחיב הדעת של תורת החסידות, וילכו שניהם יחדיו כתרי ריעין דלא מתפרשין. מתחת למעטה ה'קליל' לכאורה, מובעים דברים כדרבנות, פניני חשיבה, מסרים של עומק ופנימיות ואף גופי תורה ממש - המזדקרים במלוא עוצמתם בהתבוננות נכונה ב"רמיזא לחכימא" של הסיפור ה'תמים' לכאורה... כי היא הנותנת! דווקא תורת החסידות הנשגבה והנעלית – זקוקה לסיפור שישמש לה עוגן להפנמת הערכים והמסרים ולהחדרתם אל הנפש פנימה, בדיוק כשם שאור הנר זקוק לפתילה שתמשכהו למטה ותקיימהו. בבחינת "גדול שימושה יותר מלימודה", ובבחינת "יפה שיחתן – מתורתן".
מכאן נוכל להבין כיצד מצאו רבים מסיפורי חב"ד את דרכם אל תוך תוכם של "מאמרי הדא"ח" (='דברי אלוקים חיים') - הלוא הם המשאים העמוקים של תורת חב"ד שאמרו אדמור"י חב"ד בזמני שיא והתעלות.
ניתן למתוח כמה קווי אופי לסיפור עם 'גידְל' חבד"י, אך המאפיין הבולט יותר הוא אולי דווקא במה שאין בהם... סיפורי חב"ד העוצמתיים אינם דווקא סיפורי המופתים וההתרחשויות העל-טבעיות ש'התגלגלו' מתחת לשולחנם של צדיקי עליון - בזה אין משום חידוש, בבחינת "פשיטא". סיפורי ה"דגל" החב"דיים הם דווקא הסיפורים מחיי עבודתם ושיחם ושיגם של צדיקים, משפיעים ועובדי ה' שצמחו על רקע הוויות עולם המעשה. אלה הם 'חסידישע מעשה'ס' שמכילים את ה"ובכן", את התובנה המכוננת להתעלוֹת ולהשתפרות בעבודת ה' ובלימוד תורתו.
אם נבחין, סופם ועומקם של הדברים נעוצים בתחילה, במעשה בראשית - בראשיתה ובתחילתה של התורה הקדושה, בפתיחת ובתחילת פירושו של רש"י על התורה ובתחילת ספרנו שלנו, ב'מעשה' הראשון לפרשת בראשית. בסיפור הראשון שיקביל את פנינו בספרנו זה, מספר אדמו"ר הריי"ץ על ביקור החסיד רבי אייזיק מהומיל אצל הקדוש האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין. רבי אייזיק הבחין שהאדמו"ר הפגין חביבות לספר של סיפורי חסידים, ונראה על פניו כמי שהעדיפוֹ על ספר תורני מסויים. לתמיהתו של רבי אייזיק הסביר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין כי להנהגה זו סיוע מדברי רש"י הקדוש בתחילת ספר בראשית: רש"י פותח את פירושו לתורה בדבריו של רבי יצחק, מה טעם פתחה התורה ב"מעשה בראשית" ולא פתחה בפרטי הוראת קיום המצוות ב"החודש הזה לכם" - להורות לנו שהמסרים שמביאים אתם מעשה אבות ומעשה בראשית, סימן הם לבנים, וקודמים להוראות התורה בקיום המצוות!
מתוך המבוא לספר החדש
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il