בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הושענא רבה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

מתוך ליל לימוד הושענא רבה בישיבת בית אל תשע"ב

להפוך את החיים לקודש

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ' תשרי תשע"ב
8 דק' קריאה 31 דק' צפיה
הסוכה כשלמות בעבודת ה'

טעמי מצוות סוכה
נצטווינו בתורה "בסכות תשבו שבעת ימים" ודרשו חז"ל: "תשבו כעין תדורו" . הישיבה בסוכה היא הדרך להפוך את כל חיי החול לקודש. כי בסוכה כשאדם אוכל ושותה הוא מקיים מצווה, ומברך על כך "לישב בסוכה", כשהוא הולך לישון, זו גם מצווה, ולכתחילה צריכים לישון בסוכה איש ואשתו. כשאדם חי חיים כאלה שבעה ימים, כל החיים מתרוממים ומתקדשים. שבעת ימי החג הם דגם איך בעצם אנחנו צריכים לחיות יום יום ואיך יהיו החיים שלנו לעתיד לבוא.
נאמר בילקוט שמעוני פרשת אמור :
אמר רבי אלעזר בר מרוס למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? ...שמא יצא דינם של ישראל לגלות ועל ידי כן עושים סוכה וגולים מבתיהם והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל.
זאת אומרת שבסוכה יש גם בחינה של גלות. וצריך להבין: קודם אמרנו שהישיבה בסוכה היא שיא ההתרוממות, אז איך המדרש אומר שזו בחינה של גלות?
יש מדרש נוסף שגם אותו צריך להבין. המדרש מלמד שנטילת הלולב בסוכות היא מין הודאה על שניצחנו בדין. המדרש מביא משל למלך שהייתה מדינה אחת שהייתה חייבת לו חוב גדול. הלך לקראת מדינה זו כדי לגבות חובו. כשהתקרב למדינה יצאו גדולי המדינה וכיבדו אותו מאוד והכריזו: המלך בא אלינו! כשראה המלך את הכבוד הגדול, אמר: אני מוחל להם על שליש מהחוב. התקרב עוד ובאו אנשים רבים נוספים וגם כבדו אותו בכבוד גדול. אמר המלך: אם אתם מתייחסים אלי יפה כל כך, אני מוחל על עוד שליש. הגיע למדינה, הגיעו אנשים נשים וטף כולם בשמחה גדולה מאוד ואמרו: המלך בא! המלך בא! כבדו אותו בכבוד כזה, עד שאמר המלך: אני מוחל כבר על כל החוב, מכאן והלאה נתחיל חשבון חדש. כך ישראל: בערב ראש השנה צדיקים מתענים, וחוזרים בתשובה: הקב"ה מוחל על שליש מהעוונות. בעשרת ימי תשובה בינוניים מתענים: הקב"ה מוחל על עוד שליש. הגיע יום כיפורים כולם מתענים לפני הקב"ה: אנשים נשים וטף, והקב"ה מוחל על השליש האחרון, ואומר: מכאן והלאה נתחיל חשבון חדש. לכן נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" , והרי יום ט"ו איננו היום הראשון בחודש, אלא הכוונה היא: היום הראשון לחשבון עוונות, מכאן והלאה מתחיל חשבון חדש. מה ישראל עושים באותו היום - הם נוטלים לולביהם, ומנפנפים עם הלולב ואומרים: ניצחנו בדין, הקב"ה כבר הוציא אותנו בדימוס, אנחנו כבר פטורים מכל החובות, הקב"ה סלח לנו על כל חטאנו .
ושוב צריך להבין, מה עניינו של חג הסוכות, האם הוא בשורה של מחילה על כל החטאים, האם הוא חג של התרוממות רוחנית או שמא התחייבנו גלות, ואנו יוצאים לסוכה כדי לקיים את החיוב הזה ולהיפטר מחיוב גלות ממשי שהקב"ה מעלה עלינו כאילו גלינו. איך להסביר את עניינו של חג?


המתקת הדינים בסוכה
אפשר להסביר שאנחנו בטוחים שהקב"ה מחל לנו על כל עוונותינו ובכל זאת אנחנו עושים דבר נוסף כדי לגלות שאנחנו מקבלים את דינו כמו שהוא, אנחנו לא מערערים ומהרהרים על שום דבר. הוא רחום וחנון ואנחנו בטוחים שהוא מחל. אבל אנחנו צריכים לעשות איזה מעשה נוסף של תשובה, מעשה מסוים של גלות, כדי שהקב"ה יימחל לנו על עוונותינו. גם לדעת רבי שסובר שהקב"ה מוחל ביום הכיפורים אפילו אם לא חזרו בתשובה , צריך להסביר שבאמת מבחינה מסוימת ביום הכיפורים יש מחילה על כל העוונות אפילו אם לא חזרו בתשובה, אבל יש דרגות שונות בכפרה של יום הכפורים. כשאנו בטוחים שהקב"ה מחל לנו, אנחנו מתכוונים להגיד שחזרנו בתשובה, וודאי שהקב"ה מקבל את תשובתנו, אבל האם עשינו את התשובה בצורה הטובה ביותר עד שהקב"ה, יודע תעלומות, מכריז ואומר שלא ישוב עוד לכסלה . זו מדרגה מיוחדת של תשובה ואז בוודאי שאם האדם מגיע לכך המחילה היא מוחלטת ושלמה. כגודל התשובה שלנו כך גודל המחילה. אז אם האדם לא חזר בתשובה יש מחילה מסוימת לדעת רבי אבל לא אותה מחילה כמו אם עקרנו מלבנו את הכל, אם עשינו כך וחזרנו בתשובה שלמה - אין כל ספק שהמחילה תהיה מחילה גמורה.
יוצא שמצד אחד אנו מנופפים בארבעת המינים כאות וסימן למחילה מאת ה' שאנו בטוחים שכגודל תשובתנו כך גודל המחילה, ומאידך, אנו מכירים בכך שהתשובה היא מורכבת ולכן יוצאים לסוכה לומר שאולי לא חזרנו בתשובה בשלמות, ואולי צריך עוד מעשה של גלות לכפר על חטאינו.
יש לנו עוד מקור האומר שיש בסוכה עניין של המתקת הדינים. הגמרא אומרת שאם יורדים גשמים אז אדם פטור מהסוכה וצריך לצאת ממנה. חז"ל ממשילים זאת לעבד שבא למזוג לרבו את הכוס ושפך לו קיתון על פניו . כאילו האדון אומר: לא רוצה את המזיגה הזאת. מסביר הגאון מוילנא שפירוש הביטוי: 'למזוג את הכוס', הוא שהיה שם יין חזק, אדום, ובא העבד למזוג את הכוס במים, שהיין לא יהיה כל כך חזק והרב לא רוצה את המזיגה, לא רוצה כביכול להמתיק אותו אלא רוצה להחזיק את הדין ולשמור אותו. ומוסיף הגאון מוילנא שסוכה והכוס זה אותן האותיות בדיוק בהפך, כלומר הסוכה זה מזיגת כוס, כי כשאנחנו יושבים בסוכה אנחנו ממזגים את הדין, ממתיקים אותו, זה ענין הסוכה, ענין היציאה לגלות. כאילו אנחנו כבר מקבלים עלינו את הגזרה, כדי להמתיק את כל הדינים.

הגשם כבחינה לביטול לפני ה'
בשנים קודמות כשהיה גשם או סכנת גשם בסוכות, חשבתי בליבי שאם יורדים גשמים, יכולה להיות מזה פעולה מאוד חשובה של גילוי אהבת ה' שלנו. אמנם כשיורדים גשמים חז"ל מתארים את זה כאילו הקב"ה לא רוצה אותנו בסוכה. אבל זה לא בדיוק כך, כי הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת לנו שלעתיד לבוא הקב"ה יבוא לדון את העולם והגויים שלא שמרו את המצוות עומדים לקבל עונש ואז הם מתלוננים לפני הקב"ה שלא נתן להם את התורה ומבקשים: תן לנו מצוה ונעשנה. והקב"ה לא רוצה לבא בטרוניה עם בריותיו אז הוא נותן להם לקיים את מצוות סוכה. כל אחד ואחד מהם עולה לראש גגו ועושה סוכה והקב"ה מקדיר להם חמה של תמוז שאי אפשר לשבת בסוכה מרוב חום וכל אחד בועט בסוכה והולך. שואלת הגמרא מה הם עשו שלא כשורה, הרי מצטער פטור מהסוכה, משיבה הגמרא: הם יכלו לצאת מהסוכה ולא לבעוט.
רבי פנחס מקוריץ שואל על דברי הגמרא: למה הקב"ה מקדיר להם חמה, אם נותנים לגויים לקיים מצווה, תנו להם לקיים אותה, למה הקב"ה מקדיר להם חמה? משיב רבי פנחס מקוריץ שכל עניינה של הסוכה הוא הביטול כלפי ריבונו של עולם. כשבני ישראל יושבים בסוכה הם יושבים 'בצילא דמהימנותא', יוצאים לגלות. הגויים לעומתם עושים כל אחד סוכה "בראש גגו", מתגאים. במקום להתבטל כלפי ריבונו של עולם אז כל אחד מתמלא בגאווה, בדיוק ההפך מהמטרה של הסוכה, הקב"ה לא יכול לסבול הנהגה כזו ומגרש אותם מהסוכה. כביכול אומר, לא לזה התכוונתי, התכוונתי שתבטלו את עצמכם.
למדתי מדברים אלו לימוד חשוב מאוד. הקב"ה לפעמים בוחן אותנו איך אנחנו מקבלים מקרה שאנחנו רוצים לקיים מצווה והוא דוחה אותנו. אם נקבל את זה בצורה נכונה - קיבלנו פרס. כאשר הקב"ה לא מקבל את המצווה שאנו רוצים לקיים, זה לא שכביכול הוא אומר: אני לא רוצה אתכם, אלא זהו מבחן מה נעשה אם הוא אומר שלא רוצה את המצווה שלנו. אילו הגויים היו יוצאים בהכנעה הם היו מצליחים במבחן, אבל בכך שהם בעטו, הם הראו שאת כל הסוכה הם עשו מגאווה. אבל מי שעושה סוכה מפני שבא לקבל עליו עול מלכות שמים ומרגיש שהוא יושב בצלו של ריבונו של עולם, צל האמונה, ומבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם, וכשבאים גשמים הוא מקבל את הדין, ומרגיש: מה שהקב"ה רוצה אנחנו בטלים כלפיו, אם רוצה שנשב בסוכה, אנחנו יושבים, אם רוצה שלא נשב בסוכה, אנחנו מקבלים את הדין וזה נחשב כאילו ישבנו, זה יותר אפילו מהמצב שישבנו בסוכה - כי הצלחנו במבחן.
חז"ל אומרים לנו במסכת קידושין מהו כיבוד הורים הכי גדול, אם ההורים עושים פעולות מרגיזות שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום, למשל אמא זורקת את הארנק עם כל הכסף שהבן אסף, ארנק מלא וגדוש לים, איך הבן מתנהג אז, אם הוא לא מתפרץ כלפיה זה כיבוד אב ואם. לא רק אם האדם נותן להורה כוס לשתות, מלווה אותו בדרך, עוזר לו, מלבישו, מכסהו ועושה כל הפעולות היפות האלה. זו לא הדוגמא המושלמת לכיבוד אב, אלא השלמות היא אם ההורה פוגע בך ואתה מקבל את זה. זה כיבוד האב הגדול ביותר. כך בעבודת ה', אבינו שבשמים מוריד לך גשם פוגע, לא נותן לך לקיים את המצווה, ואתה מקבל את זה, כי כך הוא רוצה שיהיה, זו עבודת ה' הגדולה ביותר. עלינו להבין שחז"ל לא התכוונו לומר שירידת גשמים הם סימן שהקב"ה דוחה אותנו, אלא שהקב"ה בוחן אותנו.

מידות האושפיזין
נאמר בזוהר שבחג הסוכות מגיעים אורחים לסוכה. בכל יום באים שבעה אורחים ולכן חסידים ואנשי מעשה נוהגים בכניסתם לסוכה להזמין את האושפיזין ובכל יום אורח אחר הוא המארח של כולם. כולם באים יחד איתו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, שבעת הרועים. כולם היו רועי צאן כפשוטו, אמנם לא נזכר שאהרן היה רועה צאן, אבל אהרן ומשה נחשבים כאחד ומשה היה רועה צאן. בתחילה כל אחד מהשבעה היה רועה צאן אחר כך רועה של עם ישראל.
כל יום מבטא מידה של כל אחד מהרועים: חסד, גבורה וכן הלאה. אברהם אבינו הוא איש החסד, והוא היה קשור אל הקב"ה בעבותות אהבה. אברהם אוהבי מגלה את מידת אהבת ה' במידה היותר גדולה. ביצחק התגלתה מידת הגבורה, ביעקב, מידת האמת: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ). וצריך לדעת שכל מידה מרכיבה את כל המידות, לכן אנחנו אומרים בכל יום היום זה אושפיזין של פלוני כי מידתו היא המידה העיקרית באותו יום אבל בכל מידה יש שילוב של כל המידות, יש גבורה שבחסד כלומר המידה העיקרית זו מידת החסד, ויש חסד שבגבורה.
פעם חזרתי משירות מילואים עם הרופא של היחידה שלא היה אדם שומר מצוות. בדרך שאל אותי הרופא מה פירוש מאמר חז"ל: "טוב שברופאים לגיהינום "? התלבטתי מאוד איך לענות לו, הרי הוא רופא, ואז הוא המשיך בעצמו ואמר: אני שואל אותך כי אני אוסף פירושים על המשפט הזה. אמרתי לו: איזה פירושים אתה כבר מכיר? אז הוא סיפר לי שהגיעה אליהם לבית החולים בחורה שחלתה במחלה ידועה קשה והיה צריך לעשות לה ניתוח כדי לסלק את הגידול, אבל הניתוח היה במקום כזה שאם היו עושים אותו באופן מלא הוא היה פוגע מאוד ביופייה ובנשיותה, והיא התחננה בפני הרופאים שיעשו את המינימום בניתוח. הרופאים שמעו לה ובגלל זה אחרי חצי שנה המחלה חזרה וכבר אי אפשר היה להתרפא ממנה. הם היו טובים, ועליהם אמרו חז"ל: "טוב שברופאים לגיהינום". רופא לא צריך "להיות טוב" ולרחם, רופא צריך לרפא, הם היו צריכים להיות כאילו רעים כלפיה, אבל הם היו כאילו טובים, זה גבורה שבחסד. אם אדם עושה חסד לכולם לרעים ולטובים, לפעמים הוא גם עושה חסד עם אכזרים, ומרחם על אכזרים זה לא חסד, החסד צריך להיות מחושב. כלומר גם במידת החסד לפעמים צריך גבורה, וזה החסד האמיתי. לדוגמה קשה להעיר את הילד בבוקר לתפילה, צריך בשביל זה קצת קשיחות, לא לרחם על הילד המסכן, אבל האמת שהאבא עושה עמו חסד, הוא מחנך אותו, להעניש את הילד זה חסד, שנאמר: "חוסך שבטו שונא בנו ", זה גבורה שבחסד.
ויש גם חסד שבגבורה, אפילו כשמענישים בן אדם והוא ראוי לעונש, אומרים לנו חז"ל: "ברור לו מיתה יפה" , זה חסד שבגבורה, מגיע לו עונש ואי אפשר שלא לתת לו עונש אבל מה שלא הכרחי לא ניתן שלא יתנבל יותר מדי. כל מידה היא מורכבת, יש אנשים בעלי חסד, יש גיבורים, יש אנשי תורה, יש אנשי אמת, יש נביאים ויש צדיקים ויש מלכים אלה כל המידות.
בכל מידה יש קיצוניות שאינה שלמות. מידת האמת היא המידה האמצעית לכן יש לה קיום מתמיד. אומר המהר"ל שלכל צד יש קצה וגבול אבל לאמצע אין גבולות אז הוא מתקיים תמיד . מדתו של יעקב אמת, ונאמר "יעקב אבינו לא מת" , הוא חי קיום מתמיד. מהמידות האלה מתפשטות אחר כך הנצח וההוד שהן שילוב של המידות הקודמות ומופיעות בכוחות נוספים. ובחג הסוכות בכל יום צריך לעבוד על מידה אחרת מהמידות.
המידה האחרונה, מידת המלכות, היא מידתו של דוד המלך. מדרגת המלכות היא הביטול הגמור של המלך כלפי העם, כלפי כל המציאות, "דלית ליה מגרמיה כלום" כמו שאומר דוד המלך: "ואנכי תולעת ולא איש" , אינני איש פרטי. לדוד המלך הייתה עוצמה של הנהגה, הוא היה גיבור מלחמה ואיש עם כוחות הנהגה נפלאים. "דוד מלך ישראל חי וקיים" , אבל כל ההנהגה שלו הייתה התבטלות כלפי ריבונו של עולם, כלפי עבודת ה' וכלפי עם ישראל. "אנכי תולעת ולא איש" באופן פרטי אני כלום. זו מידת המלכות שמקבלת מכולם, היא בעצם הסיכום של כל המידות כולן.
בימינו ברוך ה' חזרנו לארץ ישראל, ומתקדמים לקראת מהלכי הגאולה. בגמרא במסכת סנהדרין כתוב שהמשיח לא בא אם מחכים לו אלא הוא בא בהיסח הדעת , הגמרא אומרת שהדיבור עליו מעכב את בואו, אלא "פתאום יבוא" , באופן בלתי צפוי כשלא נהיה מוכנים. והפסוק בא להגיד לנו שתמיד נהיה מוכנים ושלעולם "יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" כי אי אפשר לדעת אם פתאום יבוא הגואל ואנחנו נצטער ונאמר: אם ידענו כל ההתנהגות שלנו הייתה שונה, אלא חייבים תמיד להיות מוכנים. "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" פרושו של דבר שלא יהיה על הבגד רבב, "סור מרע" לא לעשות שום דבר לא נכון חלילה וחס, "ושמן על ראשך אל יחסר" פירושו של דבר לעשות דברים טובים. שמן הוא משל לשם טוב, לאור של תורה. נעשה ככל שאפשר את הדברים הטובים והנכונים שצריכים לעשות ונמנע מהדברים הלא טובים והלא ראויים. נהיה מוכנים להיות תמיד 'בצילא דמהמנותא', לחיות חיי אמונה, שנזכה לכך ושה' יחתמנו בשנה טובה אותנו ואת כל עם ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il