ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תמרור אזהרה!

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ב

תמרור אזהרה!


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אברהם בן רוחמה

מספרים על החוזה מלובלין, שבשנה אחת רצה להביא את המשיח. אמר החוזה לתלמידיו – ריקדו ושמחו הרבה בשמחת תורה. אם יהיה לנו שמחת תורה שמח, נזכה גם לתשעה באב שמח.
ואכן, התלמידים רקדו ושמחו באותה שנה בשמחת תורה בכל כוחם. באותה שעה בה רקדו התלמידים בבית המדרש, הסתגר החוזה בחדרו וייחד ייחודים להבאת הגאולה. ביקש החוזה מאשתו, שתשמור עליו בפתח החדר שלא יאונה לו כל רע, כי ידע את גודל מפעלו, והבין שיהיו כוחות רוחניים שליליים שירצו להפריע לו.
והנה, שמעה הרבנית קול ילד קטן בוכה ודופק בדלת הבית. מיהרה הרבנית לעבר דלת הבית והזניחה לרגע קט את משמרתה. בדלת הבית לא היה אדם, ולכן שבה הרבנית במהירות לחדרו של החוזה, אך שם גילתה לחרדתה את החוזה נופל דרך החלון. החלון היה גבוה מקומת אדם, אך כאילו יד נעלמה משכה את החוזה והפילתו דרך החלון.
מיד הושבתה השמחה, הריקודים הופסקו בבית המדרש, והמוני החסידים יצאו לחפש את רבם. לאחר שעה ארוכה מצאוהו שוכב פצוע בפינת החצר. נשאוהו התלמידים לחדרו, ובדרך שמעוהו ממלמל את תיקון חצות, תפילת האבלות על חורבן הבית.
בתשעה באב של אותה שנה נפטר החוזה מלובלין.
בסיפור זה נזכר אני בכל שנה ב... עשרה בטבת. מדוע?
בארבעה ימים בשנה אנו מצים ומתאבלים על החורבן – יז' בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת. לשלושה מתוכם קל לנו ל'התחבר' ולחוש היטיב את אבל החורבן. יז' בתמוז ו – ט' באב הם ימי השיא בתקופת האבל של בין המיצרים, תקופה המוקדשת לאבל החורבן. גם צום גדליה חל בעשרת ימי תשובה, ורצינות התקופה חופפת עליו. אך עשרה בטבת (הקצר שבצומות) מתחבא לו באמצע החורף, ובפועל הוא די 'מפוספס'.
עשרה בטבת הוא היום בו החל מלך בבל את המצור על ירושלים. המתבונן במאורע ישיב לב, שלמעשה בעשרה בטבת עדיין לא אירע כלום. הרי כ – 1150 שנה לפני מצור זה, צר סנחריב מלך אשור על ירושלים, ובלילה אחד מת כל צבאו והמצור התבטל. אם כך, אם יזכו ישראל וישובו בתשובה, יתבטל המצור והכל ישוב אל מקומו לשלום. שונים הדברים בשאר הצומות בהם אירעו חורבנות בפועל – חורבן ירושלים, המקדש וכו'. אם כך – גם מבחינת המאורע, עשרה בטבת קל יותר.
אולם ב'אבודרהם' מצינו התייחסות מעניינת, הנותנת משקל מיוחד דווקא לעשרה בטבת. אומר האבודרהם בשם הגאונים – כולנו יודעים שכשצומות החורבן חלים בשבת נדחים הצומות מפני קדושת השבת. אך אם עשרה בטבת היה חל בשבת, היינו צמים בשבת, מפני שנאמר עליו – "בעצם היום הזה", והוקש בכך ליום הכיפורים שגם עליו נאמר – "בעצם היום הזה", וכשם שיום הכיפורים דוחה את השבת כך עשרה בטבת. (כיום, לפי לוח השנה שלנו, עשרה בטבת לא יוצא בשבת, אך יוצא בערב שבת, ומלבד יום כיפור הוא היחידי שמתענים ומשלימים בו לתוך שבת). ונשאלת השאלה – מדוע דומה עשרה בטבת דומה ליום כיפור?
התשובה נעוצה בהבנת מטרת הצום. לצומות החורבן יש שתי מטרות – אבל על חורבן העבר, וקריאה לפשפש במעשינו ולשוב בתשובה כדי שנזכה לבנות מחדש את המקדש. בנביאים ובפוסקים מופיע שהמטרה השניה היא העיקרית. בעשרה בטבת לא היה חורבן בפועל, אך היה אות מבשר רע. קריאה לישראל לשוב בתשובה. מעתה, יפתחו יושבי ירושלים את חלון ביתם בכל בוקר, יראו את חיילי בבל צרים עליהם, וקוראים להם בעצם נוכחותם – שובו מדרכיכם הרעים, פן תחרב עירכם ומקדשכם. זהו יום שכל כולו קריאה לתשובה. בכך דומה הוא ליום התשובה, יום כיפור, לכן מעמדו דומה.
ומכאן לסיפור בו פתחנו. החוזה מלובלין לימד את תלמידיו, שכל שנה היא מהלך אחד שלם. אם בתחילת השנה נגיע לפסגות רוחניות מתאימות, הרי שבתשעה באב שבסיומה, נזכה לגאולה שלימה. כל שנה יש הזדמנות מחודשת, ואם לא בנינו את השנה נכון, הרי ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו", ואנו החרבנו את המקדש של אותה שנה, ועלינו להתאבל בסיומה.
צדקה עשה לנו ה', שבאמצע החורף שתל לנו את עשרה בטבת, תמרור אזהרה המזכיר לנו – עד עכשיו הלילות התארכו, מכאן ואילך הימים ילכו ויתארכו. כשהימים והאור יגיעו לשיאם, תחול תקופת בין המיצרים. אם נזכה, יהיו אלו ימים של אור. בידינו עדיין לתקן, ולזכות להיגאל עוד השנה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il