בתחילת פרשת ויגש מגיעה לשיאה אחת הדרמות הגדולות במקרא. יוסף, המשנה למלך מצרים התעלל באחיו שבאים לקנות אוכל, ועכשיו הוא רוצה לקחת את בנימין לעבד. בשלב זה ניגש יהודה "לנאום של חייו". אם אכן חפץ יהודה ליצור אמינות בלב השליט המצרי, כדי שיוכל לקבל את הצעתו להיות עבד תחת בנימין, עליו להישמר שלא להציג עצמו בעיניו כתככן ורמאי. ואם כן, כיצד זה סוטה יהודה בנאומו מן האמת בלא מעט נקודות משמעותיות? לו היתה הסטייה רק באותם קטעי סיפור המתארים את אשר התרחש בכנען שלא בנוכחות יוסף - ניחא, אולם גם באשר לארועים שהשליט המצרי עצמו נוכח בהם, משנה יהודה באופן בולט את האמת. כבר במשפט הראשון, "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח", אינו נכון. יוסף מעולם לא שאל זאת, הם אלה שסיפרו מרצונם: "ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו". גם הטענה הבאה, "ותאמר אל עבדיך הורידהו אלי ואשימה עיני עליו" אינה אמת. יוסף מעולם לא ביקש בקשה קפריזית זו. לכשספרו לו האחים מרצונם על משפחתם, ביקש יוסף לבדוק את האמת בסיפורם: "בבוא אחיכם הקטן הנה... ויבחנו דבריכם האמת אתכם". יתר על כן, המשפט "ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו, ועזב את אביו ומת" לא נאמר על ידי האחים מעולם.
כיצד אפוא מעז יהודה לשקר במצח נחושה לשליט המצרי אשר גורל המשפחה כולה נתון בידו? על מנת להשיב על תמיהה זו נציע כאן בזהירות כיוון מחשבה חדש שעשוי להבהיר את הסוגיה. נראה כי האחים לא יכלו שלא לשים לב להתנהגותו המוזרה של השליט המצרי כלפיהם. מצד אחד הוא מתנכל ומתאכזר אליהם, אך מן הצד השני הוא מפתיע אותם במחוות אנושיות מתמיהות. כך למשל, את הצעתו הראשונה להשאיר את כולם במאסר ולשלוח אח אחר להביא את בנימין, הוא ממיר לפתע בהצעה שרק שמעון יישאר במצרים. יתרה מזו, הוא מצייד אותם בנדיבות באוכל, ובדרך הם מגלים להפתעתם כי הושב כספם.
בפגישתם עם השליט המצרי, הוא מביע התענינות נוגעת ללב בגורל אביהם, "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי". וכמו לא די בככך, הם מוזמנים לסעודת מלכים בה מושיבים אותם "הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו"..
אשר על כן נראה, כי לנוכח כל התמיהות שמעלה התנהגותו של האיש, לא יהיה זה מופרך להניח כי בשלב כלשהו עולה בלב האחים החשד בדבר זהותו האמיתית של השליט המצרי. סביר להניח כי עובדת היותו נער שעלה לגדולה בנסיבות מיוחדות היתה ידועה והמעורבות הרגשית המפתיעה שלוו בסיפורה של משלחת משפחה מכנען העלתה אולי את ה"רעיון המטורף" בדבר זהותו של האיש.
נדמה, כי כאשר ניגש יהודה אל יוסף ופותח בנאומו הנרגש, מקנן בליבו הרעיון הנועז כי יתכן ועומד הוא בפני אחיו יוסף. כיון שכך הוא בונה נאום מתוחכם ודו-משמע שיש בו יותר מקורטוב של הימור. ברובד החיצוני יש לדברים משמעות גם אם מדובר במשנה למלך המצרי, למרות ההאשמות הבלתי מדויקות המשולבות בו. אולם ברובד הפנימי והמשמעותי יותר, מכוון הנאום אל האפשרות שאכן האיש העומד לפניו הוא יוסף אחיו.
ברובד זה דבריו של יהודה הם חץ שנון המכוון אל ליבו של האח המתנכר, כדי לאלצו להסיר את המסכה מעל פניו: "יודע אני מי אתה, יודע אני גם כי אשמים אנחנו, אך יודע אני גם כי ליבך יוצא אל אבינו הזקן שאהב אותך יותר מכל. דע לך אחי, תהא סיבת התנכרותך אשר תהא, אם תמשיך את משחק התנכרותך, אתה הורג את אבא!"
ואכן דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב אח, "ולא יכול יוסף להתאפק... ויתן את קלו בבכי... ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי".