"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים" (מז,יד). הפשטות הגאונית שהיתה בבסיס עצתו של יוסף לפרעה היתה, לקנות מאנשי מצרים את תבואת שדותיהם בשנות השובע, כאשר מחיר התבואה היה זול ביותר עקב ריבוי התבואה בשוק, לאגור את התבואה במחסנים ואחר כך למכור אותה ביוקר בשנות הרעב. באופן זה הצליח יוסף להרוויח ולאסוף כמעט את כל הרכוש הפרטי המצרי לתוך אוצרותיו של פרעה.
חז"ל הטילו מגבלות על שיעור הרווח שרשאי מוכר להשתכר במכירה (בבא מציעא צ.): "המשתכר אל ישתכר יותר משתות (=שישית)". המפרשים (רש"י ורמב"ם, למשל) טוענים שהגבלה זו קיימת רק "בדברים שיש בהם חיי נפש", הכוללים את כל סוגי האוכל ("כסף משנה") או רק מאכלים חיוניים ("מגיד משנה"). כמו כן, מדובר במגבלה על הרווח הנקי, דהיינו לאחר שנוכו מהפדיון כל ההוצאות שהוציא המוכר לצורך המכירה. בנוסף, מגבלת הרווח אינה אמורה ביחס להשתכרותו של המוכר עצמו אלא ביחס למחירו בשוק. כך שאדם שקנה תבואה במחיר מסוים ולאחר מכן התייקרה התבואה - רשאי הוא למכור במחיר השוק ואף במחיר שייתן לו רווח של עד שישית ממחירו הנוכחי וזאת למרות שמחיר זה ייתן לו רווח של יותר משישית לעומת המחיר בו רכש את התבואה לפני ההתייקרות. יש שהסתפקו האם מגבלת הרווח נוהגת דוקא במוצרים שאינם שכיחים או גם באלו המצויים בשוק. (עפ"י תחומין א עמ' 455)