בפרשתנו מתואר המפגש בין יעקב ליוסף, כתוב בפסוק 1 : "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד:", מקריאה פשוטה של הפסוק נראה שרק צד אחד מהצדדים היה אקטיבי בפגישה, ואילו השני היה פסיבי שהרי הפסוק מתואר בלשון יחיד.
וכבר רש"י ביאר את הפסוקים ע"פ המדרש, שיוסף הוא זה שהיה האקטיבי בפגישה, ואילו יעקב עסק בנושאים אחרים: " וירא אליו - יוסף נראה אל אביו: ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה... אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:"

ותמוהים מאוד דברי רש"י, הרי מסופר לנו על יעקב שמיאן להתנחם על מות יוסף כפי שכתוב 2 : "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו:" וכן בבקשת האחים להוריד את בנימין לשליט מצרים, יעקב מסרב בתחילה באומרו 3 : "ויאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה:" ורק אחר שיהודה מפציר הוא נענה לכך. ולכאורה יעקב שכ"כ אהב את יוסף היה צריך גם קצת לבכות, או לפחות להראות מעט רגישות אחרי מפגש כ"כ מרגש, ובמקום זה יעקב אומר ק"ש, עכשיו זה הזמן להגיד ק"ש?! - ודוקא יוסף שלא מסופר לנו כלל על הצער שהיה לו מהריחוק מאביו הוא זה שבוכה כ"כ הרבה, ומוסיף על הבכיה הרגילה. ועוד שסוף סוף אחרי שיעקב רואה את בנו, ויכול להתענג מהקשר איתו, אחרי שנים כ"כ רבות שלא ראה אותו, היה מתאים שישמח שיש לו עוד שנים להיות איתו, ובמקום זה הוא אומר 4 : "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי:"

וכבר הרמב"ן הקשה על רש"י קושיות נוספות ופירש פירוש אחר לפסוקים "והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך:" ואמנם פירושו של הרמב"ן מסתדר עם השאלות ששאלנו, אך אנו צריכים להבין עדין את דברי המדרש שהביא רש"י שתיאר שיעקב אמר ק"ש בשעה זו.

השפתי חכמים מיישב את הקושיות, שהגיע זמן ק"ש ויעקב קרא ק"ש, ויוסף היה עסוק במצוות כיבוד הורים, ולכן לא קרא ק"ש שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.
והמהר"ל (בגור אריה על הפסוק) ביאר שההלכה כר' יהודה שמותר להפסיק באמצע ק"ש מפני היראה, ולכן יוסף הפסיק באמצע בשביל יראת אביו. אך יעקב קרא ק"ש, שיוסף בשבילו היה בנו, ולא היתה לו יראה כלפיו.
והשפת אמת כתב, שרצה לכוון את כל אהבתו והתרגשותו באותה העת כלפי ה', ולכן קרא ק"ש.
תשובה נוספת הובאה במסכת כלה רבתי, שכותבת שפחד יעקב שמא יוסף "התקלקל" במצרים, ולכן לא רצה לנשקו.
ויש שמיישבים שפחד שימות מרוב התרגשות, ולכן אמר ק"ש קודם שימות.

הכל אמת ונכון, אך אולי ניתן ליישב הסבר נוסף, שכל הצער והאבל של יעקב על מות בנו יוסף, היה הרבה יותר עמוק מצער של אבא על מות בנו. יעקב זיהה ביוסף את ההנהגה החומרית של עמ"י, ולכן כ"כ השקיע בו ואהב אותו בצעירותו, שידע שיש ביוסף כוחות עצומים, שיכולים להגיע לכיוון מסוים, שיוביל את כל עמ"י בצד החומרי, ומפאת המורכבות של הכוח הזה היה צריך להשקיע הרבה מאוד ביוסף, שלא יתעה לכיוונים אחרים, וחשב שהצליח בדרכו, ושמבניו כל עמ"י יצא. וכשיוסף נטרף חש יעקב שנחסר מעמ"י הצד החומרי, חסרה הנהגה חומרית, אין שלמות בבניו, והרגיש שאין מי שיתן את מה שיוסף יכל לתת לפאזל של עמ"י. וכאשר נפגשו סוף סוף, וראה יעקב את יוסף, ודאי ששמח שמחה עצומה, ככל אב ששמח לראות את בנו חי אחר שחושב שנטרף, אך מעבר לכך שמח שכל עמ"י קיים, כל הצדדים והנטיות שיש בעמ"י חיים. ולכן אמר ק"ש, קיבל עליו עול מלכות שמים, שהרגיש שהגיע לשלמות, שהכל יושב על מקומו בשלום. וממילא ה' אחד, וחלה אחדות ה' בעולם. ר' נתן כותב שהפסוק "שמע ישראל..." והפסוק: "ברוך שם כבוד..." ביחד הם 12 תיבות כנגד 12 שבטי ישראל. אז היה יכול יעקב להגיד: "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".

---

^ 1.בראשית פרק מו, כט
^ 2.בראשית פרק לז, לה
^ 3.בראשית פרק מב, לח
^ 4.בראשית פרק מו, ל