ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים רביבים

שמות עם שורשים

בכלל מצוות כיבוד הורים לקרוא לתינוקות על שם הסבים והסבתות * לא ראוי להסתפק בשם שני או בשם אופנתי בעל צליל דומה.
מוקדש להצלחת
עינת בת שרה
לחץ להקדשת שיעור זה
עיקר מצוות כיבוד הורים מכוונת לאבא ולאמא. וממצווה זו מסתעפת מצווה לכבד גם את הסבא והסבתא, מפני שבני בנים נחשבים כבנים, ועוד שבכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם. אמנם ברור שחובת הכבוד להורים גדולה יותר מאשר חובת הכבוד לסבים ולסבתות.

בכלל המצווה גם לקרוא לתינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה. ואמנם רבים בדור האחרון מתקשים לקיים מצווה זו. נדמה להם שנתינת שם על שם הסבא פוגעת בעצמאותם, שוללת מהם את החירות לבחור שם כאוות נפשם. אבל עליהם להתגבר על הקושי הזה, לקיים את המצווה ולכבד את ההורים והסבים, ועל ידי כך יזכו שגם אותם יכבדו בהיותם זקנים, וגם את זכרם ישמרו לאחר מאה ועשרים שנה.

ויש כאלה שבוחרים שם לתינוק, וכדי לצאת ידי חובה מוסיפים לו שם שני על שם הסבא או הסבתא, או מסתפקים ברמז לשמו של הסבא. אם למשל קראו לסבא יוסף, יקראו לנכד יוסי או אסף. אבל הם אינם מקיימים את המצווה כראוי. ופעמים רבות מדובר בשמות הקדושים והיפים ביותר, כשמותיהם של האבות והאמהות, הנביאים והנביאות, ורק בגלל רצון זמני לתת לילד שם אופנתי דחו את השם של הסבא או הסבתא להיות שם שני.

מן הסתם ברבות הימים הם יצטערו על כך שלא זכו לקיים את מצוות כיבוד ההורים באופן הנכון. ומי יודע, אולי במשך דורות רבים עבר שם זה במשפחה, ועתה בגללם נפסקה השרשרת.

מעשה שהיה
לפני יותר מעשר שנים הוזמנתי לשמש כסנדק. כיוון שידעתי שלפני זמן לא רב נפטר אביה של האם, שאלתי את האב אם הם מתכוונים לקרוא לתינוק על שם הסבא שנפטר. הוא השיב שיש להם קושי בזה, ולכן הם מעוניינים לתת לתינוק שם אחר (אופנתי יותר), אבל הם מוכנים להוסיף לו שם שני על שם הסבא. מתוך ידידות אמרתי שאני מוכן להיות סנדק רק אם שם התינוק יהיה בדיוק כשמו של הסבא ולא כשם שני. לאחר התלבטויות החליטו להתגבר על הקושי הנפשי ולקבל את התנאי. הם קראו לתינוק על שם הסבא, והאם האלמנה התרגשה ובכתה, והודתה להם על כך מעמקי נשמתה.

כשנה לאחר מכן שאלתי אותם אם הם מרוצים מהשם. והשיבו שהם מרוצים מאוד, ובכל פעם מחדש הם מתפלאים על עצמם, מדוע היה להם קשה לקרוא לתינוק על שם הסבא. זכיתי לעודד זוגות רבים לקרוא לילדיהם על שם סבים וסבתות, ומעולם לא שמעתי שהצטערו על זה. משנה לשנה הם מרוצים יותר מכך שזכו לקיים את מצוות כיבוד הורים ולקרוא לילדם על שם הסבא או הסבתא.

לצערנו רבים מאוד מתקשים לקיים את המצווה, להיות חוליה בשרשרת הדורות. ההורים כבר מכינים את עצמם מראש לכך שיקראו לתינוק בשם אחר. והנה, כשהם שומעים שקראו לתינוק על שמו של הסבא - לא כשם שני ולא בחילוף אותיות, ממש אותו השם! - עיניהם מתמלאות דמעות והם לא מסוגלים להביע את תחושותיהם במילים מרוב התרגשות. אני מציע להם לומר אחר הברית קדיש על שם אביהם, וקדיש זה נאמר בהתרגשות ודמעות כמו קדיש של נעילה ביום הכיפורים. אין לכם כיבוד הורים גדול מזה.

שם לא מקובל
אמנם כאשר מדובר בשם משונה, שיגרום עגמת נפש לתינוק כשיגדל, נכון לקבוע את השם השני על שם הסבא או הסבתא. ומן הסתם גם הסבא או הסבתא ששמם נעשה עתה מוזר מסכימים לכך, שכן גם הם רוצים בטובתו של נכדם.

הקוראים שם בעוד הסבא בחיים
כמובן שבקהילות שנוהגים לקרוא לתינוק על שם הסבא והסבתא בעודם חיים, מצווה יתרה להמשיך במנהג, וזהו כיבוד הורים גדול ותמידי, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה קרויים על שמם.

אלא שמתעוררת שאלה הלכתית, שכאשר שם החבר כשמו של האב, או שם החברה כשם האם, לדעת רוב הפוסקים אסור לילדים לקרוא לחברים בשמם כשהם בסמוך להוריהם. ואם כן עולה השאלה, כיצד יקראו לילדים כאשר הסבא או הסבתא נמצאים בסביבה. אם לא דובר על כך ביניהם, אזי יש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה. ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו.

האם רצוי להתחתן עם בת דוד
אמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי קידושין ד, ד) "שיהא אדם דבק בשבטו ומשפחתו", כי על ידי שנושא אישה מבנות משפחתו, האהבה והנאמנות ביניהם גדולה יותר. וכן שיבחו במסכת יבמות (סב, ב) את מי שנושא את בת אחותו. וכן אמרו במדרש (בר"ר יח, ד), נשא אדם אישה מקרובותיו, עליו הכתוב אומר "עצם מעצמיי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג).

וכן עשו האבות: אברהם אבינו היה דוד של שרה אימנו, ורבקה אימנו היתה בת של בתואל שהיה בן דודו של יצחק אבינו, ורחל ולאה האמהות היו בנות דודו של יעקב אבינו.

ולכאורה קשה מאוד, שכן ידוע שמנישואין בין קרובים עלולים להיוולד ילדים בעלי מומים שונים, וככל שהקרבה רבה יותר, כך הסיכון גדל. ואכן מצינו שכבר אחד מגדולי הראשונים, רבי יהודה החסיד, כתב בצוואתו (אזהרה כ"ב) שלא יישא אדם את בת אחיו או בת אחותו, ומן הסתם הבין שיש בכך סכנה ולכן ציווה שלא לנהוג כהמלצת חז"ל.

כמה מגדולי האחרונים ביארו שבזמן שהיו נושאין אישה לשם שמיים לא היה מקום לחשש, שזכות המצווה היתה מסייעתם, אבל כאשר נושאין שלא לשם שמיים יש מקום לחשש. וכשראה ר' יהודה החסיד שרבים אינם נושאין לשם שמיים, ציווה שלא יישא קרובותיו (עיין ציץ אליעזר טו, מד; נשמת אברהם אה"ע ב, א).

ונראה לי שאפשר לבאר עוד, שבעבר כשתנאי החיים היו קשים, ואדם היה חשוף יותר לסכנות רעב, מחלות, מלחמות ופרעות, היה ערך עצום ללכידות המשפחתית המורחבת, שבעזרתה היה ניתן להתמודד ביתר הצלחה עם הסכנות השונות, ולקיים את תנאי החיים באופן שיאפשר המשכיות ויציבות. לפיכך, התועלת שבנישואין בין קרובי משפחה עלתה על הסיכון שבלידת בעלי מומים. אולם כשתנאי החיים השתפרו, כבר אין הכרח קיומי לדאוג ללכידות המשפחתית, וממילא נותרה הסכנה הגנטית שבנישואי קרובים. ולכן כיום מומלץ שקרובי משפחה לא יינשאו, כדי למנוע מחלות תורשתיות.

עוד אפשר להסביר, שבדורות הקודמים לפחות מחצית מהתינוקות מתו בשנותיהם הראשונות מסיבות שונות, ובתוכם מן הסתם גם רוב בעלי המומים נפטרו, כך שלא היה ניכר אם נפטרו מחמת היותם בעלי מום או מחמת חולשה אחרת.

'אלה מסעי' על מסע הרבנים למושבות
בשבוע שעבר, במאמר על מסע הרבנים במושבות, נשמט בעריכה משפט אחד עמוק ומרגש. וכך סופר: בבוא הרבנים לחדרה, מצאו את מצב החינוך ירוד מאוד. בהשפעת המורים מצב הנוער פרוע, בית הספר מעורב, לא לימדו בו תורה כלל, וההורים הדתיים אינם מצליחים להנחיל את המסורת לילדיהם.
בצפון המושבה התגוררה קבוצה של עולים מתימן, אחד מהם בא להשתתף בפגישה של ועד המושבה עם הרבנים, וכך כתבו הרבנים בסיכום המסע: "תימני אחד מחברי הוועד התימני מתאונן בפתקא שהוא מוסר לרבנים, שאין לא תורה ולא תפילה, לא מורה דעה ומבין שמועה, רק 'וכיפר אדמתו עמו..." המשפט שנשמט הוא "רק וכיפר אדמתו". כמה צער, כאב, עומק וגם קורטוב של נחמה יש בפתקה זו. החלוצים כאן מוותרים על תורה ותפילה, על מורה דעה ומבין שמועה, זונחים מסורת אבות ועומק לימודי, ועוסקים רק בעבודת הקרקע. אבל בפסוק שהביא אותו יהודי גם רמז לכך שהגאולה תתחיל על ידי גאולת הארץ, ובעיסוק בעבודת הקרקע יש גם תיקון וכפרה - "וכיפר אדמתו עמו".

רוב המתיישבים דיברו אז יידיש, וגם הרבנים שוחחו עימם ביידיש, ומן הסתם אותו תימני חשש שהרבנים לא יבינו את דבריו כראוי, ולכן העדיף לנסח את דבריו בקיצור נמרץ ובאופן קולע.

מכתב מהרב יוחנן פריד
כתב לי הרב יוחנן פריד, יושב ראש 'בית הרב קוק' להנחלת מורשתו, שנשוי לנינתו הבכורה של הרב זוננפלד, שכל כך הותיר מסע הרבנים רושם, עד שהם במסגרת 'בית הרב' עורכים מדי חודש מסע בן יומיים בעקבות הרבנים.

שאלות על קריאת השם
תגובות ושאלות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם על המצווה לקרוא את הילדים על שם הסבים והסבתות, וכיוון שיש בהן חכמה, אציג את תמציתן.

עצמאות ומסורת
שאלה: מדוע כבוד הרב סבור שכל מי שאינו קורא על שם סביו או סבתו דואג לחירותו ועצמאותו מול הוריו. האין שתלטנות מסוימת ברצון המופרז של ההורים שיקראו לנכדיהם על שם אבותיהם? הרי הבן ממשיך במסורת התורה והמצוות, האם גם את ההחלטה על שמות ילדיו רוצים ליטול ממנו?!

בנוסף לכך, במקרים רבים ההורים הפסיקו את המסורת הזו, ועכשיו אותם הורים רוצים שילדיהם יקיימו את מצוות כיבוד הורים שהם עצמם לא קיימו?!

השמות בתנ"ך
שאלה: לאחר שקראתי את 'רביבים' פתחתי תנ"ך והתחלתי לחפש מי מאבותינו נהג כך. ליעקב היו שנים עשר בנים ואף אחד לא נקרא אברהם או יצחק. משה לא קרא לבניו עמרם, וגם לא לוי או אברהם או יצחק ויעקב. כמובן שלא עברתי על כל התנ"ך בערב שבת, אך לא הצלחתי להיזכר במישהו מאבותינו הקדמונים שקרא לבנו על שם אביו או סבו. איך אפשר לומר שחובה לקרוא על שם הסבים? האם אישי התנ"ך לא כיבדו את הוריהם כראוי?

תשובה
הדגשתי בדבריי שזו מצווה. וכנראה צריך לבאר יותר: העושה כן מקיים מצווה, שהרי הוא מכבד בכך את הוריו ועושה להם נחת רוח. אבל אין חובה לקיים מצווה זו. וכל זה נאמר כעצה טובה, כדי לשמר את רוח ישראל סבא. אבל כדי למנוע מחלוקות, צריך להיות ברור שזכות ההחלטה נתונה באופן בלעדי להורי התינוק.

אמנם לגבי משפחות שהכל נוהגים בהן כך ללא יוצא מהכלל, יש מקום להחמיר יותר (שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי ש"ש שופטים כז; שו"ת אז נדברו יג, עב; וספר קוראי שמו עמ' 107). אבל בשאר המשפחות מדובר על מצווה ולא חובה, קל וחומר כאשר ההורים עצמם לא קיימו מנהג יפה זה.

ערך השמות החדשים
שאלה: הרי כל התנ"ך מלא בשמות חדשים מלאי משמעויות, וכן מצינו בחז"ל (בראשית רבה לז, ז): "ר' יוסי אומר: הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאים שמן לשם המאורע - אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאים לשם אבותינו. רשב"ג אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש, היו מוציאים לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשים ברוח הקודש, אנו מוציאים לשם אבותינו". הרי שאנו מוצאים שדווקא קריאת שם מקורי יש בה מעלה. ואמנם החרדים שאוחזים בשיטת חוץ לארץ מקפידים מאוד לקרוא על שם הסבים והסבתות, וכשנגמרים להם השמות מחפשים דודות ודודים מדורות קודמים. אבל מתאים לתורת ארץ ישראל, שקשורה יותר לנבואה, שההורים ייתנו שמות חדשים על פי המציאות שבה הם חיים.

תשובה
אכן יש מעלה בקריאת שמות חדשים, וככל שהכוונה בנתינתם טובה יותר, כך יש בהם יותר מעלה. אלא שדורנו הוא דור מופלא, יש בו מעלות גדולות וגם חסרונות, וכדי להתמודד עם המכלול המורכב הזה, צריך להמשיך את המסורת ומתוך כך להתחדש. מתוך כיבוד הורים להמשיך ולפרוץ קדימה. חדש ימינו כקדם. וכדברי חז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק "אם שמוע תשמע" - "אם שמוע בישן - תשמע בחדש, ואם לאו - לא תשמע". ולכן מה טוב לו לאדם שיזכה לגדל הרבה בנים ובנות, ויכבד את אבות משפחתו בהנצחת שמם, וגם ייתן שמות חדשים מלאי תכנים חיוביים.
מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא רביבים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il