ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש הכתובה וקבלת הקניין עליה

הכתובה וקבלת הקניין עליה

מוקדש לרפואת
אברהם בן רוחמה
לחץ להקדשת שיעור זה
זמן חתימת הכתובה (לפני הקידושין או רק לאחריהם)
הכתובה דינה כשאר השטרות הממוניים שיש בהם שעבוד נכסים ולכן על התאריך להיות מדוייק כדי למנוע מצב של טריפה מלקוחות שלא כדין. אם התאריך הכתוב בה הינו מוקדם מזמן חלות השעבוד בפועל הרי שהכתובה היא שטר מוקדם, ושטר מוקדם פסקה הגמרא שהוא שטר פסול.
וכך אומרת הגמרא (ב"מ ע"ב ע"א): תנן התם: שטרי חוב המוקדמין - פסולין, והמאוחרין - כשרין. מוקדמין אמאי פסולין? נהי דלא גבו מזמן ראשון, ניגבו מזמן שני! אמר רבי שמעון בן לקיש: במחלוקת שנויה, ורבי מאיר היא. ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, גזירה שמא יגבה מזמן ראשון".
ונחלקו הראשונים מהי כוונת המשנה ששטר מוקדם פסול, האם שטר מוקדם פסול לגמרי לגבות בו או שפסול לגבות רק מנכסים משועבדים אך שפיר גובה מבני חורין. התוס' (שם ד"ה שטר שיש בו ) וכן הטור בדעת אביו הרא"ש הם בעלי השיטה הראשונה, ואילו רש"י, הרי"ף והרמב"ם הם בעלי השיטה השניה.
השו"ע (חו"מ מ"ג, ז') פסק כדעה השניה ששטר מוקדם הוא כשר לגבות בו מבני חורין, והרמ"א הביא את הדעה החולקת שסוברת שהשטר פסול לגמרי.
אם כן, על התאריך בכתובה להיות מדוייק לזמן חלות הכתובה, וזמן החלות של הכתובה הוא הזמן שבו נעשה הקניין על הכתובה. לכן, אם הכתובה נעשתה ונחתמה ביום והתאריך בה הוא של היום, אך הקניין נעשה בלילה שלאחריו הכתובה היא שטר מוקדם והיא פסולה.
אולם אם הקניין נעשה באותו התאריך הכתוב בכתובה הכתובה כשרה, למרות שהחופה עצמה הייתה בלילה, לכן מבחינה זו עדיף לעשות את הקניין מיד לאחר סיום כתיבת הכתובה ולא לחכות לחופה שעשויה להתאחר ולגלוש לשקיעה (ואמר לי האדמו"ר משאץ מחבר הספר "בתים לבדים" שכך נוהגים מקדמא דנא כל קהילות החסידים).
אולם ישנה לכאורה בעיה לעשות כך, שהרי השעבוד על הכתובה שחל על ידי הקניין נעשה קודם למעשה הקידושין, ומתעוררות מספר בעיות:
א. האם ניתן להחיל שעבוד על חיובי האישות המוזכרים בכתובה בטרם היו קידושין. הדבר דומה ללווה שכתב שטר הלוואה ועשה עליו קניין בטרם לווה בפועל מן המלווה, וכתבו הפוסקים שניתן לעשות כן. וכך כתב הרי"ף (ב"מ ו' ע"א):
"והא דתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו ולא חיישינן לקנוניא אי נמי לשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, אוקימנא בשטרי הקנאה פירוש שטר שיש בו קניין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך וכך, שעבד ליה למלוה נפשיה והשתא דטריף בדין טריף". הרי"ף מבאר לנו ששטר עם קניין יכול להוציא קול וליצור שעבוד מלקוחות למרות שההלוואה עדיין לא התרחשה. במעשה הקניין עצמו נחלקו הראשונים עד כמה צריך הלווה לפרש את כוונתו, רש"י סובר שצריך הלווה לומר שמשעבד עצמו בין ילוה בין לא ילוה, אך הנימוקי יוסף שם מבאר "שכיון שקנו ממנו מסתמא נשתעבד אף על פי שלא ילוה, שהרי נשתעבדו נכסיו בחליפין ואין צריך שיפרש שמחייב עצמו בין ילוה בין לא ילוה...וכן דעת כל גדולי הראשונים ז"ל דבשטר הקנאה אף על פי שלא פירש בין ילוה בין לא ילוה, משעת קניין זכה".
העולה מן האמור, שניתן על ידי הקניין ליצור שעבוד אף קודם ההלוואה או מעשה הקידושין, וברור שהשעבוד יכול להתממש רק אם היו בפועל הלוואה או מעשה קידושין אחר כך. ניתן לומר דבר נוסף, שאם כתבו את הכתובה ביום והיו עסוקים באותו עניין עד הלילה ואז נעשה הקניין, אין בעיה של שטר מוקדם משום שהעדים מוציאים את הקול, וכפי שיתבאר בהמשך.
ב. הבעיה השניה בעריכת הכתובה קודם הקידושין היא שנראה שהעדים חותמים על שקר שהרי בנוסח הכתובה כתוב שהעדים אומרים איך שראו שנעשה הקניין, והרי הם חותמים קודם לכן.
ליישב את העניין יש לעיין במרדכי (גיטין שמב) שכתב כך "על זה סמכו חכמי הקהל לחתום כתובה קודם הברכה דאיכא אימתא דצבורא לשקר, וגם העדים חותמין קודם הברכה וליכא משום מיחזי כשיקרא כיון דעסוקין באותו עניין". כלומר אימת הצבור וכן כיון שעסוקים באותו עניין לא נחשב הדבר לשקר.
אולם המרדכי שם מביא דעה החולקת: "ויש מקומות שאין חותמין עד אחר הברכה שכבר הקניין נעשה בפניהם", וכדעה זו פסק הרמ"א (אהע"ז ס"ו, א') בסתם ואחר כך כתב "ויש מקומות שמקילין בזה", ומשמע שדעתו להחמיר כדעה ראשונה שהביא.
הגר"א (שם ס"ק ט') תמה על מה שפסק הרמ"א בסתם ש"אין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקבל החתן קניין לפניהם", מאחר שאין כאן חשש לשטר מוקדם, שהרי החשש הוא רק אם העדים לא חתמו ביום הכתיבה אך אם חתמו ביום הכתיבה ויצא קול אין צריך קניין כלל. מוסיף הגר"א ואומר "ואפילו לדעת החולקים על רב האי, מכל מקום כיון שאמר להם כתובו וחתומו ודאי אין צריך קניין, דלא גרע משאר מתנה".
כלומר הגר"א אינו נכנס לשאלת הצורך בקניין אלא רק אומר שאין צורך לתלות את חתימת העדים בזמן הקניין משום שקבלת הקניין אינו מעכב את החתימה, ויכולים העדים לחתום אף לפני שראו את הקניין.
ג. הבעיה השלישית בעריכת הכתובה קודם הקידושין היא שנראה שהעדים חותמים על שקר שהרי בנוסח הכתובה כתוב שהעדים אומרים איך שראו שפלוני אמר לפלונית היי לי לאשה וכו' וכן שראו את הקניין. ניחא בזמן חז"ל שהקידושין והנישואין נעשו בזמנים שונים, אך בזמננו שהמנהג לעשות יחד תחת החופה את הקידושין ומיד אחר כך את הנישואין, קשה שהרי חתימת הכתובה נעשית קודם מעשה הקידושין והעדים בשעת החתימה לא ראו דבר (יד אפרים, אהע"ז ס"ו, א').
בספר "כתובה כהלכתה" פסק שאם כתיבת הכתובה וקבלת הקניין נעשו סמוכים זה לזה כשהם עסוקים באותו עניין יש להכשיר בכל גווני אפילו אם כתיבת הכתובה הייתה ביום והנישואין בלילה. אולם הגרש"ז אוירבעך (מנחת שלמה תנינא ג' סימן ק"ג) לא הסכים לכך וכתב:
"ולענ"ד יש להקפיד לא לעשות כן, שהרי בכתובות שלנו העדים מעידים שנתקדשה לו והות ליה לאינתו וכך קובעים גם בספרי הקהילה, ובהא מלתא הרי פליגי בה רבוואתי אם מתחשבין עם שטר ראיה על קדושין כיון דהוי רק מפי כתבם הואיל ואין זה שטר קניין, ובשו"ע סי' מ"ב סעיף ה' ובנו"כ מבואר שכן צריכים לחשוש ולהתחשב עם שטר כזה, ונמצא שאם הקדושין רק בלילה, אף שבנוגע לממון של הכתובה זה טוב, אבל העדים הרי חתמו על שקר שנתקדשה ביום א' ולא נתקדשה רק ביום ב', ואם ח"ו יבואו עדים לאחר זמן שנתקדשה ביום א' לאיש אחר יתכן שהיא ודאי אשתו של פלוני, ואם כן הרי ודאי אסור לעשות כן ולחתום על שקר כי אין זה רק מיחזי כשיקרא אלא שקר ממש, ועניין זה מצוי מאד וטעון בירור".
וכדי ליישב את המנהג להחתים העדים קודם הקידושין, יש לומר שעיקר חתימת העדים היא על החיוב הממוני ואילו מה שכתוב שאומרים העדים שראו איך שמקדש את האשה זהו סיפור דברים בעלמא ואינו מעיקר השטר. וכן מוכח בגמרא בכתובות (כ"ד ע"ב) בעניין הוכחת יחוסי כהונה על פי עדות בשטרות, שהעדות מתקבלת כאמינה על החיוב הממוני ולא על הפרטים הנלווים כגון יחוסו של המתחייב: "איבעיא להו: מהו להעלות משטרות ליוחסין? היכי דמי... דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי, מאי? אמנה שבשטר קא מסהדי, או דלמא אכולה מילתא קא מסהדי? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: מעלין, וחד אמר: אין מעלין". ההלכה נפסקה כמאן דאמר שאין מעלין משטרות ליוחסין, כלומר רואים בגמרא שהעדים מעידים דווקא על החיוב הממוני ולא על הפרטים הנלווים כגון יחוס, ולא סומכים על עדותם במה שאינו ממוני. לכן, קושיית המנחת שלמה שאם יבואו אנשים שהתקדשה באותו היום לאיש אחר תצא תקלה, אינה קושיא, שכן איננו סומכים בפרט זה על הכתוב בכתובה אלא נקרא לעדי הקידושין ונשאל את פיהם מתי נעשו הקידושין.
ישנו יתרון נוסף בכך שחתימת הכתובה והקניין נעשים בין הקידושין לנישואין. במקרה והבעל רוצה לעשות סילוק זכויותיו מנכסי האשה ואין ברצונו לעורר תשומת לב לכך 1 , יכול הוא להכין שטר סילוק מבעוד מועד ולהתכוון להחלת השטר בפעולת הקניין הנעשית על הכתובה.
לכן נראה שלכתחילה הפיתרון המרווח ביותר הוא לעשות את הקניין וחתימת העדים בכתובה בין הקידושין לנישואין.
וכן שמעתי שהגרש"ז אוירבעך חשש לדבר זה ולכן הנהיג לעשות הקניין ולהחתים את העדים מתחת לחופה בין הקידושין לנישואין. גם הרב משה פיינשטיין 2 כתב לעשות כך, וכן היה מקפיד לנהוג הרב הראשי לישראל הגר"א שפירא זצ"ל, ואמר שכן מנהג ירושלים. אולם הרוצים לכתחילה לנהוג כמנהג להחתים הכתובה ולקבל הקניין קודם הקידושין בוודאי יש להם על מה שיסמוכו, וכל שכן בדיעבד אין חשש בכתובה כזו.

כתיבת הכתובה ביום וחתימתה בלילה
כאמור לעיל, הבעיה מתעוררת רק כשיש שוני בתאריכים, כלומר שהתאריך בכתובה היה ביום והחתימה והקניין נעשו בלילה, כך שיצא קול רק בלילה והלקוחות לא ידעו להיזהר לגבי היום הקודם. הגמרא (גיטין י"ח ע"א) דנה בכתובה כזו:
"אמר שמואל: כתובה כמעשה בית דין דמיא, מה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה, אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. כתובתיה דרבי חייא בר רב איכתוב ביום ואיחתום בלילה, הוה רב התם ולא אמר להו ולא מידי. לימא, כשמואל סבירא ליה! עסוקין באותו עניין הוו; דתניא, אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק: לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו עניין, אבל עסוקין באותו עניין – כשר".
התוס' מבאר את דעת שמואל הסובר שכתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה כשר, משום שכתובה היא תנאי בית דין ונחשבת מעשה בית דין, וכשם שפסק דין נכתב ביום ונחתם בלילה משום שמשעת כתיבת הפסק אף שעדיין לא חתמו יוצא קול כמו בשטר והלקוחות יודעים להיזהר, אף בכתובה הדין כן שיוצא קול משעת הכתיבה והלקוחות יודעים להיזהר ואין לחוש לשטר מוקדם.
והתוס' (ד"ה כתובה נכתבת) מביא שפסקו כשמואל, וכותב "יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחותמה במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדלמא לית ליה קלא ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן בב"ב (דף קעב.) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה".
כלומר לדעת התוס' ההלכה כשמואל שכתובה דינה כמעשה בית דין ויוצא קול משעת הכתיבה כלומר מערב שבת, ואין בעיה מצד השעבוד על עיקר הכתובה שהוא תנאי בית דין, אך ישנה בעיה של תוספת הכתובה שאינה תנאי בית דין ובה יש חשש לשעבוד מוקדם. אמנם ישנם ראשונים שלא פסקו את שמואל, ולכן להלכה אנו חוששים בכתובה שנכתבה ביום וכותבים בה את תאריך החתימה של העדים וקבלת הקניין שנעשו בלילה.
מכל מקום, מדברי הגמרא עולה שגם מי שלא מקבל את דעתו של שמואל מודה שאם עסוקים באותו עניין הכתובה כשרה, למרות שהתאריך בה הוא של היום, והתוס' שם מבארים שהסיבה לכך היא משום "דאית ליה קלא כאילו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום".
וכן פסקו רוב הראשונים, וכן דעת השו"ע שאם עסוקים באותו עניין הכתובה כשרה.
לכאורה היה מקום לומר שאף אם עסוקים באותו עניין אינו מועיל להחיל חיוב כתובה שנכתבה ביום וחופה הייתה בלילה, לדעת הר"ן (גיטין ח' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב "ונראה לי דכי אמרינן דעסוקים באותו עניין כשר היינו דווקא בשטרי הלוואה דזוזי משעבדי ליה וכיון שהם מזומנים לחתום איכא קלא, אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקניין או בשטר במה מתחייב ביום. ואף על גב דאיכא קלא, במילי ודאי לא משתעבד. ולפיכך תמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר ואם היו עסוקין בעניין עד שנכנס הלילה וחתמוהו אף על פי שקנו מידו בלילה כשר ומשמע אפילו בשטרי חיוב".
כלומר לדעת הר"ן עסוקים באותו עניין מועיל רק לשטרי ראיה כגון שטר מילוה שהיה מעשה הלוואה ולא לשטרי קניין, ואם הכתובה היא שטר קניין או התחייבות אין מועיל ההיתר של עסוקים באותו עניין, ולכן צריך קניין כדי למנוע מצב שהכתובה תהיה שטר מוקדם. השו"ע בחו"מ (מ"ג, ט"ז-י"ז) הביא את דעת הרמב"ם בסתם ואת דעת הר"ן בשם יש מי שאומר בסעיף נפרד, אך באבן העזר לא הזכיר מזה כלום, ולכאורה פלא הוא.
אולם לאחר העיון נראה שאף הר"ן מודה לעניין כתובה שמועיל אם עסוקים באותו עניין וכפי שנבאר. מדברי הגמרא בגיטין (י"ח ע"א) עולה שגם מי שלא מקבל את דעתו של שמואל מודה שאם עסוקים באותו עניין הכתובה כשרה, למרות שהתאריך בה הוא של היום, ולא יתכן שהר"ן יסתור גמרא מפורשת. ובאמת הט"ז בחושן המשפט התקשה בשאלה זו, ונשאר בצריך עיון על הר"ן, אך המעיין בלשון דברי הר"ן שם יראה על נכון שדעתו היא כדעת רב האי ורוב הראשונים שבשעת הנישואין אין צריך כלל קניין כדי להחיל את עצם החיובים של הבעל משום החיבה שיש בשעה זו דבהאי הנאה גמרי ומקני אהדדי באמירה בלבד. ולכן, אמנם בשאר שטרות של התחייבות תמה הר"ן מה יצור את החיוב שלהם ביום אם נחתמו רק בלילה שאחריו, אך לגבי כתובה גם הוא מסכים שעצם החיוב שלה חל מרגע הכתיבה מטעם החיבה ההדדית שיש בנישואין. לאחר שהחיוב חל, כיון שעסוקים באותו עניין יוצא קול מיד ואין פגם בכך שנחתמה הכתובה רק בלילה.
מובן מכאן שעסוקים באותו עניין מועיל לשיטת הר"ן רק אם החתימה הייתה לאחר הנישואין.
אולם הרמב"ם סובר שאם עסוקים באותו עניין עצם הכתיבה מחילה את החיוב, ולכן לשיטת הרמב"ם ניתן להחיל את חיוב הכתובה אף אם כותבים אותה קודם הקידושין.
לאור דברים אלו לא מובנת פסיקתו של הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר חלק ד' ק"ה אות ג'):
"ובעניין כתובה שנכתבה ביום והיו עסוקין באותו עניין עד הקידושין שהיו בלילה. הוריתי שבזמננו שעדיין לא קידש ולא נתחייב בכלום פסולה דהוי שטר מוקדם, וזה שהכשירו בגמ' גיטין דף י"ח ע"א הוא דווקא בזמנם שהיה אחר הקידושין ששייך להתחייב אף קודם החופה".
כלומר לפי האג"מ אי אפשר להחיל את חיובי הנישואין בכתובה אלא לאחר הקידושין, לכן כתיבת הכתובה וחתימתה צריכים להיעשות בין הקידושין לנישואין ולא יועיל שעסוקים באותו עניין.
ודבריו צ"ע לפי דברינו, שהרי לשיטת הרמב"ם עצם כתיבת שטר הכתובה מחילה את החיוב ואז מועיל שעסוקים באותו עניין אם הכתובה נחתמת בלילה, וכל שכן למי שנוהגים לערוך ביניהם שטר תנאים ב"וורט", שאז יש שייכות וקשר ממוני ביניהם עוד קודם הכתובה. ומאידך לא ניתן לומר שהאג"מ אזיל כדעה החולקת על הרמב"ם דהיינו הר"ן, משום שהר"ן סובר שהחיוב חל מעצם החיבה שיש בנישואין, ורק לאחר הנישואין חלים החיובים ההדדיים של הכתובה ולא קודם, ואילו לדברי האג"מ החיוב חל בין הקידושין לנישואין. ואם כן דבריו כאן אינם עולים לאף שיטה. ואולי גם האג"מ מודה שהיכא שעשו קניין קודם הקידושין הכתובה כשרה אך מסתימות דבריו נראה שגם באופן זה שיעשו קניין אינו מועיל לדעתו.
לסיכום, מלבד מה שנראה שדברי הרב פיינשטיין אינם מובנים, כמדומה שמנהג העולם לסמוך על עסוקין באותו עניין, ואין חוששים למה שכתב.

הצורך בקבלת קניין בכתובה
יש לברר את הצורך בקבלת הקניין בכתובה, שהרי לכאורה אין בו צורך מאחר שהכתובה היא רק שטר המכיל את חיובי הנישואין שממילא הבעל חייב בהם גם אם לא יכתוב כתובה משום שהם תנאי בית דין, וחוץ מזה שמאחר ששטר הכתובה נמסר אחר כך לכלה החיוב חל עם המסירה ואין צורך בקניין.
א. דעת רב האי גאון היא שאין צריך כלל קניין בשעת הנישואין על מה שנותן בכתובה, והשו"ע (אבן העזר ס"ו, ח') מביאו בשם יש מי שאומר. הרמ"א מגיה "ויש חולקים". הח"מ על אתר (ס"ק ל"ד) תמה וכותב "ולא ידעתי מי שחולק על זה" ומציין לב"ח שכתב שהחולק הוא המרדכי (כתובות שע"ה), וסיים "ויש לדחות" את דברי הב"ח. הב"ש (י"ח) והגר"א (ל"א) מבארים את המחלוקת כך: שטרי פסיקתא נעשים בזמן הקידושין ללא קניין ולמרות זאת יש להם תוקף מחייב, כדברי רב גידל "הן הן דברים הנקנים באמירה", כלומר עקב החיבה שיש בזמן הקידושין ישנה גמירות דעת לשני הצדדים להתחייב זה לזה ואין צורך בקניין. כעת נחלקו הפוסקים האם אנו מרחיבים את הדין של רב גידל אף לזמן הנישואין ואומרים שגם כאן ישנה חיבה כזו ואין צורך בקניין, או שמא החיבה היא רק בזמן ההתקשרות הראשוני והרצוני, אולם לאחר מכן כבר מחוייבים זה לזו ממילא ואין כאן חיבה מיוחדת המראה על גמירות דעת ללא קניין (ט"ז ס"ק ח'). רוב הפוסקים סובר שאף בזמן הנישואין יש דין של שטרי פסיקתא ואין צורך בקניין לשם כך.
לאור הדברים נשאלת שוב השאלה מדוע בכלל יש הוה אמינא שצריך קניין בשעת הנישואין, הרי הוא מיותר?
ב. אולם מ התוס' (גיטין י"ח ע"ב ד"ה כתובה נכתבת) עולה שישנה בעיה עם התוספת שאינה נכללת בתנאי הכתובה ואין הבעל חייב לתת אותה, ולכן כדי להכליל אותה בחיובי הכתובה יש צורך לעשות קניין ולא די בכך שנזכרת בכתובה.
ג. וישנם הסוברים (הגהות אשיר"י גיטין ב', ז') שאף משום התוספת אין קפידא כל כך ואין צריך קניין לשם כך. המח' הזו מובאת אף בר"ן (גיטין ח' ע"ב בדפי הרי"ף).
אכן המעיין יראה על נכון שדברי התוס' אמורים רק לשיטת שמואל הסובר שכתובה כמעשה בית דין דמי ועצם הכתיבה מחילה שעבוד, ולכן כתובה שנעשית ביום ונחתמה בלילה כשרה ואין חשש לשטר מוקדם. על זה אומר התוס' שכיון שהתוספת אינה מתנאי בית דין ואינה נחשבת כמעשה בית דין, יש בעיה לגבי השעבוד שלה אם הכתובה תיחתם בלילה, ולכן צריך לעשות קניין על התוספת. החולקים על התוס' סוברים שיוצא קול על התוספת כבר מזמן הכתיבה ואין צריך קניין.
אך גם המח' הזו אינה מובנת מאי שנא התוספת מעיקר הכתובה, שאמנם עיקר הכתובה הוא תנאי בית דין ותוספת אינה נכללת בתנאי בית דין, אך מאחר והתוספת מוזכרת בשטר הכתובה הרי שהכתובה עצמה ללא קניין היא המחילה את החיוב כשאר שטרות שאדם מתחייב בהם, ואין צורך בקניין כדי להחיל את החיוב אלא די במסירת השטר לידי המקבל?
ד. ישנם הסוברים שתנאי בית דין לבדו אכן מחיל חיוב אך אינו יוצר שעבוד, והשעבוד נוצר על ידי הקניין. [יש מי שהעיר שאף אם לא ייעשה קניין יחול השעבוד מאליו לאחר החופה, מאחר שאז חלים החיובים ההדדיים של שניהם, וממילא מתוך שאחד כבר עושה מה שחייב לשני השני משתעבד לו בכך. אולם מן התוס' (כתובות צ' ע"א ד"ה לא שנו) נראה לא כך].
גם לדעה זו אינו מובן מדוע צריך קניין לאחר שיש שטר כתובה שמחיל את השעבוד.
כדי ליישב את כל התמיהות יש להגדיר ולומר שישנם כאן שני עניינים שונים:
א. החלת החיובים עצמם.
ב. החלת שעבוד על החיובים לעניין גביה מלקוחות.
א. לגבי החלת החיובים נחלקו הראשונים שהזכרנו, ישנם הסוברים (רב האי וסיעתו) שהחיוב חל משום החיבה ההדדית בשעת הנישואין (החופה) כמו בזמן הקידושין, והם הם הדברים הנקנים באמירה. לדעה זו החיוב כולל אף מה שלא נכלל בתנאי בית דין, ואין צריך כתובה לשם החלת החיוב. וישנם הסוברים (מרדכי) שהחיבה היא רק בקידושין ולא בנישואין 3 , והחלות היא רק משום תנאי בית דין, ומה שאינו נכלל בתנאי בית דין צריך להיכתב בכתובה כדי שתחול ההתחייבות. לדעה זו צריך למצוא דרך להחיל את עצם החיוב של התוספת, אם נדון את הכתובה כשטר התחייבות הרי שכתיבת הכתובה תחיל את החיוב, ואם נדון את הכתובה כשטר סיפור וזכרון דברים צריך קניין כדי להחיל את חיוב התוספת על הבעל 4 .
ב. לאחר שהחיובים חלים על הבעל בא השלב הנוסף והוא יצירת שעבוד על החיוב כך שיהיה ניתן לגבות מלקוחות. חלות השעבוד הזה תלוי בשאלה האם יוצא קול על החיוב כך שהלקוחות יודעים להיזהר. הוצאת הקול נעשית על ידי העדים החתומים בכתובה, ואם נדון את הכתובה כשטר התחייבות העדים הם שמוציאים את הקול ואין צורך בקניין לשם כך. אך אם נגדיר את הכתובה כשטר סיפור דברים 5 , אנו צריכים לעשות קניין לשם הוצאת הקול שיחיל את השעבוד. ישנם הסוברים שאף אם נדון את הכתובה כשטר התחייבות, דינה ככל שטרי התחייבות ושטרי קניין ששעבודם יחול רק עם המסירה לידי המקבל, ולכן השעבוד של הכתובה חל רק כשנמסר לידי האשה. אך ישנם החולקים וסוברים שאמנם שטרי קניין חלים עם מסירתם, אך שטרי התחייבות חלים מיד עם חתימתם עוד קודם שנמסרו.
לכן, בכתובה שנכתבה ביום והחופה נעשתה בלילה לחלק מהדעות הנ"ל ישנה בעיה של שטר מוקדם לגבי השעבוד מלקוחות, ואת הבעיה ניתן לפתור בשני אופנים:
א. אם הם עסוקים באותו עניין, שאז כיון שהעדים מזומנים לחתום כבר הוציאו קול ביום והלקוחות יודעים להיזהר. כן דעת רוב הראשונים, וכן פסק השו"ע להלכה.
ב. לעשות קניין בכתיבת הכתובה, הקניין יוציא את הקול וכך יחול השעבוד מיד.
בדרך כלל בחופות תמיד נחשב שעסוקים באותו עניין, ולכן אין צורך בקניין, אלא אם כן רוצים לחוש לדעת הסוברים שלא מועיל אף אם עסוקים באותו עניין, או אם באמת עשו הפסקה בין הכתובה לנישואין וכבר לא עסוקים באותו עניין.
אחד החיובים בכתובה מתנאי בית דין הוא חיוב המזונות שצריך הבעל לתת לאשה. הדין הוא שאם הבעל אינו נותן מזונות האשה יכולה למכור את נכסיו לשם כך, אך אינה יכולה לגבות למזונותיה מנכסים משועבדים (נכסים שהבעל כבר מכר לאחרים). לעומת זאת, אם הבעל התחייב בשעת הנישואין לתת מרצונו מזונות לבת אשתו (אינו נכלל בחיובי הכתובה) הרי שזהו עליו כחוב רגיל, והבת גובה למזונותיה אף מן המשועבדים. כעת, אם הבעל עושה קניין על הכתובה, הוא מעלה את דרגת החיוב שלו במדרגה נוספת ומשווה את תנאי הכתובה לחוב רגיל כמי שהתחייב לזון את בת אשתו, ומעתה גם על ידי הקניין אף האשה יכולה לגבות למזונותיה מן המשועבדים. הסיבה לכך היא שדינא דגמרא שלמזונות אינה גובה מן המשועבדים משום שהמזונות אינם כתובים והלקוחות אינם יודעים להיזהר, ואף על פי שנכתב תקנו חז"ל כאילו לא נכתב, אולם על ידי הקניין יודעים הלקוחות להיזהר ולכן גובה מן המשועבדים.
ה. דין זה נלמד מתשובת הרשב"א (מיוחסות נ"ט) 6 ונפסק על ידי הרמ"א (שם צ"ג, כ"א) ועיין שם בב"ש (ס"ק מ'). יש מי שאומר שלקניין כאן ישנה השלכה נוספת, שבדרך כלל הדין הוא שבעל חוב של הבעל קודם למזונות האשה, משום שחיוב המזונות אינו חל משעת הנישואין אלא הוא חיוב המתחדש מדי יום. אולם אם נעשה קניין על המזונות החיוב הופך לחיוב רגיל כחיוב מזונות לבת אשתו, ואז יש למזונות קדימות בגביה מבעל חוב של הבעל 7 .
ו. ניתן לומר שהקניין בא לאלם את הכתובה, כלומר רק כדי להראות גמירות דעת של המתחייב, ואין לו משמעות ממונית. ודומה הדבר למכירת חמץ, שכאשר באים לרב למנות אותו להיות שליח למכור את החמץ לגוי אין צריך קניין שהרי מינוי שליח אין צריך קניין, ולמרות זאת המנהג לעשות קניין כדי לאלם את הדבר וליצור גמירות דעת אצל המוכר.
לסיכום הסיבות שהוזכרו לקבלת הקניין על הכתובה הן:
א. לסוברים שחיוב הכתובה חל רק מכח תנאי בית דין, וכן שהכתובה אינה שטר התחייבות אלא סיפור דברים, הקניין נותן תוקף לחיובי הכתובה שאינם מתנאי בית דין כגון תוספת כתובה.
ב. לסוברים שכתובה היא שטר התחייבות, בכתובה שנכתבה ביום ונחתמה עם החופה בלילה, השעבוד חל רק עם המסירה, ולכן כדי למנוע בעיית שטר מוקדם עושים קניין בזמן הכתיבה כדי ליצור שעבוד על כל החיובים בזמן הכתוב בכתובה. (ואף לדעת שמואל שכתובה היא כמעשה בית דין ועצם הכתיבה יוצרת שעבוד, לדעת התוס' עדיין צריך קניין כדי ליצור שעבוד על התוספת שאינה נכללת בתנאי בית דין).
ג. הפיכת חיוב המזונות לאשה לחיוב רגיל כחיוב למזונות בת אשתו, שיכולה לגבות אף מן המשועבדים, וכן המזונות יקדמו לבעל חוב של הבעל 8 .
ד. לאלם את גמירות הדעת של המתחייב בכתובה.
למעשה השו"ע פסק כדעת רב האי שבנישואין אין צריך קניין אף על התוספת, וכן פסק שאם עסוקים באותו עניין אין צורך בקניין אף בכתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה. לכן, לדעת השו"ע צריך קניין רק לשתי הסיבות האחרונות. לכן נראה שאמנם לכתחילה צריך קניין, אך בדיעבד אם לא נעשה קניין על הכתובה אין צריך לכתוב כתובה חדשה.



^ 1.דבר זה מצוי בעיקר בנישואין שניים, כאשר בני הזוג עושים הסכם ממוני ביניהם, על הבעל לעשות סילוק כדי שלא יקבל זכויות ברכוש האשה באופן אוטומטי.
^ 2.אגרות משה אבן העזר חלק ד' ק"ה אות ג'.
^ 3.וצ"ע בזמן שלנו, שהמנהג שהקידושין והנישואין נעשים בשעה אחת, שאולי אף לדעה זו החיבה של הקידושין נמשכת גם לנישואין.
^ 4.נפקא מינא נוספת בין השיטות היא מתי צריך להחתים את העדים על הכתובה. לשיטת הסוברים שהחיובים חלים מעצם חיבת הנישואין צריך להחתים את העדים בין הקידושין לנישואין, משום שדווקא בשעה זו יש חיבת נישואין. אולם לשיטת החולקים ניתן להחתים את העדים קודם הקידושין, והחיוב חל ע"י הקניין. למרות שהנישואין שעדיין לא התקיימו כיון שעסוקים באותו עניין נחשב שנעשה בשעה אחת או כיון שמצאנו במקומות אחרים שמועיל לעשות חיוב ושעבוד אף קודם המעשה עצמו, כן הדין כאן.
^ 5.יש לעיין בכתובות הנהוגות היום כיצד יש להם דין של שטר התחייבות מאחר ולשון הכתובה הוא לשון סיפור דברים של העדים ("אנן סהדי איך אמר פלוני לפלונית הוי לי לאינתו וכו') ולא לשון של אדם המתחייב. כעין דבר זה מצאנו ב"שטרי דידן", שהם שטרות שכתוב בהם לשון עבר "מכרתי" או "נתתי", ולמרות זאת יש המחשיבים אותם כשטרות קניין, ואם כן הגדרת הכתובות של היום תלויה במח' שם, והשו"ע (חו"מ קצ"א, ג') פסק "שטרי דידן, שטרי קניין הם". ושמא יש לומר שהמח' אמורה דווקא בשטרי קניין הבאים להעביר בעלות, אך בשטרי חיוב לכו"ע יועיל לשון אחר כיון שכולם משתמשים בלשון זו כדי להתחייב.
^ 6.וכן מפורש בתוס' בגיטין נ"א ע"א ד"ה בשקנו.
^ 7.אמנם בשו"ת יביע אומר (ח"ג אבן העזר סימן ט"ז ס"ק כ"ו) מביא דעות החלוקות ובכללם הפרישה שכתב (שם אות מ"א) וז"ל, ואף שקנו ממנו בקנין סודר על כתובתה ומזונותיה, מכל מקום לא קנה כי אם ע"פ מה שחייבתו תורה וחז"ל וכפי הנהוג. ע"ש. וכן בגידולי תרומה (שער א ח"א סי' ד, ד"ב סע"א), שהביא דברי מרן הב"י, וכתב לפקפק על תירוצו הנ"ל, וסיים בזה"ל, והמחוור בזה דלעולם האי ומזונייכי שבכתובה לא יהבינן ליה דין שעבוד, משום שעיקר השטר על חיוב הכתובה והנדוניא נעשה, וכל שאר מילי הורגלו הסופרים לכתבם, ואינם מעיקר שעבוד השטר, ולפי שהוא חייב במזונות, או מן התורה להרמב"ם, או מדרבנן להרי"ף, מש"ה נהגו לכתוב דבר זה בכתובה לשופרא דשטרא. והקנין העיקרי הוא על הכתובה והנדוניא ולא על המזונות". ושוב ראיתי שהגר"ע יוסף שליט"א חזר והניף ידו שנית (יביע אומר ח"ט או"ח סימן י"א) לחזק דבריו הנ"ל שלמאי דקיימא לן שחיוב מזונות לאשה הוי מדרבנן, אפילו קבל עליו בקניין גמור, והשתעבד על כל מה שכתוב בכתובה, כולל חיוב מזונות, מכל מקום אינו חייב במזונות אלא מדרבנן.
^ 8.ועיין שם ביביע אומר שמביא נפ"מ נוספות.
עוד בנושא הכתובה וקבלת הקניין עליה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il