ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היחס בין פסיקת ההלכה לתורת הסוד

דף הבית ראשי בית מדרש הלכה ומנהג נושאים שונים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ב

היחס בין פסיקת ההלכה לתורת הסוד


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הקדמה
ספר הזוהר הקדוש חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, והתפרסם בעולם על ידי ר' משה די ליאון במאה הי"ג. ספר הזוהר נתקבל על ידי הפוסקים בסוף תקופת הראשונים ולאחר חתימת התלמוד, ונמצאים בו כמה דברים הסותרים את הכתוב בתלמוד וכן את הפוסקים שלא ראוהו. גם אצל האר"י ז"ל שביאר את הזוהר ובנה עליו קומה נוספת בבניין תורת הסוד וחכמת האמת, נמצאים דברים הסותרים את דברי הפוסקים.
במאמר זה ננסה להבין את שיטת הפסיקה של הרב מרדכי אליהו שהיא למעשה שיטת הפסיקה של הרב יוסף חיים 1 בעל ה"בן איש חי", וכן את השיטה החולקת שהיא שיטתו של הרב עובדיה יוסף.

הסיבות לפיהן אין לפסוק לפי ספר הזוהר
הסיבה הראשונה מובאת על ידי האדמו"ר מקלויזנבורג-צאנז (שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן ב') שכתב כך:
"ושמעתי מהגה"ק מנאסויד זצ"ל שהך דאזלינן כש"ס דילן נגד הזוהר הוא כענין אין משגיחין בבת קול , וזה כשמנגד להלכה, כמ"ש התוס' (בב"מ דף נ"ט ע"ב ד"ה לא וכו') שבא לחלוק על דברי תורה עיי"ש, ובתוס' (יבמות דף י"ד ע"א ד"ה ר"י), וזה שבש"ס תא שמע ובזוהר תא חזי, אבל במחלוקת הפוסקים שגם בנגלה יש מקום להך דינא שוב אינה בגדר תורה לא בשמים היא , שבכהאי גונא הלכה כבת קול. ולפי עניות דעתי בתא חזי שהוא עניין ראיה ונבואה, כמו שכתוב [שמואל א' ט', ט'] "כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה". ויש לפרש בזה [שמות כ' ט"ו] וכל העם רואים את הקולות, לרמז לקבלת הנגלה והנסתר יחדיו ודו"ק."
כלומר ספר הזוהר הוא בבחינת בת קול ונבואה, וההלכה נקבעת על ידי חכמי התורה שעל הארץ שהרי "לא בשמים היא".
הסיבה השניה מפורטת בשו"ת חכם צבי (סימן ל"ו), שם נשאל שאלה (לפני 304 שנה) בזו הלשון:
"שנים שבאו לבית הכנסת בשעה שהחזן אומר פסוקי דזמרה האחד דילג בפסוקי דזמרא על דרך האמור בפוסקים ז"ל כדי להתפלל עם הקהל, והשני התחיל מתחילת ברכות השחר והיה משבח ואומר על הסדר ולא התפלל עם הקהל, באומרו שכך היה דעת הרשב"י בספר הזוהר פרשת במדבר, ילמדנו רבינו הי מינייהו עדיף?"
בתחילה משיב החכם צבי שלעניין חשיבות התפילה בצבור אין מחלוקת וגם רשב"י בזוהר קילסה מאד, ולכן גם לשיטת הזוהר טוב לדלג פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הצבור. ואחר כך רואה החכם צבי לנכון למסור לשואל את ההודעה הבאה:
"וצריך אני להודיע לשואל שאפילו אם היו דברי הזוהר היפך מהפוסקים, לא היה לנו להניח דברי הפוסקים בשביל דברים האמורים בסתרי תורה. כי אין לנו בדינים והוראות עסק בנסתרות, זולתי במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אז נכון לסמוך על הכרעת הזוהר. וכן כתב הרב הגדול מוהר"ר דוד בן זמרא בתשובה ל"ו וז"ל ובכל מקום שנמצא דברי הקבלה חולקים על הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים, ובכל מקום שאינו חולק כגון בכהאי גונא שלא נזכר בגמרא וגם בפוסקים, אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה, עד כאן לשונו. ובתשובה א' כתב וכיון שהיא פלוגתא (רצה לומר בין הפוסקים) דברי הקבלה יכריעו עכ"ל. הרי שאם לא הייתה פלוגתא בין הפוסקים דברי הקבלה לא יכריעו ההיפך,וזה יסוד תורתינו הקדושה שאם לא כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו לילך אחר הבנתו בספר הזוהר הטובה היא אם רעה. ובעונותינו שרבו זה סיבה לפרצות גדולות אשר עיני ראו ולא זר, כמה אנשים עברו תורות חלפו חוק בהיסמכם על דברי הזוהר או ברעיא מהימנא לפי דעתם המזוהמת 2 בפירוש דברי הזוהר או ברעיא מהימנא, וחס להו לבעלי הזוהר והרעיא מהימנא מעלות על דעתם הדברים ההמה . ולא היה מן הצורך להעלות דבר זה על ספר אלא להוציא מלבן של המתחכמים להורות היפך דעת רבותינו הפוסקים ז"ל, על משענת קנה חכמת הזוהר הקדוש אשר דבריו סתומים וחתומים באלף עיזקאין, כל קביל די רוח יתירא בהו לומר כי הם ירדו לסוף דעתו וכל רז לא אניס להו, וה' הטוב יכפר בעד".
כלומר, הסיבה שאין לפסוק כספר הזוהר משום שדבריו סתומים וחתומים, ואם היינו פוסקים כספר הזוהר אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו לילך אחר הבנתו הקלוקלת, וכבר יצאו מכך קלקולים רבים.
הרב יעקב עמדין בנו של החכם צבי (שו"ת שאילת יעבץ א, מ"ז) עומד על סיבות נוספות מדוע אין לפסוק כספר הזוהר, וזו לשונו:
"אמנם דווקא באופן זה כשאין לנו לנטות ממשעול המחלוקת. ואין אנו יכולין להשוות בין התלמוד והמקובלים שעל כורחנו אנו צריכים אז להחזיק במחלוקת כזו שהיא לשם שמים שסופה להתקיים. ובעניין כזה אין ספק שגם בעל הזוהר עצמו דרב גובריה לא עשה מעשה כדבריו . כמבואר במקומות הרבה מהתלמוד. ואין צורך להאריך בזה.
וידוע שאין עניין הספר הקדוש ההוא אלא רק לבאר דעתו על פי הסוד. ולא לקבוע הלכה במקום שחולקין עליו חבריו . מה שאין כן במקום שדברי התלמוד סתומים וחתומים וסובלים פירושים שונים. והמפרשים נדחקו אל קיר הבנתם לפרשו על פי סברתם ולא ידעו מהזוהר כלום. וזכינו שראינו הזוהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא, ולא כחולק אלא כמפרש לשון הגמרא הסתום. למה יגרע חלקו. ומה חסרון בחוקו, מכל המון המפרשים. הלבעבור שדבריו דברי קבלה, נדחם בשתי ידיים...שמדברי כולם נלמוד שאין להתריס נגד הזוהר ולעשות מעשה שלא כדעתו. אלא דווקא במקומות שברור לנו שהתלמוד חולק (וראוי והגון להשתדל בכל מאמצי כחנו להשוותם אם אפשר 3 . כמצווה עלינו בכל מקום להטיל שלום. בפרטות בין ת"ח המרבים שלום) אבל במקומות שאין הדבר ברור לפנינו שחולק, ואילו היו הפוסקים מחולקים אם חולק או אינו חולק, יכריעו דברי המקובלים כדברי האומר שאינו חולק...ועוד שאותן מפרשים עצמן אלמלי ראו הזוהר אולי לא פירשו לנו כך. ולא עוד שאצלי אין ספק שהיו חוזרים מפירושם 4 ".
כלומר הרב יעקב עמדין מונה שתי סיבות:
א. הזוהר הוא מדברי רשב"י, והתלמוד הוא על פי דעת חבריו החלוקים עליו, ויחיד ורבים הלכה כרבים ואף רשב"י בעצמו הלכה למעשה נאלץ לקבל את דעת הרוב.
ב. מטרת ספר הזוהר איננה לקבוע הלכה אלא לבאר ולגלות את הטעמים הפנימיים למצוות על פי תורת הסוד.
המהרש"ל (סימן צ"ח) נשאל לגבי מה שכתוב בספר הזוהר שיש להניח תפילין של יד בישיבה, כיצד הוא נוהג, והשיב כך:
"תשובה: אהובי ידידי המשכיל הר' מרדכי בר תנחום י"ץ ששאלת אותי על מנהגי אם להניח תפילין של יד בישיבה או בעמידה, מפני שראית הרבה מן המדקדקים בדיקדו"ק עניות להניח תפילין של יד בישיבה. דע אהובי, חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחלשי הראות, לא יביטו באור הזוהר ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו, אלא שכך מצאו בספרי רשב"י. ודע אהובי שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם, ראיתי מהם שלא נהגו כך אלא כדברי התלמוד והפוסקים. ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו , וכאשר כתב הקאר"ו. וראייה לזה שהוא כתב סודות גדולות ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפילין של ראש ושל יד, ואנו לא אשגחינן ביה ומברכין שתים. גם הוא כתב המניח תפילין בחול המועד חייב מיתה, ואנחנו מניחים ומברכין עליהן. ואף שבני ארץ ישראל אינן מניחין תפילין כלל בחול המועד, לפי שהרשב"א בא וביטל המנהג לפי סברתו שתפס דעת ר"י בעל התוס', ולא שחשו לבד לדברי הזוהר. ולא תאמר שהזקנים שהיו לפנינו לא ידעו מהספרים החצונים שנמצאו לעת עתה ביד הלומדים, הלא האגור נמי כתב שמצא ג' דינים בהזוהר, וזה שזכרתי אחד מהן. וכל הקדמונים למדו ודקדקו הרבה בספר ההוא ואפילו הכי לא חשו לזה, כי האמת שהוא עצמו כתב שלא מצא דבר זה בכל המחברים שראה בימיו. ועתה פקח עיניך וראה, אם היה בזה ממש אי אפשר שלא הזכירו שום מחבר אחר, גם לא אישתמיט רמז בתלמוד בבלי וירושלמי ספרא ופסיקתא ושאלתות, ויפה כוונת הקאר"ו שהביא הרבה דברים מהזוהר וזה לא הביא כי לא חש לזה".
לפי המהרש"ל על פי רוב אין הלכה כספר הזוהר, לעומת דברי התלמוד שנאמרו הלכה למעשה ונמסרו הדברים דור אחר דור עד רב אשי ורבינא, מה שאין כן בדברי קבלה.
ניתן לסכם את הסיבות מדוע אין לפסוק כספר הזוהר:
א. התורה "לא בשמים היא", ואין משגיחין בבת קול 5 .
ב. אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו לילך אחר הבנתו בספר הזוהר ודבריו סתומים וחתומים.
ג. הזוהר הוא שיטת רשב"י והגמ' היא ע"פ דעת חבריו החלוקים עליו, ויחיד ורבים הלכה כרבים, ואף רשב"י עצמו לא נהג למעשה נגד דעת הרוב.
ד. מטרת ספר הזוהר איננה לקבוע הלכה אלא לבאר ולגלות את הטעמים הפנימיים למצוות על פי תורת הסוד.
ה. דברי התלמוד נאמרו הלכה למעשה 6 ונמסרו הדברים דור אחר דור עד רב אשי ורבינא, מה שאין כן בדברי קבלה.
הפוסקים כספר הזוהר ידחו את הסיבות הנ"ל, משום:
א. הזוהר רק מכריע כאחת הדעות בחז"ל או בפוס' ואינו אומר דבר הנוגד אותם, או שניתן לפרש שאין מחלוקת ביניהם, לכן אין כאן משום "לא בשמים היא".
ב. רק הפוסקים המובהקים כמרן הב"י וחבריו מחליטים מה לשלב מספר הזוהר.
ג. ספר הזוהר מגלה טעמי המצוות וההלכות הפנימיים ובהתאם לכך מכריע הלכה למעשה.
לאחר סיכום הסיבות מדוע אין או יש לפסוק כספר הזוהר, נציג מספר דוגמאות מעניינות ושכיחות למחלוקת הזוהר עם התלמוד והפוסקים, וכיצד פסקו השו"ע והרמ"א.

דוגמאות למחלוקת הזוהר עם התלמוד והפוסקים

א. האם העולה לתורה צריך לקרות עם בעל הקריאה
כך כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן קמ"א):
"ומתוך לשון הרא"ש שכתב רבינו יתבאר לך שצריך העולה לקרות בנחת עם שליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, וכן כתבו התוספות בסוף פרק קמא דבבא בתרא (טו. ד"ה שמנה פסוקים). ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל, ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:) וז"ל ואסיר למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי ושתקין ושמעין מלה מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני ומאן דקרי באורייתא ליהוי חד קאים עליה ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין דיבורים לשון הקודש חד וחד הוא לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא דאורייתא... וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים .
ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו...וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו".
בתחילה הביא הבית יוסף את ספר הזוהר שפסק שהעולה לתורה לא יקרא אלא השליח צבור יקרא לבדו, וזה לא כדעת הפוס' (הרא"ש והתוס') האומרים שאם העולה לא משמיע לאוזניו ברכתו לבטלה. והוסיף שישנה עדיפות בפסיקה לספר הזוהר על פני הפוסקים כאשר אינו נגד ש"ס מפורש. אולם לבסוף מסיים הבית יוסף את דבריו ועושה כעין פשרה ביניהם, וכותב שהעולה לתורה יקרא בלחש רק שפתיו נעות ולא ישמיע לאוזניו.
הדרכי משה מגיה על הבית יוסף וכותב כך:
"ולי נראה שאין הכרח בדברי הזוהר כלל יותר ממה שמוזכר במגילה...והוא הדין דדברי הזוהר מיירי בכהאי גונא... ואין לזוז מדברי הפוסקים אף אם היו דברי הזוהר חולקים עליהם. כן נראה לי, דלא כבית יוסף שכתב דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים, והוצרך לעשות פשרה ביניהם".
לפי הדרכי משה אין לזוהר עדיפות מיוחדת ולכן אין מקום לפסוק כזוהר נגד דברי הפוסקים.
השו"ע (סעיף ב') פסק את הדין על פי הפשרה שכתב בבית יוסף: "לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם. ומכל מקום צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו".
כלומר, השו"ע רוצה להרוויח את כל השיטות, ולכן מחד גיסא חשש לשיטת הרא"ש והתוס' שאם העולה לא קורא ברכתו לבטלה, ומאידך גיסא חשש לדברי הזוהר 7 שאסור לעולה לקרוא באופן שמשמיע לאוזניו 8 .
ב. ממתי מברכים על הלבנה
הרמב"ם (הל' ברכות י',י"ז) פסק שיכול לברך על הלבנה מן הלילה הראשון שרואה אותה. אולם הבית יוסף (או"ח סימן תכ"ו) כותב כך: "והר"י גיקטילי"א בעל שערי אורה כתב בתשובה שעל פי הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים". וכן פסק בשו"ע (שם סעיף ד') "אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה".
הב"י בספרו מגיד מישרים (שיר השירים) כתב כך:
"ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים, לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכ"י תתאה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים רמז לז' ימי בראשית, וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומכל מקום עדיין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו, כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה, ואם היו מברכים ב"ה קודם ז' ימים שעדין כחות חיצוניות דבקים בה לא היה כח בנו להפרידם, ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול. וע"כ כתב המגיד כי עת החיבור הוא מז' בחדש עד חצי החדש כי אשר תהר אמו ממנו, משם ואילך יהיו ימיו מכאובים כי חסרון הלבנה מורה על כן. וכן בז' ימים הראשונים שכח החיצונים דבקים בה. וז"ס והיה אור הלבנה וגו' שהרצון בו כי אור הלבנה שהיא כנסת ישראל תתאה תתעלה ותאיר כאור החמה שהיא ת"ת דידה ואור החמה דידה יהיה שבעתים כלומר בעת שעברו ז' ימים הראשונים ובאו הז' השניים כי כחות חיצוניות ספו תמו וזה יהיה ביום חבוש ה' וגו'".
בשו"ת מגידות (סימן ק"ב) תמה על הב"י שסתם כאן ובשו"ע והביא רק דעת ר"י גיקטיליא ולא הביא דעת הרמב"ם, הרא"ש והטור הסוברים שאף ביום הראשון מצוה לברך על הלבנה.
הדבר המעניין הוא שאף הרמ"א לא העיר דבר בדרכי משה ולא הגיה על השו"ע שיש דעה חולקת. מנהג בני ספרד כפסק השו"ע, אולם בני אשכנז נוקטים כדעת הב"ח ועוד אחרונים לברך אחר ג' ימים (משנ"ב ס"ק כ').
ג. הנחת תפילין בחול המועד
גם כאן בתחילה מביא הבית יוסף (או"ח סי' ל"א) את המחלוקת בפוסקים, וזוהי תמצית דבריו: לדעת התוס' והרא"ש גם בחול המועד חייבים בתפילין משום שאינו אסור במלאכה, וכן היא דעת המרדכי והמהר"ם. הסמ"ק וספר התרומה פסקו שיניח בלא ברכה, אולם הרשב"א בתשובה פסק שאין מניחין כלל תפילין בחול המועד והוסיף שכן דעת התוס' והראב"ד.
לאחר שהציג את השיטות בפוסקים כותב הבית יוסף כך:
"ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד, ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד, וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה. והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש דפוס מונקאטש שה"ש ח.) על פסוק (שיר השירים א ג) לריח שמניך טובים וזה לשונו "רב המנונא סבא...ובגיני כך אסיר לעמא קדישא לדחיה חותמא דמלכא עילאה דשרא עלן בגין דיוקנא דאנן עבדין האי במועד ובחולו של מועד וכל שכן בשבת דכולא שרא עלן". ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן ".
גם כאן באה לידי ביטוי דרך הפסיקה של הבית יוסף שדברי הזוהר יכריעו במחלוקת הפוסקים, והרמ"א שאף הוא נאמן לדרכו חולק עליו (ל"ב, ב'), וזו לשון השו"ע:
"בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות. הגה: וי"א שחול המועד חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם".
למרות שלפי פסיקת הרמ"א חייבים להניח תפילין בחול המועד נמנעו בני אשכנז בארץ ישראל מלעשות כן, והרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ד' ק"ה) מספק הסבר לכך:
"ובדבר להניח תפילין בחול המועד שבארץ ישראל שעיקר הישוב מתחלה היה מהספרדים וממדינות הערבים שעושין ברוב דברים כהרמב"ם ובעיקר כהב"י לא הניחו תפילין בחוה"מ, ואלו שבאו מיוראפ לארץ ישראל היו הראשונים תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט ואנשי חב"ד שגם כן לא מניחין תפילין בחול המועד, ממילא נעשה מנהג דארץ ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד".
לפי הרב פיינשטיין הסיבה שהאשכנזים אינם מניחים תפילין בארץ ישראל היא משום שכבר נקבע הדבר כמנהג המקום, אולם הרב מרדכי אליהו במאמרו כתב כך:
"בימינו גם רבים מהאשכנזים נוקטים בהרבה מקומות בדרך זו, כפי שכתב הגאון החסיד השל"ה ז"ל (חולין קי"ב ע"ב) ד"אנחנו יושבי ארץ ישראל – נמשכים אחר קבלת הזוהר הקדוש", כפי שידוע ומפורסם למשל בעניין הנחת התפילין ועוד.
ד. הבא לאכול בשר עוף לאחר גבינה כיצד ינהג
ישנה דוגמא נוספת למחלוקת הבית יוסף והרמ"א האם לפסוק כזוהר, אך כאן החליפו שיטתם, בעוד שהרמ"א פסק להחמיר כזוהר, השו"ע למרות שבבית יוסף כן כתב שיש להחמיר כזוהר, להלכה התעלם ממנו ופסק להקל.
כך איתא בבית יוסף (אורח חיים סימן קע"ג), שכדרכו מביא תחילה את דברי הפוס' ואחר כך את דברי הזוהר:
"וכתב הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ג ש"ד פו.) שהטעם שמותר לאכול בשר אחר גבינה מיד הוא מפני שהגבינה רכה היא ואינה מתעכבת בין השינים, וכן כתבו הגהות מיימוניות. ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.) וז"ל "אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא" עכ"ל. וכבר כתב המרדכי (חולין סי' תרפ"ז) שמהר"מ (תשובות דפוס פראג סי' תרט"ו) היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו גזר להחמיר על עצמו, ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע, דהא חזינא פרק כל הבשר אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו'. וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת, ובעוף, אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ. והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואף על פי שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף ".
תמצית הדברים היא, שלפי פשט ההלכה אין בעיה לאכול בשר בהמה או עוף לאחר גבינה, מפני שהגבינה היא רכה ואינה נשארת בין השיניים. ברם, בספר הזוהר כתוב שאסור לאכול בסעודה אחת גבינה ובשר, וסדר אכילתם לא משנה. המהר"ם החמיר על עצמו לא לאכול בשר בהמה אחר גבינה מאחר ומצא שאריות גבינה בין בשיניים בין סעודה לסעודה, אך המשיך להקל בבשר עוף לאוכלו מיד לאחר גבינה. הבית יוסף מעיר שהמהר"ם לא ראה את דברי הזוהר, שאילו ראה אותם היה מחמיר אף בעוף, ומסיים ש"טוב להחמיר אפילו בבשר עוף".
אולם בבואו לפסוק ההלכה בשולחנו הטהור פסק השו"ע (יו"ד פ"ט, ב') כרשב"א ולא כזוהר:
"אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם... במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה".
ודווקא הרמ"א מגיה ומביא את דעת המחמירים כספר הזוהר באכילת גבינה אפילו לאחר עוף, ומסיים שלמרות שיש מקילים "מיהו טוב להחמיר", וז"ל:
"הגה: ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה (מרדכי בשם מהר"ם וב"י בא"ח סעיף קע"ג), וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. (וכן הוא בזוהר) . ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר ".

סתירה בין התלמוד לדברי הזוהר
מעשה באשה אלמנה ללא ילדים שנפלה לפני אחי בעלה ליבום, ואומרת שאינה רוצה לעשות חליצה מאחר והיא כבר זקנה ואין רצונה עוד להינשא. לפי פשט התלמוד אין לחייבה לעשות חליצה, אולם הרב עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאבה"ע סי' קכג אות א - ב) הביא מדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום שציין דמהזוהר הקדוש והתיקונים מתבאר דבהיעדר החליצה יש צער לנפטר וכו', וכה סיום דבריו: "הראת לדעת כמה חמור עיכוב החליצה, ובפרט עניין הסכנה הכרוכה בזה למעכב באשר יש צער גדול למת, ובודאי דהמת לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יניחו לו מעוצבו, ויתורו לו מנוחה בעולם העליון ע"י החליצה או היבום, כי כל דברי הפוסקים שאין כופין, הם המדברים אך ורק לפי פשטן של דברים, והרי בכל ענין שכזה, אנו אומרים שדברי הקבלה והזוה"ק הם עיקר . ובודאי שמטעם זה תיקנו שם (בדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל) להשליש כל נכסי המת עד אשר יעשו לו מנוחת נפשו של המת, ע"י החליצה או היבום".
כלומר לפי דעת הישכיל עבדי יש לנהוג כזוהר אף נגד פשט התלמוד.
בשנת תשל"ח פנתה משפחת השר משה מונטיפיורי לוועד העדה הספרדית בירושלים בבקשה להשתדל להעלות את עצמותיו מקברו הנמצא בחוץ לארץ לחלקת הר הזיתים בירושלים. לפי ספר הזוהר אסור לקבור בארץ ישראל מי שנפח נשמתו מחוץ לארץ ישראל, ועליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי. אולם בתלמוד הבבלי משמע שהדבר מותר, והגר"ע יוסף נשאל על ידי הועד הספרדי בירושלים האם מותר להיעתר לבקשת משפחת השר משה מונטיפיורי, וזו הייתה תשובתו 9 (יביע אומר ז', יו"ד ל"ט):
"והן אמת שבזוהר הקדוש פרשת ויחי (דף רכה סע"ב והלאה), איתא, ומאן דנפקא נשמתיה ברשותא אחרא וגופא דיליה אתקבר בארעא קדישא, עליה כתיב ותבאו ותטמאו את ארצי וכו', ויעקב דאמר וקברתני בקבורתם, אף על גב דנשמתיה נפקא ברשותא אחרא, א"ר יהודה שאני יעקב דשכינתא הות אחידא ביה ואתדבקת ביה, כדכתיב אנכי ארד עמך מצרימה. ע"ש. וכ"ה בזוה"ק פרשת אחרי מות (דף עב ע"ב). הרי שהזוהר ס"ל כרבי בר קיריא, מכל מקום ידוע שבכל מקום שהתלמוד שלנו חולק עם הזוהר הלכה כהש"ס שלנו, כדמוכח להדיא בבית יוסף א"ח (סי' קמא). וכן כתב המעדני יו"ט (פרק הרואה סוף אות עז). ובשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ב' ר"ס יג). ובשו"ת מקום שמואל (סי' פ). וכן כתב הרדב"ז ח"ד (סי' פ) וז"ל, שבכל דבר שנכתב בגמ' אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הגמרא, ולא אחוש למ"ש באחד הספרים ההם. וכ"כ עוד בח"ד (סי' לו) שבכל מקום שתמצא ספרי הקבלה חולקים על הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים. ע"ש. וע"ע בשו"ת בית דינו של שלמה (חאו"ח סי' יב דכ"ב ע"ד) ובשלמי צבור (דף רלב ע"ג). ובשו"ת חיים לעולם (סי' יב דל"ב ע"ב). ולכן מרן הב"י כאן פסק כהרמב"ן שמותר לפנות המת כדי לקוברו בא"י, ולא חשש כלל לדברי הזוה"ק הנ"ל, לפי שהגמרא שלנו במו"ק (כה א) חולקת על הזוהר, ועבדי עובדא להעלות האמוראים מחו"ל לקוברם בא"י, והא ודאי שלא נעלם מעיני מרן דברי הזוה"ק וכל רז לא אניס ליה, אלא שפסק כהגמרא והפוסקים שחולקים על הזוהר הקדוש. וכיו"ב כתב בספר אות אמת להגר"י סיד (דקכ"ב ע"א), לתמוה על מהר"ם די לונזאנו בספר שתי ידות, שהשיג על מרן מדברי הזוה"ק, ושאלמלי ראהו לא היה כותב כן, שבאמת כמו זר נחשב לומר כן על מרן הקדוש דכל רז לא אניס ליה, ומי לנו גדול כמוהו שבקי בכל חדרי התורה בנגלה ובנסתר וכו', ובודאי שאף הוא ראה דברי הזוה"ק בקומתם ובצביונם, ומה שלא חשש להם, טעמו ונימוקו עמו, כי מסורת בידינו מרבותינו הקדושים שבכל מקום שיש מחלוקת בין הגמרא לבין הזוה"ק הולכים אחר הגמרא והפוסקים וכו'. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין, שאף מי שנפטר בחו"ל מצוה להעלותו לקוברו בארץ ישראל.
וכן הובאה לידי חוברת (קובץ בית אהרן וישראל אב תשנ"ב), ושם (בעמוד קל"ח), הובא פסק דינם של הגאונים חברי הבד"ץ בירושלים, רבי פינחס אפשטיין, ורבי דוד הלוי יונגרייז. ורבי ישראל יצחק רייזמן זצ"ל שהדין דין אמת שמצוה להעלות את ארונו של האדמו"ר הצדיק מקרלין ולהטמינו בירושלים, ואף על פי שבזוה"ק לא כתב כן, אנו אין לנו אלא דברי הגמרא והפוסקים והשלחן ערוך שכתבו שמותר לפנות המת הקבור בחו"ל להעלותו לקוברו בא"י, ושאף גדולי המקובלים הספרדים המתנהגים על פי הזוה"ק אמרו שלהלכה למעשה יש לפסוק כדברי הש"ע שהוא על פי הגמ' והפוסקים וכו'.
העולה מן הדברים, שלדעת השו"ע במחלוקת הזוהר והתלמוד אזלינן בתר התלמוד, ולדעת הישכיל עבדי והרב חיים פלאג'י אזלינן בתר הזוהר.
סיכום הדברים:
מחלוקת הזוהר והתלמוד:
רוב הדעות ובכללם הבית יוסף: נקטינן כגמרא.
מהר"ם די לונזאנו, ישכיל עבדי: כזוהר 10 .
אם אינו מוזכר במפורש בגמרא אך הוא מח' הזוהר והפוסקים:
ב"י, הרא"ם, יעב"ץ: כזוהר.
מהרש"ל, דרכי משה, חכ"צ, רדב"ז: כפוסקים.

פסיקת ההלכה כדעת האר"י ז"ל
אם נבוא לסכם מה שראינו עד עתה נוכל לומר שבדרך כלל דרכו של השו"ע להתחשב בדברי הזוהר ולפסוק כמותו אף נגד הפוסקים (אלא אם כן הזוהר הוא נגד התלמוד), מה שאין כן דעת הרמ"א שדרכו היא לפסוק כדברי הפוסקים אף אם הם נוגדים את דעת ספר הזוהר.
כל זאת ביחס לספר הזוהר, אך כעת נברר כיצד יש לפסוק במחלוקת הפוסקים עם דברי האר"י הקדוש.
כמבוא לנושא נצטט מהקדמתו של הרב חיים ויטאל לספר פרי עץ חיים, שם הוא מתאר את גדולתו של האר"י ז"ל:
"וראיתי לחבר הספר הזה ולהאיר עיניהם בקצת הקדמות שקבלתי ממורי זלה"ה כאשר תראה בעז"ה דברי בנויים על הקדמות נעלמות שנתגלו למורי זלה"ה ברוח הקדש על פי אליהו ז"ל... ומהרמב״ן ז״ל עד מורי זלה״ה, לא היה מי שישיג חכמה זו על אמיתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות, על כל דבר ודבר, כמה פנים בפרד״ס ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים. והיה מדבר ברוחות מהגלגולים, רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים, כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אילמים, ומביא נשמת אדם בעודו חי, ומדבר עמו כל צרכו וחפצו, ואח״כ מחזירה להם. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף ובבתי הקברות ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן, והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעוה״ב, והיו מגלין לו רזי תורה... וכל מדות טובות ומעשים טובים היו בו... וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו, ועליה הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזו הביאו לידי רוח הקדש, והיה אליהו ז"ל נגלה אליו תמיד".
בהקדמה הראשונה כתב כך: "וכל זה השיג שלא על ידי שימוש קבלה מעשית חס ושלום, כי איסור גדול יש בשימושם, אמנם כל זה היה מעצמו על ידי חסידותו ופרישותו אחר התעסקו ימים ושנים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו... אליהו הנביא היה נגלה אליו תמיד, ומדבר עמו פה אל פה ולמדו זאת החכמה. ואף אם פסקה נבואה רוח הקדש על ידי אליהו לא פסקה".
א. יחס פוסקי אשכנז
ראשית נביא את דעת הרב משה פיינשטיין בתשובה (אגרות משה או"ח ד', ג') בעניין ברכות התורה למי שהיה ער כל הלילה:
"בשאלתך כיצד פסק המשנה ברורה גבי ניעור בלילה לא יברך בבוקר ברכות אלקי נשמה, ברכות התורה וברכת המעביר שינה והא עניין זה הוא מחלוקת הפוסקים, וכתבו האחרונים בריש הל' תפילין שכל מקום שיש מחלוקת הקבלה תכריע, והאר"י ז"ל כתב שיש לברך.
הנה פשוט שהקבלה תכריע הוא ספר הזוהר והתיקונים שהם דברי תנאים, אבל כתבי האר"י ופרי עץ חיים אף שגדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי לכן אין דבריו מכריעין יותר מכל רבותינו. ואם כן כיון שאיכא פלוגתא הא ספק ברכות להקל ולכן טוב לשמוע אותן מאחר ולכוין לצאת ואף שלא יצא לדעת הלבוש, אין בזה עצה אחרת. ידידו, משה פיינשטיין".
העולה מן הדברים, היכן שיש מחלוקת הפוסקים וספר הזוהר נוקט כאחת הדעות ישנה עדיפות לדעת ספר הזוהר ודעתו תכריע, אך האר"י ז"ל אינו אלא כאחד הפוסקים ואין משקל לדבריו יותר מלכל פוסק אחר.
הרב פיינשטיין מייצג את פוסקי אשכנז, אולם להלן נראה שבדרך כלל יחס פוסקי ספרד לאר"י ז"ל הוא שונה בתכלית 11 .
ב. ברכת הנותן ליעף כח
הדוגמה הראשונה שנדון בה היא ברכת הנותן ליעף כח שאינה נזכרת בתלמוד, והשו"ע (מ"ו, ו') פסק שאין לאומרה: "יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין", וטעמו מבואר בב"י שם לפי שאינה נזכרת בתלמוד ואין לחדש ברכות לאחר התלמוד.
אולם האר"י ז"ל פסק שיש לברך אותה, וכך כותב החיד"א (שו"ת טוב עין ז'):
"ומטעם זה נתפשט בכמה קהילות לומר ברכת הנותן ליעף כח אעפ"י שהיא ברכה כולה מחודשת ומרן בש"ע נדחה קרי לה. דמאחר דרבינו האר"י זצ"ל כתב שיש לאומרה ופירש סודה כן ראוי לעשות דודאי אילו מרן ז"ל ידע מגדולת האר"י ושהוא אמר לאומרה כן הוה עביד עובדא בנפשיה .
והרב כנה"ג סימן מ"ו כתב שהעיד ת"ח א' מארץ הצבי ששמע שמרן חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה בשם ומלכות על פי הקבלה ועל פי זה נהגו קצת לברכה בשם ומלכות וגער בהם שלא מפני עדות ששמע נניח מ"ה שכתב מרן ועוד שלא נזכרה בגמרא כמו שטען מרן כמ"ש הרא"ש על ברכת פדיון הבן זהו תורף דבריו ז"ל.
ואני בעניי אומר כי רבינו האר"י זצ"ל כל הנפלאות אשר גילה היה בכ"ב חדשים והיו תלמידיו מעלימין דבריו ובסתום חכמה. ומרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו. והן בעון נח נפשיה דרב האר"י ז"ל בימי מרן. ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שכך היה אומר וחזר בו . והיינו כמו שכתבתי שאלו בעלי נסחא האחרת ידעו דברי רבינו האר"י ז"ל היו חוזרים בהם.
וגם הרב כנה"ג ז"ל לא ידע בעצם גדולת האר"י ז"ל וחכמתו הנפלאת וכמדומה שלא הזכיר בספריו להאר"י זולת בי"ד סימן קי"ב בשתיית הקפה מהגויים. ומשום הכי גער במברכין דכיון דהרב האר"י ידע מה שכתב מרן בבית יוסף ושו"ע והיה מברכה. ודאי כן ראוי לנהוג וגם הוא ידע דבנוסחתנו בש"ס לא הוזכרה וטעמו ונימוקו עמו. ובשער הכוונות שסידר מהר"ש ויטאל משמע דהאר"י אמר שברכה זו תקנת רז"ל. ובפרי עץ חיים כתב דיאמרו ברכה זו אף על פי שהוא הפך מהשולחן ערוך ".
לפי דעת החיד"א עלינו לפסוק כדעת האר"י ז"ל אף נגד דעת השו"ע משום שהאר"י ז"ל ראה מה שכתב הב"י והתחשב בדעתו ולמרות זאת החליט לפסוק אחרת, ואילו השו"ע היה יודע מגדולת האר"י ז"ל ורואה מה שכתב היה נוהג גם הוא כדעת האר"י ז"ל. למרות שהכלל הנקוט בידינו הוא ספק ברכות להקל אף נגד דעת השו"ע, כלל זה אינו חל נגד פסק האר"י ז"ל ולכן יש לפסוק כמותו ולברך הנותן ליעף כח בשם ומלכות. הרחבה נוספת בעניין ודוגמא נוספת לגבי הכלל של סב"ל ביחס לאר"י ז"ל נדון בסעיף הבא.
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ב' או"ח כ"ה) נדרש לסוגיה זו של ברכת הנותן ליעף כח ומביא את דברי החיד"א, וכותב כך:
"ואנכי בעניי לא זכיתי להבין מנ"ל להרבנים הנ"ל אומדנא זו בדעת מרן, שאילו היה רואה לד' רבינו האר"י היה פוסק כן. והרי עם כל הכבוד לרבינו האר"י ז"ל, עטרת בראש כל אדם, אנן קי"ל לא בשמים היא. ומהיכא תיתי להניח דברי הפוסקים המפורסמים, ולתפוס דברי האר"י ז"ל, כהלכה למשה מסיני. ועיין בהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות, שכתב, שהנביא שיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא וכו', שאין לשמוע לד' הנביא. ואפילו אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע שיהיו סוברים סברא א', ואלף חכמים ואחד יסברו היפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות. והלכה כדברי האלף חכמים וחכם, ולא כד' האלף נביאים הנכבדים. עכ"ל. ואם כן אף אם רב גובריה וחיליה דרבינו האר"י כחד מן קמיא, מכל מקום כשיש פוסקים ראשונים שאומרים להיפך והם הרוב, אזלינן בתר רובא. וכ"ש לפמ"ש בס' אגרות התניא (דצ"ז ע"א), בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה וכו'. וע"ש (דצ"ט) שכ"כ הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא. ע"ש. ואם כן מה כל החרדה הזאת להניח ד' כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל.
איברא שעכשיו נהגו הכל לברך ברכת הנותן ליעף כח. ומכל מקום אינו מוכרח לומר שנהגו כן על פי דברי האר"י ז"ל דוקא. שהרי גם אחינו האשכנזים כולם מברכים אותה, אף על פי שרבים מהם אינם הולכים אחר תורת הסוד שגילה רבינו האר"י ז"ל. וצ"ל דס"ל שמכיון שהובאה ברכה זו בראשונים, הלא הם הסמ"ג (עשין כז) בברכות הודאה, ובמחזור ויטרי, ובהרד"א, והטור, וכ"פ הרמ"א ז"ל בהגה. על כרחך לומר חדא מתרתי, או שכן היתה הגירסא בגמרא לפני הקדמונים, וכמ"ש הב"ח (סי' מו), או שכ"ה תקנת הגאונים, וכמ"ש הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (סי' ג אות ט). וכתב שם דשפיר אזלינן בכהאי גונא בתר מנהגא לברך. ועוד שהמג"א הביא בשם הכנה"ג, שהעיד חכם א' שמרן הב"י חזר בו בסוף ימיו וצוה לאומרה".
עיקר הטענה של הגר"ע יוסף שאין לפסוק כאר"י ז"ל היא משום שאין לערבב נבואה והלכה 12 .
ובאמת, השאלה המתעוררת במלוא חריפותה היא מדוע החיד"א מעדיף להלכה את האר"י ז"ל הרי גילוייו היו מן השמים, ואילו הלכה יש לפסוק על פי הנגלה שהרי 'לא בשמים היא'?
התשובה מתבארת על ידי החיד"א במקום אחר, בעניין ברכת נשים על הלולב. לדעת השו"ע נשים אינן מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא כיון שאינן מחוייבות בה, אולם החיד"א פסק בברכי יוסף (תרנ"ד, ב') שנשים כן תברכנה על הלולב. הנימוק להכרעתו מופיע בתשובה אחרת (יוסף אומץ פ"ב):
"ולעניין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש, כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב', נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב. וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעיר הקדש ירושלים ת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו. נראה ודאי דאלו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך לא בשמים היא דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותם כיון דאית לן סיעתא דשמיא".
כלומר לשיטת החיד"א אין משום 'לא בשמים היא' אם נמצאת כבר דעה כזו בין הפוסקים, אלא אדרבה יש לפסוק כמותה משום הסיוע שיש לה מן השמים.
ג. ברכה אחרונה על רביעית מים לפני סעודה
נחלקו הפוסקים במי ששתה רביעית מים לפני סעודה האם חייב לברך ברכה אחרונה או כיון שעומד לסעודה יפטר בברכת המזון. בהלכות ברכות הכלל הנקוט בידינו הוא "ספק ברכות להקל", ולכן אם ישנה מח' הפוסקים האם לברך או לא לברך ההכרעה היא שלא לברך. כלל זה נכון אף ביחס לדעת השו"ע 13 , שאם השו"ע פסק שצריך לברך וישנה דעה החולקת עליו ההלכה היא שלא לברך מטעם "ספק ברכות להקל". אולם הרב יוסף חיים (רב פעלים ב', או"ח מ"ז. וכן בקיצור בבן איש חי א' פר' נשוא) כתב כך:
"אמנם אם זה האיש הוא צמא, ורוצה לשתות מים אחר קידוש, קודם שיטול ידיו, צריך להיזהר שלא ישתה שיעור שיתחייב בברכה אחרונה, יען שיש בזה מחלוקת אם יברך ברכה אחרונה, או דילמא ברכת המזון פוטרתו, ומה לו להביא עצמו לידי מחלוקת, אבל אם לא היה יכול להתאפק, ונזדמן לו ששתה מים שיעור שיתחייב בברכה אחרונה, נראה ודאי שיברך ברכה אחרונה קודם שיטול ידיו, ולא יסמוך על ברכת המזון, יען כי אף על גב שיש בזה פלוגתא, וקיימא לן ספק ברכות להקל, עם כל זאת כיון דרבינו האר"י ז"ל הוא שר המסכים לברך ברכה אחרונה, כפי אשר הורו אותו מן השמים, אין אומרים ספק ברכות להקל במקום שיש גילוי לזה בדברי רבינו האר"י ז"ל, והיינו כי מצינו בשער טעמי המצות בפרשת עקב, שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל, כבר ידעת מחלוקת הפוסקים והוא מחלוקת האמוראים, אם צריך לברך על המים שבתוך הסעודה, ולכן טוב לנהוג לצאת ידי ספק, שקודם שיטול ידיו ישתה מים פחות מרביעית, כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה, ויכוין לפטור בברכה זו המים שבתוך הסעודה, ופעם אחת שתיתי אני יותר מרביעית, והסתכל מורי ז"ל במצחי, ואמר לי שתית מים ולא ברכת אחריהם ברכה אחרונה, עכ"ל ע"ש.
נמצינו למידין מהאי עובדא שהורו מן השמים לרבינו האר"י ז"ל, שאם שתה רביעית מים קודם סעודה צריך לברך ברכה אחרונה, ואין בהמ"ז פוטרת...
והרב הגדול רבינו חיד"א ז"ל בברכי יוסף סי' קע"ד אות ב', הביא לשון מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות הנזכר, וכתב וז"ל, ומזה אנחנו למידין שדעת רבינו האר"י ז"ל דבהמ"ז אינו פוטר אם שתה רביעית, דלא כהרב הט"ז וסיעתו מהאחרונים, והעיקר כמ"ש המג"א ס"ק י"ד, דשאני יין שלפני המזון, וכן הראו מן השמים להאר"י זצ"ל עכ"ל ע"ש. הנה כי כן יש להורות בשאלה דידן, דאם אקרי ושתה רביעית דיברך ברכה אחרונה, ולא יסמוך על ברהמ"ז, כי אחרי דברי רבינו האר"י ז"ל אין לחוש לספק ברכות, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אמן כן יהי רצון".
העולה מן הדברים הוא, שלדעת מרן החיד"א והרב יוסף חיים הכלל בכל מקום לפיו "ספק ברכות להקל" אינו חל על פסקיו של האר"י ז"ל, למרות שחל על השו"ע.
הרב משה לוי בספרו "ברכת ה'" (ח"א עמ' צ"ז) להלכות ברכות פוסק כך:
"יש אומרים שבעניין שדעת הפוסקים שלא לברך ודעת רבנו האר"י לברך, יש להורות כדעת רבנו האר"י שהייתה לו ידיעה ברורה גם בחכמת הקבלה, ואם היו יודעים שאר הפוסקים מה שידע רבנו האר"י על פי הקבלה, מן הסתם היו מסכימים לדעתו לברך. ויש אומרים שאין אומדנא זאת מוכחת, ולכן יש לחוש לספק ברכות לבטלה. והעיקר כדעה ראשונה".

מדוע אין אומרים ספק ברכות להקל נגד האר"י ז"ל
כלומר, גם הרב משה לוי פוסק שאין אומרים ספק ברכות להקל נגד דעת האר"י ז"ל. ובהערה 35 מביא את דברי החיד"א שהבאנו לעיל שהסיבה שיש לפסוק כאר"י ז"ל אף בסב"ל היא משום שהכרעות האר"י ז"ל הן על פי מה שגילו לו מן השמים, בניגוד לשו"ע שהכרעותיו היו רק על פי שכלו. ומקשה שהרי קיי"ל בגמרא (ב"מ נ"ט ע"ב) במחלוקת ר' אליעזר עם חכמי ישראל בתנורו של עכנאי שההלכה אינה כר"א למרות שיצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, משום שעמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. והגמ' מסבירה שמאז שניתנה תורה בהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתוב בתורה אחרי רבים להטות. מבואר שבענייני הלכה אין להכריע על פי מה שמגלים לאדם מן השמים על ידי נבואה או על ידי רוח הקדש או על ידי אליהו או נשמת הצדיקים וכיוצא בזה.
את הקושיה הזו מתרץ הרב משה לוי כך:
האר"י ז"ל בכח לימודו ויגיעתו הבין את מאמרי הזוהר הקדוש, והכריע בענייני הלכה ולא שגילו לו את ההכרעות מן השמים. אמנם גילו לו מן השמים אם כיוון לאמת או שטעה, ואז היה חוזר ומעיין עד שהיה משיג ועומד על האמת... ועל כרחנו שרבנו האר"י ז"ל הכריע לברך ברכה אחרונה על פי מה שלמד בחכמת הקבלה. העדיפות לפסקי האר"י ז"ל על שאר הפוס' היא שאם היו יודעים מה שהוא ידע על פי הסוד היו מסכימים למסקנות שכתב והכריע מכח לימודו ויגיעתו.
הרב משה לוי חולק על מה שכתב הבן איש חי שהסיבה להכריע כאר"י ז"ל היא משום שפסק על פי מה שגילו לו מן השמים.
הרב מרדכי אליהו במאמרו "פסיקה על פי הקבלה" 14 מבאר בהרחבה את שיטת הרב יוסף חיים "הבן איש חי", ואת הקושיה שהרי לא "לא בשמים היא" מתרץ כך:
"ומחמת קושי ותוקף השאלות צריך להבין שאין כאן שאלה כלל, אלא שיסוד העניין הוא אחר. והוא שכל הנפסק בזוהר ובדברי האר"י ז"ל נפסק על ידי גדולי הלכה שידם רב להם בתורת הנגלה. ומי לנו גדול מרשב"י שמתורתו אנו חיים. ועל גדולתו של האר"י ז"ל בפשט ובתורת הנגלה ניתן ללמוד מדברי המהרח"ו ז"ל על האר"י ז"ל "שהיה מעיין ששה פירושים של פשט בהלכה ופירוש שביעי על דרך הסוד (שער רוח הקודש י"א:). וברור הוא שגדולי עולם אלה פסקו דבריהם על פי חכמתם בתורת הנגלה, וכוחם ברוח הקודש סייע להם להעמיד הלכה על בוריה, וכמו שסייע לכל חכמי ישראל מאז ומעולם".
לעומת כל הפוס' הנ"ל דעת הגר"ע יוסף היא שאין הבדל בין האר"י ז"ל לבין דעת מרן, וביחס לשניהם אנו אומרים את הכלל "ספק ברכות להקל". וכה הם דבריו בהקדמה לספרו הליכות עולם, שהוא ספר השגות על פסקי ה"בן איש חי" שאינם תואמים את פסקי השו"ע:
"ובעקבות דברי מרן החיד"א הנ"ל, דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, אמרתי דשפיר אמרינן הכי גם לגבי רבינו האר"י ז"ל, שאם יש מחלוקת בדבר, אמרינן סב"ל גם נגד האר"י ז"ל, מכיון דקיימא לן "לא בשמים היא", וכללא דסב"ל קאי אאיסדן".
ובהמשך דבריו שם התייחס לתירוץ של הרב משה לוי לקושיית "לא בשמים היא" וכתב כך:
"והלום ראיתי כל מה שהאריך בזה הרב משה לוי בספרו ברכת ה' חלק א' (עמ' ק"א), ובמסקנתו התעקש לומר דלא אמרינן סב"ל נגד האר"י. ובאמת המעיין היטב בדבריו יראה שאין להם שחר, שאף על פי שראה מה שכתבתי בזה בשו"ת יביע אומר חלק ב' (סימן כ"ה) דלא בשמים היא, ארכבה אתרי ריכשי, ותלה הדבר בחוכמתו הגדולה ועיונו הזך של האר"י בפשט עם הקבלה ביחד. ודברי שיבוש הם, ופטומי מילי בעלמא נינהו ולא תיקן בזה כלום. וכן ראיתי לידידינו הגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש (או"ח סי' ס"ז) שהעלה דאמרינן סב"ל נגד האר"י ז"ל".

קבלת השו"ע וקבלת האר"י ז"ל
הרב בן ציון אבא שאול בהקדמה לספרו אור לציון מבאר שאת השו"ע קבלנו עלינו בתורת רוב וספק, ולא בתורת ודאי, כלומר קבלנו את דעתו כאילו היא דעת הרוב ואת החולקים עליו כדעת מיעוט אך אין מחשיבים את דעתם כדחויה לגמרי. ונפקא מינא שאם דעת רוב הפוסקים להחמיר (והרמ"א פסק אותם) יש לחוש לדבריהם אף שהשו"ע פסק להקל.
מטעם זה מצאנו שהרב יוסף חיים בספרו ה"בן איש חי" פעמים רבות פסק לחומרא כדעת הרמ"א נגד דעת השו"ע. כדוגמא אחת לכך נביא את פסק השו"ע שפסק שנדה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים אחר ארבעה ימים לשימושה, והרי"ח פסק ב"בן איש חי" (שנה ב' פרשת צו אות ז') וכן ברב פעלים (ד' יו"ד כ') כדעת הרמ"א שצריכה להמתין ו' או ז' ימים כפי מנהגה.
אחר כך הוסיף הרב"צ אבא שאול וכתב כך: "והנה לאחר שנתבאר לעיל קבלת פסקי מרן, יש להוסיף שלגבי דברי האר"י ז"ל אין הדבר כן, אלא נוהגים כדבריו כאילו הם ודאי גמור. ולכן קיימא לן שלא אומרים ספק ברכות להקל נגד דברי האר"י ז"ל...וראה בספר ארץ חיים או"ח סימן מ"ו סעיף ח' שכתב שמנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבנו האר"י ז"ל אפילו נגד פסק מרן ז"ל 15 ".
דברי הרב בן ציון אבא שאול משקפים את דעתם של רוב פוסקי ספרד, ובכללם החיד"א והבן איש חי, וכף החיים 16 .
אולם הגר"ע יוסף רוח אחרת עמו, ולדעתו קבלנו את מרן השו"ע בתורת ודאי 17 , ולכן אפילו אלף פוסקים יחלקו עליו אנו פוסקים רק כמותו בין להקל בין להחמיר 18 . ובהקדמה לספרו הליכות עולם הנ"ל כתב הרב עובדיה יוסף שזו הייתה אף דעתו של הרב יוסף חיים עצמו:
"שיטתו בפסקיו ההלכתיים מושתת על יסוד דברי מרן רבינו יוסף קארו בבית יוסף ובשולחן ערוך, אשר קבלנו הוראותיו. וכמו שכתב בספרו הקדוש "רב ברכות" (בדף קכ"ב סוף ע"ב), שכל תושבי ארץ ישראל ובגדאד וסוריה קבלו עליהם הוראות מרן רבינו יוסף קארו בין להקל בין להחמיר. וכן כתב עוד שם (עמ' קנ"ד) שאף על פי שהרב זרע אמת לא סמך להתיר על פי סברת מרן, מפני שכמה אחרונים סתרו דברי מרן הב"י בהחלט, וקיימא לן הלכה כבתראי, מכל מקום זה לא שייך לדידן, דאנן אתכא דמרן סמכינן בין להקל בין להחמיר וכו' עיין שם. ובספרו הגדול רב פעלים חלק ב' (יו"ד ז') כותב, שאפילו מאה אחרונים חולקים על פסק מרן, אין אנו שומעים להם להקל אפילו בהפסד מרובה, כי אנו חייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה שקבלנו. ואף על פי שמצאנו לרבינו בבן איש חי בכמה מקומות שנטה קו להחמיר בדיני איסור והיתר, נראה שאינו אלא לחומרא בעלמא , ומן הדין בודאי שאין להורות לאחרים אלא כדברי מרן ואפילו להקל".
על פי הבנת הרב עובדיה יוסף שיטתו של הרי"ח היא לפסוק תמיד כשו"ע, ואם מצאנו שפסק אחרת הרי שכתב כן רק לחומרא בעלמא, ולא כעיקר הדין.
אולם לכאורה צ"ע בדבריו משום שבשו"ת רב פעלים (ח"ב חו"מ סימן ג') נראה שלפעמים פוסקים נגד דעת מרן מן הדין, וכך כתב שם הרב יוסף חיים:
"הנה נודע כי פה עירינו בג'דאד יע"א, בתריה דמרן ז"ל בשולחנו הטהור גרירן הן בדיני איסור הן בדיני ממונות, חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג בעירינו כדעת רמ"א בהג"ה או כדעת שאר פוסקים הפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר, וכן נמי בדיני גיטין וקדושין המנהג ברור פה עירנו למיזל לחומרא אפילו בדבר שפסק מרן להקל 19 , וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל על מנהג עה"ק ירושלים תוב"ב, וכן קבלו חכמי עירינו מהרה"ג עט"ר מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, על מנהג עירינו בג'דאד יע"א".

היחס בין מרן השו"ע להאר"י ז"ל
הרב מרדכי אליהו במאמרו הנ"ל ממשיך וכותב כך:
"בעניין ברכת הנותן ליעף כח, הבאנו לעיל את דברי החיד"א: "ואני בעניי אומר כי רבינו האר"י זצ"ל, כל הנפלאות אשר גילה היה בכ"ב חדשים, והיו תלמידיו מעלימין דבריו ובסתום חכמה. ומרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו. והן בעוון נח נפשיה דרב האר"י ז"ל בימי מרן. ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שכך היה אומר וחזר בו. והיינו כמו שכתבתי שאילו בעלי נוסחא האחרת ידעו דברי רבינו האר"י ז"ל היו חוזרים בהם".
וכדברי החיד"א אלו נהגו כולם בענין זה, וכן בענינים אחרים הקשורים לפסיקת הזוהר הקדוש.
ועל מה שכתב החיד"א שמרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו של האר"י ז"ל ראוי להביא דברי "עמק המלך" (בהקדמה שלישית פו דף יט ע"א), מהו אותו אחד ממאה.
שם מביא "עמק המלך" עדות של מוהר"ר שלמה שלומיל ששמע מאלמנתו של מרן הבית יוסף, שמרן הב"י היה לו בן נחמד ושידך אותו עם ביתו של הרב ז"ל. והלך מרן הבית יוסף עם בנו לסעודת אירוסין בביתו של הרב ז"ל. כיון שחזר מרן הבית יוסף לביתו אמר לאשתו:
"מה אומר לך ומה אספר לך מהרזים וטעמי התורה והמצוות. כמה ידיעה הרווחתי עתה בזאת הסעודה מהפה הקדוש של מוהר"ר יצחק אשכנזי ז"ל. אי אפשר לו לאדם בשר ודם להשיג בשכלו מה שיודע הוא. והיאך הוא כח ביד שום מלאך לידע מה שיודע הוא. אין זה כי אם נשמה אחת מהנביאים הראשונים, שאפילו תנא אחד לא היה יכול לומר מה שאמר הוא. אבל אני מפחד עליו מאוד בעוונות הדור הגרוע הזה שאינם יכולים לסבול רוב קדושתו שיוקח ויאבד מהם בקיצור ימים ושנים".
מצויה בידינו שאלה ששלח האר"י ז"ל למרן הב"י (שו"ת אבקת רוכל קל"ו) 20 בעניין שותפות עיסקה ומרן בספרו משבחו וכותב "שאלה למהר"ר יצחק אשכנזי המקובל האלהי זצוק"ל... תשובה: מתוך שדבריך ערבים עלי אמרתי לישא וליתן בדבריך".
העולה מכל האמור הוא, שמרן הבית יוסף והאר"י ז"ל היו מחותנים זה עם זה, והיה ביניהם משא ומתן בהלכה. האר"י ז"ל נפטר בקיצור ימים ושנים ור' יוסף קארו שהיה מבוגר ממנו האריך ימים עוד אחר כך, והגם שחיבב מאד את האר"י ז"ל עמד מעט על גדולתו בחייו, וישנם דברים שכתב ופסק האר"י ז"ל שלא כדעת השו"ע ור' יוסף קארו לא ראה אותם, ואם היה רואה אותם היה חוזר בו ומסכים עמו לרוב גדלותו.

סתם וי"א בשו"ע הלכה כמי
כאשר מרן השו"ע הביא דעה ראשונה בסתם ודעה שניה בשם יש אומרים נחלקו האחרונים כיצד הכריע למעשה. הרב זבחי צדק, הבן איש חי וכף החיים הבינו שכוונת השו"ע לחוש לכתחילה לדעת הי"א ולהקל כדעת הסתם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק.
אולם הפרי חדש ועוד פוס' כתבו שאין לחוש כלל לדעת הי"א וניתן לפסוק לכתחילה כדעת הסתם. כדעה זו הכריע הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו' (יו"ד סי' ה'), וכן עיין ילקוט יוסף איסור והיתר חלק א' עמ' ר"צ-רצ"א 21 .

עדיפות דברי הקבלה על הנגלה
הבן איש חי בספרו "דעת ותבונה, מפתח לחכמת הקבלה" בסוף הפתיחה הראשונה כותב כך:
"אעלה אשר השבתי למשכיל אחד, שאול שאל האיש לנו, דהרי התלמוד הקדוש נעשה ונגמר מרבבות אלפי רבנן אשר בכל דור ודור מימות רבי ועד רב אשי אשר היו לומדים פמליות פמליות ועד אחרן בימי רב אשי אוספו אספה ממעונות אריות כלהו רבנן...ואז נכתב התלמוד על יד על יד בהסכמת כל האמוראים אלפי ועונשים בספר הזוהר בדינים מדינים שונים אשר לא נראו בתלמוד הקדוש, וגם בדינים הנזכרים בש"ס לא נכתבו כל העונשים הקשים שיש בזוהר בקדוש?
...עוד יש לחקור מדוע ספר הזוהר הקדוש לא נתגלה לאמוראים ורבנן סבוראי והגאונים ולגדולי הרבנים, ואיך נתגלה אחר כך בדורות הגרועים מהם?
אלא גזרה חוכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות הזה... ולכן לא הועילה כל קדושתם להביא את המשיח כי גזרה עומדת, וממוצא דבר אפשר לומר כי הכל בשיקול אל דעות לו נתכנו עלילות, ואפשר דבהיות גזרת החורבן אלף שנים, וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים כרחם אב על בנים. כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול, ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו וכל העונשים, היה מקום לסט"א לקטרג יותר על ישראל לרעו"ת ביעקב רעה אחר רעה. אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן שנשלמו שנת ד' אלפים תתכ"ח אז היה יכול לבוא משיח, ובעוונותינו הרבים אשתהויי אשתהי. וזה חטא נוסף לכלל ולפרט על כל החטאים וחילול שמו ח"ו וחילול תורתו, ונתגברה הקליפה מאד להחטיא יען כי כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים, וכמו שכתוב בעקבות משיחא חוצפא יסגא שהוא הסט"א שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י ז"ל. ולכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגן על ישראל, ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל ..." עכ"ל.
לפי הרב יוסף חיים ספר הזוהר ותורת הסוד התגלו דווקא בדורות היותר מאוחרים משום שיש בו טעמים פנימיים ועמוקים התובעים עונשים וחומרות, שעם ישראל לא היה מסוגל לעמוד בהם קודם לכן. בנוסף לכך, כיון שהמשיח כבר יכול לבוא מתגברת הסט"א מאד להחטיא את ישראל והתעסקות והתחזקות לפסיקה כספר הזוהר וסתרי תורה הם העשויים להגן על עם ישראל ולקרב את ישועת ישראל.
מכל זה מובן מדוע יש עניין גדול לשלב את פסקי האר"י ז"ל עם השו"ע, אך מי יוכל לדעת איזה פסקים הצבור יוכל לעמוד בהם ואותם לשלב? והרב יוסף חיים בעצמו שקל בדעתו וראה לנכון לשלב פסקים מסוימים של סתרי תורה בהלכה למעשה בהוראה לכלל ישראל.
וכך כתב הרב מרדכי אליהו:
"יסוד נוסף, המופיע במקומות רבים בזוהר ובספרי התיקונים, הוא כי בעקבתא דמשיחא "תרבה הדעת", וכמו שכתב מהרח"ו בהקדמת "עץ חיים" בשם הזוהר (פרשת וירא): "וכד יהא קריב ליומי משיחיא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא". ובתיקונים: "דבדרא בתראה בסוף יומיא יתפרנסון מהאי חיבורא".
כלומר, שבדור האחרון יתגלו סודות הזוהר ויתוסף לימוד הפנימיות אפילו אצל צעירי ישראל. ועיין ב"שם הגדולים" להחיד"א בערך "גדולים" על רבנו אלעזר, בעל ספר הרוקח:
"ורק בדורינו אלו לקראת הגאולה הקרובה נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות. ואם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל". מאמר זה בא להראות שישנן הלכות שנהגו בהן כזוהר, כלומר שקיימות הלכות שמקורן בזוהר שהשפיעו על פסיקת ההלכה. כמו כן, ניתן לזהות מגמה של התחזקות בפסיקה על פי הזוהר וחכמי הקבלה.
יסוד הענין הוא על פי הנאמר אחרי מתן תורה לישראל: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וקול גדול ולא יסף". והסביר רש"י שם שקול ה' לא פסק, כי הוא חזק וקיים לעולם, רק שאחרי מתן תורה לא המשיך קול זה בגלוי כמקודם, ולא הוסיף להראות באותה פומביות. וכך הסביר הרמב"ן:
"על דרך הפשט "ולא יסף" - להיות עוד גדול כמוהו. ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול, ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד, כי אותו קול בלבד השיגו הם".
קול ה' ממשיך להדריך אותנו, אך לא בפומבי. זהו פשרה של הנבואה שיש אצל נביאי ישראל ואצל עוד כפלים נביאים כיוצאי מצרים, וזוהי רוח הקודש שהיתה בבית המדרש של חכמי ישראל, זהו "אלוקים הנצב בעדת אל", וזאת היא החכמה של חכמי ישראל. על זה אנו אומרים יום יום בתפילה: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם ".
על כן כתב הרמ"א עליהם כי "דברי הזוהר נתנו מסיני" ("תורת העולה" ח"ב פ"א), כי התורה היא גם פשט וגם קבלה וסוד. ה"פשט" התפשט בציבור, ואילו הקבלה היא לפי מעלת הדור, יש דברים שהציבור יכול לקבלם ויש שעדיין לא. יש הלכות רבות שהתקבלו בכל הציבור, יש התקבלו בחלקם, ויש שעדיין לא התקבלו אלא רק לנשמות גבוהות מיוחדות. יתירה מזאת, גם ההלכות שלא התקבלו עדיין בציבור השפיעו על פסיקת ההלכה 22 ".
ובהקדמה לקיצור שולחן ערוך שלו, כתב הרב מרדכי אליהו כך:
"בדורנו הדור האחרון זיכנו הקב"ה ליהנות מאורו של בוצינא קדישא ופרישא הגאון האדיר ח"ר יוסף חיים זיע"א בעל ה"בן איש חי" רבן של כל בני הגולה שהיה בקי בכל חדרי התורה בפשט ובקבלה. במקרא ובאגדות, במדרשים ובמשלים, בתורת האר"י ובדברי הרש"ש שר בית הזוהר. והיה לבו כלב הארי לדעת כל דברי הראשונים והאחרונים מהש"ס ועד לאחרון הפוסקים בספריהם ובספרי השו"ת. כל רז לא אניס ליה, ומספריו ניכרת בקיאותו הרבה בכל מקצועות התורה. מרן ח"ר יוסף חיים זיע"א שילב בספריו ובמיוחד בספרו העיקרי "בן איש חי" את פסקי מרן רבי יוסף קארו ז"ל ואת פסקי הזוהר והמקובלים ובראשם האר"י הקדוש זיע"א, וחיבר בין הנסתר והנגלה וכל חלקי התורה. והוצרך רבי יוסף חיים ז"ל בספרו לשקול במאזני צדק ברוח קדשו איזה דברים אפשר לציבור ללכת בהם כדברי האר"י ז"ל והמקובלים, ואיזה מהם בינתיים רק ליחידי סגולה. וזיכהו הקב"ה ונתקבלו פסקיו בכל ישראל. עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל".

אמירת לשם יחוד
הרב יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח א') נשאל כך:
"הנה מצינו קודם עשיית כל מצוה ותפלה תקנו לומר ליקבה"ו (לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה) וכו', ויבאר לנו אדוני בקצרה משמעות שכינתיה, ומה צריכין אנו לכוין בדעתינו כשאנו אומרים קודשא בריך הוא ושכינתיה. גם עוד נמצא בסדר כמה בקשות מתפללים ומתחננים על השכינה, ורצינו לדעת משמעות השכינה שאנחנו מזכירים בפינו בתחינות, וגם בדברי רז"ל נמצא כמה מאמרים על השכינה, ובפרט בזוהר ותיקונים יש דברים הרבה, ואנחנו לומדים הדברים האלה, ואין אנחנו יודעים מה אנחנו מדברים".
בתשובה מאריך הרי"ח ומבאר את עניין הספירות והנשמות, ומביא מדברי הזוהר והאר"י ז"ל, ומסיים "הרי לך הדברים מפורשים בדברי רבינו ז"ל כאשר כתבתי, על כן אתה תתפוס במחשבתך הכוונה בקיצור כאשר כתבתי ודי בזה".
כלומר, הרב יוסף חיים מבאר שצריך לומר לשם יחוד לפני כל מצוה, ומספיק להבין את הכוונה הכללית בקיצור ואינו מעכב אם אינו מבין את הדברים לעומקם. ובתשובה אחרת בספרו הנ"ל (ח"א, סוד ישרים סימן ה') ביאר וכתב:
"ונודע שיש אילן, ויש ענפים יוצאים ממנו, וכל ענף הוא שלם באבי"ע, ובכל הפרטים, כמו שיש באילן באין הפרש, וגוף האילן הוא כנגד ארץ ישראל שהיא חלקו יתברך, והענפים חלוקים כנגד חלוקת הארצות שהם תחת שליטת שבעים שרים, ועל זה האילן אשר במחצב הנשמות, תיקנו לומר בנוסח ליקבה"ו קודם כל תפלה, וקודם כל מצוה להשלים אילן העליון...".
בספר אחר שלו 23 (שו"ת תורה לשמה סימן ת"ע) נשאל הרב יוסף חיים למקור הדין באמירת לשם יחוד לפני כל מצוה:
" שאלה : היכן כתוב בכתבי האר"י ז"ל שצריך לומר קודם כל תפלה וקודם כל מצוה ליקבה"ו בדחילו ורחימו וכו', כי אנו מסתפקים וחושבים אולי כל זה נתקן מן המקובלים האחרונים והם גורי האר"י ז"ל. ורצינו לדעת אם נזכר דבר זה בכתבי האר"י זצ"ל האמתיים, ובפרט מה שנהגו לומר בשם כל ישראל אם גם זה הוא בהסכמת רבינו האר"י זצ"ל, גם מה שנהגו לומר לדעת רשב"י וכו' אם גם זה בדברי האר"י ז"ל. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה : מה שאומרים ליקבה"ו בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל זה נזכר בדברי רבינו האר"י זצ"ל האמתיים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל בשער רוה"ק הנמצא אצלנו בכתיבת יד וז"ל גם אמר לי מורי ז"ל כוונת הצדקה והתפלה הוא ליחד שם י"ה הנפרד מן ו"ה וקודם שיעשה האדם איזו מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמא דקב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל ויכוון לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קב"ה ושכינתיה עכ"ל ז"ל, ומה שנהגו לומר לדעת רשב"י וכו' לא מצאתי ד"ז בכתבי רבינו מהרח"ו ז"ל אשר קבל מפי רבינו האר"י זצ"ל. ונראה שזה נתקן מגורי האר"י זצ"ל והם המקובלים האחרונים ולכן תקנו לומר גם כן לדעת האר"י ז"ל והנה טעמם ונמוקם עמם מפני כי רשב"י ורבינו האר"י ע"ה הם קבלו כוונות של המצוות וסודם באמיתות וגילו אותם בעולם שניתן להם רשות לגלות מה שלא ניתן לצדיקים אחרים זולתם ואף על פי שהיו יותר ראשונים מהם ודבריהם נתנו להכתב בספר באתגליא לכן אנו שאין אנו משיגים הכוונות וסודות של התפלה והמצוות באמיתות ואף על פי שאנו קורין בדבריהם לכן אנו אומרים שאנו מכוונים לדעתם פירוש כפי מה שקבלו הם באמיתות שיהיה נחשב לנו כאלו גם אנחנו מכוונים הכוונות הראויות אשר קבלו הם ודע כי עי"ז שאנו מזכירים שמותם על כל דבר שבקדושה אשר נעשה ואשר נלמוד בזה יתעורר זכותם וימשך לנו כח מן הכוונות והסודות אשר קבלו ואשר היו מכוונים בכל מצוה ותפלה ועסק התורה".
הרב יוסף חיים אף כתב ספר "לשון חכמים" ובו חיבר תפילות רבות שיש לאומרם קודם עשיית המצוות והתפילות הרגילות.
שיטה אחרת ביחס לאמירת לשם יחוד הייתה לבעל שו"ת נודע ביהודה, וזו לשונו (תניינא או"ח סימן ק"ז):
"מה ששאל שאומרים קודם התפלה ועשיית שום מצוה לשם יחוד וכו'. וכן מה שמבואר בספרי מוסר שיש לקונן על גלות השכינה, לפרש לו מה היא השכינה ואיך שייך גלות.
ומתחלה אני אומר מהו ששאל פירוש על נוסח לשם יחוד מה לנו לגלות פירוש על דברים שלא מצינו בדברי שני התלמודים בבלי וירושלמי ולא בספרא וספרי ותוספתא ולא בדברי הפוסקים. ומי התיר להם דברים כאלו והימים הראשונים בדורות הראשונים שלא ידעו מנוסח זה היו טובים מאלה, וכבר כתבתי מזה בספרי נ"ב חי"ד סימן צ"ג יעויין שם".
דעה ממצעת היא דעת הרב עובדיה יוסף הסובר שאין איסור לומר לשם יחוד לפני כל מצוה אך גם אין חובה, והוא כשלעצמו אומר לשם יחוד רק לפני ספירת העומר כמנהג ישראל, ולפני כזית ראשון פת בליל יום טוב הראשון של סוכות. הנהגתו זו נסמכת על הריטב"א 24 שהברכה עצמה היא ההכנה בדיבור הפה ואין צורך לומר לשם יחוד. לכזית פת בליל סוכות לא ניתקנה ברכה, ולכן רק לגביה נהג לומר לשם יחוד 25 .

א. סיכום כללי הפסיקה לפי הרב מרדכי אליהו, הלקוחים מתוך מאמרו הנ"ל:
בהלכות רבות נוהגים כיום על פי הזוהר וחכמי הקבלה, כאן הובאו רק מקצתם. רוב ההלכות שמקורם בזוהר ובדברי המקובלים הולכות ומתפשטות עם השנים כמו שאמר האר"י ז"ל למהרח"ו כמובא בהקדמת ספר עץ חיים, וכמו שמובא בזוהר הקדוש עצמו שחכמת הקבלה תתפשט בעולם עם התקרב גאולתו של עם ישראל. אמנם צריך לדעת כי יש מקומות של ספקות. ומהאמור לעיל עולים מספר כללים.
א. בכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר - הולכים כמותו.
ב. י"א שאם לא הוזכרה ההלכה בגמרא ובפוסקים, אף על פי שנזכרה בקבלה - אין אנו יכולין לכוף לנהוג כמותה (הרא"ם). אך הרדב"ז (ח"א ח, לו, מט) כתב שבמקרה זה- "הלך אחר הקבלה". וכ"כ בספר יוחסין, ולא פליגי, כי הרא"ם דיבר במי שאינו רוצה לילך אחר הקבלה שאין מכריחים אותו. והרדב"ז דיבר בהנהגה שינהיג האדם את עצמו (כה"ח כ"ה ס"ק עה). וכן כתב במשנה ברורה שם בשם ה"באר היטב" שדין שאין מוזכר הפוך לו בש"ס ובפוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה. וכתב כנה"ג בכללי הפוסקים והובא במגן אברהם, שאם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר גם כן.
ג. כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הפוסקים הלך אחר הזוהר. כן כתב הב"י בהלכות קריאת ס"ת (סי' קמא וע"ע בס"ס לא): "לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים". אבל הרמ"א כתב שם בדרכי משה "ואין לזוז מדברי הפוסקים ואף אם יהיו דברי הזוהר חולקים עליהם, דלא כב"י". אמנם כתב ב"סדר הדורות" שהרמ"א בסוף ימיו למד קבלה ואמר שאילו ידע קבלה קודם לכן היה משנה הרבה מפסקיו.
ד. כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא - הלך אחר הגמרא. כן כתב בב"י סימן כ"ה... אמנם בכל מקום שאפשר להסביר הגמ' כמו הזוהר הולכים כמו הקבלה.
ה. בכל מקום שאפשר להשוות דברי הזוהר לדברי הגמרא והפוסקים, עדיף לעשות כך. וכ"כ הרמ"א.
ו. גם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע. וכן כתב בשו"ת בית יוסף בתשובה מתשובות רבי יצחק קארו סי' א: "והשכל גוזר כן שאם חכמי הקבלה פסקו הלכה הפך פסק התלמוד יפסוק הדין כתלמוד ערוך שבידנו, אבל אחר ש לא נפסקה הלכה בתלמוד וגם כל הפוסקים לא פסקו הלכה כמי אלא איש לדרכו פנו, ויש הכרעה בקבלה כאחד מהם, ההכרעה היא לחכמי הקבלה. וכן מקובלני מרבותי".
ז. גם במקום שיש ספק ברכות, כל שלא נזכר להדיא בתלמוד, נקטינן כדברי המקובלים אפילו נגד דברי הפוסקים, ולא אמרינן סב"ל. ואף על פי שהלכה כדלעיל, יש הלכות מהזוהר והמקובלים שהן ליחידי סגולה, שעדיין לא נתפשטו ולא התקבלו. וזו היתה גדולתו של מרן בעל ה"בן איש חי" לידע מה כוחו של הדור, ומה קדושתו לקבל מדברי הזוהר והמקובלים. ובעזר ה' יתברך תרבה הדעת ויתקיים בנו "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
ב. סיכום שיטות פסיקת פוסקי ספרד ביחס בין מרן, האר"י ושאר הפוס'
החיד"א:
א. אף על פי שקבלנו הוראות מרן קים לנו כדעת האר"י, כי אילו ידע מרן מגדולת האר"י היה מורה כדבריו.
ב. האר"י היה מכריע על פי מה שגילו לו מן השמים.
ג. אם יש מחלוקת הפוסקים ומן השמים מגלים שהלכה כמו אחד מהם, הכי נקטינן.
ד. האר"י ידע מה שהורה מרן ובכל זאת הורה לעיתים אחרת.
ה. אין אומרים סב"ל נגד דעת האר"י ז"ל.
הרב יוסף חיים:
א. יש לפסוק כאר"י אף במקום שאומר היפך דעת השו"ע.
ב. הטעם שהעיקר כדברי האר"י משום שהכרעותיו אינם משיקול דעתו הרחבה אלא על פי מה שגילו לו מן השמים ע"י רוח הקדש או ע"י אליהו או ע"י נשמות הצדיקים.
ג. אין אומרים סב"ל נגד דעת האר"י ז"ל.
ד. העיקר אמנם לפסוק כדעת מרן, אך אם הרמ"א והאחרונים כולם חולקים להחמיר יש לחוש להם.
הרב בן ציון אבא שאול:
א. קבלת הוראות מרן שקבלנו דעתו אינה כקבלת הדברים בתורת ודאי, אלא קבלנו דעתו כאילו היא דעת הרוב ואת החולקים עליו כדעת מיעוט אבל אין מחשיבים את דעתם כדחויה לגמרי. ונפ"מ אם צריכים לחוש להחולקים במקום שבקל יכול לחוש לדבריהם.
ב. את דברי האר"י ז"ל קבלנו עלינו בתורת ודאי, ולכן אין אומרים סב"ל נגד דעתו.
ג. דברים שאינם מפורשים באר"י ז"ל אלא רק מובנים או נרמזים בדבריו לא קבלנו בתורת ודאי.
הרב מרדכי אליהו:
א. כל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר הולכים כמו הזוהר, וכלל זה הוא אף על פסקי האר"י ז"ל.
ב. גם רבים מהאשכנזים נוהגים כמקובלים בדברים רבים. וז"ל השל"ה (חולין קיב.): "אנחנו יושבי א"י נמשכים אחר קבלת הזוהר הקדוש".
ג. ר' שלמה גאנצפריד (בעל הקצש"ע) והבא"ח פוסקים בדרך כלל כשיטה אחת כדברי הזוהר והאר"י אף אם חלק מן הפוסקים חולקים עליו.
ד. פסקי הבא"ח נתקבלו בכל ישראל, עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל.
הרב משה לוי:
א. כיוון שמרן השו"ע ושאר הפוסקים לא היו יודעים בחכמת הקבלה לא שייך שנלך אחר רוב הפוסקים כשאינם שקולים בחכמה עם רבינו האר"י ז"ל, ואילו היו יודעים כמותו היו בוודאי מודים לו. (וכן הנאמ"ן)
ב. רבינו האר"י ז"ל הכריע בענייני הלכה על פי יגיעת לימודו ועיונו הזך וידיעתו בחכמת הקבלה, ולא ממה שחידשו במתיבתא דרקיעא. ע"י מה שגילו לו מן השמים היה יודע אם כיוון לאמת או לא.
ג. אין אומרים סב"ל נגד דעת האר"י ז"ל.
הרב עובדיה יוסף:
א. מחלוקת הפוסקים עם הקבלה היא מחלוקת ואין לפסוק ישירות כאר"י ז"ל. (מה שאין כן במח' הפוס' עם הזוהר שאזלינן כזוהר).
ב. גם אם מרן היה רואה דברי האר"י ז"ל לא היה פוסק כמותו נגד דעת הפוסקים משום דקיי"ל לא בשמים היא.
ג. אומרים סב"ל גם נגד דעת האר"י ( כשם שאומרים נגד מרן). (וכן הרב משאש).
ד. בשם הגר"א ומן הר"ח מוולואזין שאין קבלת האר"י כולה מפי אליהו ז"ל אלא רק מעט מזעיר, והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה 26 .
ה. הבא"ח עצמו כתב שאין לזוז מפסקי מרן מכח קבלה שקבלנו עלינו, ואף על פי שמצאנו בכמה מקומות שהבא"ח נטה להחמיר מדברי מרן נראה שאינו אלא לחומרא בעלמא 27 .
ו. הכלל שאין לזוז מפסקי מרן מכח הקבלה שקבלנו עלינו בצורה מוחלטת ובתורת ודאי בין להקל בין להחמיר. (וכן הרב עזרא עטייה 28 ).
ג. סיכום נקודות המחלוקת בדרכי הפסיקה בין הגר"מ אליהו זיע"א לגר"ע יוסף שליט"א
נמצא שישנן מספר נקודות הנתונות במחלוקת בין שיטת הפסיקה של ה"בן איש חי" וממשיך דרכו הרב מרדכי אליהו לבין שיטת הפסיקה של הרב עובדיה יוסף:
א. האם קבלנו עלינו את השולחן ערוך בתורת ודאי או בתורת רוב (נפ"מ היכן שרוב הפוס' והרמ"א מחמירים נגד מרן).
ב. כיצד לנהוג כאשר השו"ע הביא שתי דעות, דעה אחת בסתם ודעה שניה בשם יש אומרים.
ג. האם קבלנו את האר"י ז"ל בתורת ודאי, והנפ"מ היא אמרינן סב"ל נגד דעתו.
ד. במחלוקת האר"י ז"ל עם שאר הפוסקים האם ניתנת לו עדיפות מיוחדת או שהוא שקול כשאר הפוסקים 29 .
ה. חשיבות אמירת לשם יחוד לפני מצוות ותפילות.
ו. דעת הרב מרדכי אליהו שכשיש מחלוקת בפוסקים עלינו לעשות מה שאפשר לצאת ידי כל השיטות 30 , ולכן ברבים היה מורה כך, אולם באופן פרטי לשואלים אותו היה מקל לפי הצורך 31 . אולם הרב עובדיה יוסף סובר שאין להחמיר כלל על עם ישראל אלא להיפך יש להכריע כדעה המקילה ככל האפשר ולא לחוש לדעת המחמירים, ובמיוחד בדור שלנו. אמנם גם שהיה מקיל לאחרים, לעצמו היה נוהג להחמיר 32 .
ז. השקפה: ה"בן איש חי" סובר 33 שככל שמתקרבת הגאולה עלינו להתחזק יותר בפסקי הזוהר והאר"י ז"ל, לכן יש לשלבם עם פסקי השו"ע, והרב מרדכי אליהו כתב עליו שידע ברוח קדשו מה וכיצד לשלב, ופסקיו נתקבלו בכל ישראל, עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל.
הרב עובדיה יוסף לא קבל את ההשקפה הזו, ופוסק לפי מה שפסק השו"ע.



^ 1.הגרמ"א זצ"ל ממשיך את הרב יוסף חיים כשיטה, אך בפרטים ראינו שבכמה דברים נטה קו מדעתו, ויש לנו ראיות על זה. (הערת ר' דביר א.).
^ 2.כנודע, דבריו אמורים כלפי ש"צ ימ"ש.
^ 3.זו הייתה גם דרך הגר"א להשוות הזוהר עם התלמוד כמובא בסוף ספר נפש החיים החדש.
^ 4.עיין בשו"ת חיים שאל לחיד"א (או"ח ח"א סי' א') שהשיג על היעב"ץ בזה, וע"ע בספרו מחב"ר או"ח סי' רפ"ב, וב'חיים שאל' הנ"ל ח"ב סי' י' אות ג'. (הערת ר' דביר ז.).
^ 5.עיין בשו"ת חת"ס (ח"ו בליקוטים סי' צ"ח) שעל פי דבריו אפשר לחלק ב"פסק" מהשמיים בין בת קול רגילה לבין התלבשות של הבת קול (כגון אליהו הנביא) בגוף, שאז דינו כאחד מהחכמים. וכעין זה ישנו חילוק בזוה"ק בתיקונים מזוהר חדש (קס' ע"א), ובזוהר שמות (קצ"ז ע"א). ועיין עוד בספר תורת הנביאים למהר"ץ חיות (פרק א') שכותב שכשרוה"ק באה לאדם תוך כדי הלימוד, אין לה דין של "לא בשמיים היא". (הערת ר' דביר ז.).
^ 6.ראיה לכך, עיין רשב"ם ב"ב ק"ל ע"ב ד"ה עד שיאמרו. (הערת ר' דביר א.).
^ 7.המשנ"ב (ס"ק י"ב) כתב שבב"י הביא סעד לדבריו מן הזוהר, אך לאחר העיון בבית יוסף נראה כמו שכתבנו שאין כאן "סעד" בלבד, אלא לב"י הזוהר הוא המקור לעצם הדין שלא ישמיע לאוזניו.
^ 8.מוכח שלעניין מעשה לא סמך הב"י על הזוהר הקדוש לעניין ברכה לבטלה נגד דעת גדולי הפוסקים. (הערת ר' דביר א.)
^ 9.עיין עוד חזו"ע אבלות ח"א עמ' ת"ב והלאה, שם הוסיף על דבריו ביבי"א. (הערת ר' דביר א.)
^ 10.עיין בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' מ"ח דף נ"ט ע"א) שכתב דעה ממצעת שאם יש בגמ' מאן דאמר אחד ששיטתו כשיטה שנוקט הזוהר פוסקים כמותו, אף על פי ששיטות הפוסקים נקטו כדעה האחרת בגמ'. וכ"כ גם רבי יצחק אייזיק חבר בשו"ת בניין עולם ס"ב. (הערת ר' דביר ז.)
^ 11.הג"ר מרדכי אליהו במאמרו "פסיקה על פי הקבלה" הנדפס בספרו אמרי מרדכי מביא דוגמאות רבות לכך שהזוהר והאר"י השתלבו בפסיקה ההלכה והפכו לנחלת הכלל, והרב יצחק יוסף בספרו (כללי הוראה ח"ג עמ' ר"פ) שנועד לבסס ולהסביר את שיטת הפסיקה של מו"ר אביו הרב עובדיה יוסף, מביא י"ד דוגמאות "למאי דעבדינן כדעת הפשטנים נגד דעת המקובלים".
^ 12.ורגיל תמיד להביא דברי החת"ס דהוי כלאיים, וכן הביאו הרבה מו"ר הרצי"ה זצ"ל. (הערת ר' דביר א.)
^ 13.דעת רוב האחרונים וכן המנהג, אך ישנה דעת החקרי לב ועוד הסוברים שהעיקר כמרן אף בדיני ברכות. (הערת ר' דביר א.)
^ 14.בספרו אמרי מרדכי.
^ 15.אולם הגרב"צ אבא שאול שם מסייג וכותב "אולם נראה דהיינו דווקא בדבר המפורש בדברי האר"י ז"ל, אבל דבר הנרמז או המובן מדבריו, אין לקבוע הדרבים כודאי כיון שיש מקום לפרש את דבריו באופן אחר, ואפילו אם אנחנו לא יכולים לפרש, אולי יבוא אחר ויפרש. ויש לילך אחר דברים מעין אלו כפי מה שאנו נוהגים בדברי מרן דאזלינן בתר דבריו כאילו הם שיטת רוב הפוס', ויש לפסוק כדבריו, אך כיון שאין זה בתורת ודאי שהרי מיעוט הפעמים אין הפירוש כך, אמרינן בהם סב"ל וכדו'. ולכן אף על פי שברב פעלים פסק שם שמדברי האר"י ז"ל משמע שזמן ברכות השחר כל היום, ולכן רצה לומר שמברכים עליהם כל היום, מכל מקום נראה שכיון שאינו אלא מובן מדברי האר"י ז"ל, הדרינן לכללא דספק ברכות להקל".
^ 16.וכן דעתם של הרב פתח דביר, והשבח, והארץ חיים, ועוד. (הערת ר' דביר א.)
^ 17.והרב עובדיה יוסף מביא שכן הייתה דעתו של ראש ישיבת פורת יוסף הרב עזרא עטייה (הליכות עולם הל' נדה סעיף ה' בהערה). ועיין לקמן הערה 205.
^ 18.יש להעיר שבעניין הפסד מרובה התהפכו היוצרות, הרב פעלים כתב שאין להתיר נגד מרן, והגר"ע יוסף סובר להיפך!! ופלא הוא, ואכמ"ל. (הערת ר' דביר א.)
^ 19.אין זו קושיא על הגר"ע יוסף, אף הוא מודה שיש דברים שלא קיימא לן כמרן כגון ברכות או ערווה החמורה לחלק מהפוסקים. עיין בהקדמת טהרת הבית חלק א', ואכמ"ל. (הערת ר' דביר א.)
^ 20.הובאה להלכה בפתחי תשובה חושן משפט סימן קע"ו ס"ק כ"ה. אמנם יש גדולים הסוברים שתשובה זו אינה להאר"י ז"ל, משום שאדרבה להאר"י ז"ל היה מרן מתייחס בכבוד גדול הרבה יותר.
^ 21.עיין מה שכתבנו בחוברת "מאמר אסתר" (הערות בהלכות איסור והיתר) סימן כ"ט לדחות את אחת הראיות שמביא הילק"י להוכיח שכוונת השו"ע להכריע לכתחילה כסתם.
^ 22.ובאמת הרב מרדכי אליהו נהג בעצמו על פי דברי האר"י והמקובלים בכל העניינים כפי שכתב שזו הדרך ליחידי הסגולה, ולרבים הורה לנהוג כפסקי הבן איש חי.
^ 23.עיין יבי"א ח"ט (או"ח סימן צ"ו) שהאריך לדון אם הספר תורה לשמה הוא של הרי"ח הטוב. (הערת ר' דביר א.)
^ 24.פסחים ז' ע"ב ד"ה ומה שמקשה.
^ 25.נמסר מפי בנו הרב יצחק יוסף, בעל "ילקוט יוסף".
^ 26.הערת ר' דביר ז.: על פי זה למה אומרים על האר"י "לא בשמיים היא"? הרי אינו שונה מאחד מהפוסקים?אמנם בהקדמת פירוש הגר"א לספרא דצניעותא כתב הגר"ח מוולוז'ין שכיוון שיש הרבה שיבושים בכתבי האר"י וגרסאות שונות, ואיננו יודעים מה מוסכם לגמרי מהאר"י ומה הוא טעות בגירסא- לכן לא נקטינן כמוהו- משמע מזה שאם היינו יודעים שכל הדברים מוסמכים מהאר"י- היינו סומכים עליהם למעשה.
^ 27.הערת ר' דביר ז.: אינו נכון. עיין ברב פעלים חאו"ח סי' יב' (דף ט' ע"ד ד"ה "ודע").
^ 28.ושמענו ת"ח שהעידו בשם רבי עזרא עטייה זצ"ל אחרת, עיין בזה בסיפרי חכמי 'פורת יוסף' בדור האחרון. (הערת ר' דביר ז.)
^ 29."ואמנם בענייני תפילה אנו הולכים בדרך כלל אחר האר"י ז"ל, שכל עיקרה של התפילה היא בעניינים על פי הקבלה, ולכן בדרך כלל הולכים בה אחר הקבלה (לעניין נפילת אפיים ועוד)", עין יצחק כללי הוראה חלק ג', לשיטת הרב עובדיה יוסף. הערת ר' דביר א.: וכן בהל' תפילין (לדוגמא כריכת הרצועות על הזרוע קודם הנחת תפילין של ראש, ועוד), ובציצית (תחת הבגדים), סובר הגר"ע יוסף שהעיקר כדעת האר"י ז"ל אף נגד דעת מרן.
^ 30.עיין בזה בספר בן יהוידע לבא"ח על מס' שבת דף קל"ט ע"א על מאמר הגמרא "עתידה תורה שתשתכח מישראל", כתב כך: "נ"ל בסיעתא דשמיא גם זו לטובה כדי שיהיו יגעין יותר... ועוד כדי שיעשו חומרות לאסור מספק ותהיה זאת סנגוריא עליהם".
^ 31.הסיבה לכך- עיין בזה בספר בן יהוידע לבא"ח על מס' ברכות דף כ"ז ע"ב ד"ה "ת"ר מעשה בתלמיד אחד" שכתב שכך ראוי לת"ח לנהוג. (הערת ר' דביר ז.)
^ 32.לדוגמא, מעולם לא פתח מקרר בשבת, כך אמר לי בנו הג"ר יצחק יוסף שליט"א. (הערת ר' דביר א.)
^ 33.וכעין זה כתבו בעל הפרד"ס (רבי רפאל פנחס די שיגורה) בספרו אות היא לעולם (ח"א דף קט"ו ע"א), ור"ח פלאג'י בסוף ספרו "ראה חיים" ח"ב (בנדפמ"ח דף ט' ע"ב), ובספרו מועד לכל חי סי' טו' אות ד' ובספרו נפש כל חי, בערך "חומרות" (מערכת ח' אות ה'), ובשבט מוסר (פרק כא), וכ"כ השל"ה בבית חכמה, וכ"כ ר' דוד זכות בספרו "זכר דוד" (מאמר א' סוף פרק ע"ח), וכ"כ החיד"א בספרו כסא דוד (דרוש כז' דף קכ"ה ע"ב), ובפרוש ר"ע מברטנוא למשנה באבות "ועשו סייג לתורה", ובשו"ת תפארת צבי לרבי צדוק הכהן מלובלין ח"ג סי' כז' ובפירוש המאירי על סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ו), וביתר חריפות כתב בספר תולדות שמשון לרבי שמשון חיים נחמני (מגדולי איטליה לפני 300 שנה בערך) שכתב (פ"ג דף מ' ע"א) שכששיטת הפסיקה נוטה לקולות- הכל מכח הטומאה והס"א ואכמ"ל. (הערת ר' דביר ז.)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית