ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד חג מתן תורה

שיחה לפרשת ויחי תשע"ב

מהלך הבירור של ספר בראשית

מעשה בראשית וזכותנו בארץ ◆ 'עד שבא אברהם' ◆ דרך העבודה של יצחק ויעקב ◆ שם שמים בציבור ◆'ברוך שם' – עול מלכות שמים ◆ היחס לתקשורת ◆ התשובה: אחדות, ומציאת הנקודה האמתית.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
מעשה בראשית וזכותנו בארץ ישראל
אנחנו מסיימים השבת את ספר בראשית. ספר בראשית כולל בתוכו יותר משליש מימי העולם, על פי חכמינו זכרונם לברכה שלימדו אותנו שהעולם קיים ששת אלפים שנה: אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים שנות משיח (עבודה זרה ט, א). אם כך, ספר בראשית עד מותו של יוסף כולל את כל שנות התוהו, ועוד למעלה ממאתיים שנים מתוך שנות התורה. שנות התוהו הסתיימו כשאברהם אבינו היה בן ארבעים ושמונה, ומאז מתחילות שנות התורה.
'אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב, ב)' (רש"י בראשית א, א). הרי עניינה של התורה הוא להורות את מצוות ה', המתחילות בעיקרן מ'החודש הזה לכם'. לכאורה היה צריך להתחיל את התורה מהמצווה הראשונה ולמה התחילה התורה ממעשה בראשית, ומעשי האבות - משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא, ו). אם הגויים יאמרו שאנו כובשים ארצות לא לנו, נענה להם על פי מה שלמדנו בספר בראשית שהקב"ה הוא בעל הבית, והוא שנתן לנו את הארץ. מקשה בעל 'אור המאיר': הרי הגויים לא יקבלו את הטענה הזו! ואם אנחנו נבוא בשם ה', ההאשמה של הגויים תופנה כלפי שמיא, ריבונו של עולם עושה חוסר צדק - לוקח מהעמים ונותן לישראל!
'אור המאיר' מסביר, שכל עניינו של מעשה בראשית הוא לומר שהכול זה 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו'. ראשית-כל ישראל צריכים לדעת 'הִגִּיד לְעַמּוֹ', שכל העולם כולו נברא על ידי ריבונו של עולם, מושגח על ידיו, ומתגלה בו ההופעה של מעשה ה'. עמו, עם ישראל, יודעים שצריך לראות את ריבונו של עולם בכל מקום, כי כל המציאות היא מעין לבושים של ההופעה האלקית. הם יודעים שאין דבר בעולם שהוא לא הופעה וגילוי של מעשה אלקים.
כשמכירים בכך מגיע השלב הבא - ההבנה שיש תוכן לעולם. יש מגמה שהעולם יתעלה ויתקדם. יש מגמה שהאדם יתרומם ויתדמה לריבונו של עולם. האדם נברא בצלם אלקים, ועניינו ומגמתו היא להאיר את הצלם הזה ולזכך אותו. הצלם הזה בא עם לבוש וכיסויים, וצריך לרומם אותו עד שיהיה דומה כמה שאפשר לצלם אלקים, לדמות אלקים. 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית ט, ו), 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' (שם א, כו). וההידמות היותר גדולה היא על ידי עשיית רצונו, עשיית מצוותיו שציווה אותנו. בזה מתקיימים התוכן והמגמה של העולם, והאפשרות לקיים אותן באופן השלם זה רק בארץ ישראל.
כשאנחנו בעצמנו נשתכנע שקיומו של עולם הוא על ידי עשיית מצוותיו של הקב"ה, על ידי עם ישראל בארץ ישראל, נוכל לשכנע את העולם כולו בתפקיד של עם ישראל וארץ ישראל. הרי עשיית רצון ה' היא המקיימת את כל העולם כולו, לא רק את עם ישראל. זכות הקיום של כל העולם כולו היא קיום רצון ה'. לכן, מתוך כך ש"כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ ", יוכלו להשתכנע כל העמים בחשיבות של נתינת ארץ ישראל לעם ישראל. זו התשובה שבה נוכל לשכנע את העולם. לא מספיק לומר לגויים דברים כלליים כאלה: 'ריבונו של עולם הוא בעל הבית והוא עושה מה שהוא רוצה', זו לא תשובה טובה. אלא רק על ידי שנשתכנע בעצמנו, ונבאר לעולם כולו את תפקידו ומגמתו של העולם – יבינו כל העולם שהגיוני, צודק וכדאי לתת לנו את ארץ ישראל. בשבילכם ולטובתכם בית המקדש יבנה, זה לטובת כל האומות כולם. הרי זהו הצינור שדרכו העולם מתקיים מבחינה רוחנית, בשלמות עליונה. כשיש חיסרון בדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם, או חיסרון בקשר של עם ישראל עם ארץ ישראל - העולם כולו לא מתקיים במצבו השלם, הטוב והמאושר. זו הסברה טובה ומשכנעת.

'עד שבא אברהם'
בפרשת בראשית אנו לומדים שאדם הראשון, יציר כפיו של ריבונו של עולם, עומד במרכז הבריאה. לו לבדו יש את כוח הבחירה, וזה במובן מסוים הצלם האלוקי שבאדם. ואכן, הקב"ה נתן לאדם את חופש הבחירה, אבל הייתה נפילה כבר בהתחלה. אדם נכשל, לא הקשיב לתוכן הפנימי שלו, הושפע מהאישה שהושפעה מהנחש. וחכמינו זכרונם לברכה אומרים שהנפילה הזו גרמה טרגדיה כללית לעולם כולו. חכמי הקבלה אומרים שהייתה איזו התפוצצות של כוחות קדושה, ונתפזרו ניצוצי קדושה בכל העולם. מאז ואילך תפקידו של העולם הוא לקבץ את כל ניצוצי הקדושה בחזרה למקורם ולשורשם. הנפילה הזו נמשכה, או לפחות לא הצליחה להתרומם במשך עשרת הדורות שמאדם עד נח. העולם מנסה לתקן את הקלקול שעשה אדם הראשון - ולא מצליח. כמעט כולם רשעים. רק נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ''וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח). אבל נח הוא צדיק כזה שלא יכול לקיים את העולם כולו בזכותו אלא רק את עצמו ואת משפחתו. אבל זו כבר התקדמות מסויימת של העולם, כי עד נח לא היה אף אחד שחי בזכות, אלא כולם בחסד. נח ומשפחתו ראויים לחיים. ומאז שנבחר נח, כל האנושות כולה נקראת על שמו - בני נח. אבל כפי שאמרנו, הוא היה צדיק פרטי.
עוד עשרה דורות עוברים עד אברהם אבינו. העולם מתמודד, נופל ונכשל, אך בסופו של דבר מגיע לשלב שמוציא מתוכו את הדמות המיוחדת של אברהם אבינו שמצליח לגלות ולהופיע את הסגולה הפנימית שניתנה לאדם הראשון, שעברה מדור לדור, מיחיד ליחיד. ולפעמים היו דורות שהנקודה הזו לא הופיעה באף אדם, והיא דילגה עליהם, כפי שאומר הכוזרי. אברהם אבינו מצליח לזכך את כוח הסגולה הפנימית שלו. אברהם הוא לא רק צדיק אלא גם בעל חסד. יש לו את מידת האהבה. חסיד הוא מי שיודע ללמד זכות על אחרים, מי שבזכותו זוכים אחרים. ובזכות אברהם אבינו העולם כולו יכול להתקיים, למרות שהוא אדם יחיד. כמו שדרשו חז"ל: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) – "אל תקרי 'בהבראם' אלא באברהם. בזכות אברהם". כך העולם מתקדם, ועברו כבר אלפיים שנות תוהו עד שאברהם אבינו מגיע לגיל ארבעים ושמונה שנים. אלה ימים שהעולם מתקיים בהם בלי תוכן, בלי מהות. אברהם מגיע ונותן לעולם את התוכן שלו.
אברהם מתחיל את תיקון חטא אדם הראשון. על פי דברי חכמי הפנימיות העולם צריך לתקן את חטא אדם הראשון, ובכל הדורות נמשך התיקון הזה. אברהם מתקן בחינה מסויימת. מידתו היא מידת האהבה והחסד, לימוד הזכות - ואת המידה הזו הוא מעלה עד לגבהים. הוא אוהב את ריבונו של עולם - 'אברהם אוהבי', הוא ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, הוא אקטיביסט, הוא פעיל, הולך ומקרב גרים, הוא יוזם, הוא קם ועולה לארץ ישראל, על פי ה'.
חכמים אומרים עוד שאברהם אבינו ממליך את הקב"ה על כל איבריו. הם דורשים ש'אברהם' בגימטרייה שווה לרמ"ח איברים. כשהיה עדיין 'אברם', בלי אות ה', המליך את הקב"ה על מאתיים ארבעים ושלושה איברים, אחר כך התקדם והמליך את הקב"ה על כל איבריו. כל איבריו מקודשים לריבונו של עולם, ועובדים את ה'. אדם פשוט, מקבל עליו עול מלכות שמיים באופן כללי, אבל אדם יכול לקבל עליו עול מלכות שמיים בפירוט, שהראש וכוח המחשבה יהיו מרוכזים בה', שהרגש, הידיים, הרגליים, העיניים - תהיינה מקודשות לריבונו של עולם. הפה ידבר רק דברי קודש, ההליכה תהיה מכוונת לעשות רצונו. זו היא הדרך להמליך את הקב"ה על כל איבר ואיבר. ב'שמע ישראל' יש רמ"ח תיבות, כל מילה כנגד המלכה על אחד האיברים. אדם ממליך את הקב"ה 'ה' אלקינו ה' אחד' - על כל המציאות לכל פרטיה.
אם כך אברהם אבינו מתקן את חטא אדם הראשון. הוא ממליך את הקב"ה ומגלה את שמו בעולם בעוצמה חדשה. אמנם גם בדורות הראשונים היו שהכירו בשם ה', כמו נח, אבל לא כתיקון לחטא, אלא כדי לקיים את עצמו ולזכות בחיים, אבל מאברהם אבינו מתחיל התיקון השלם.

דרך העבודה של יצחק ויעקב
אין לחשוב שהדורות הראשונים לא היו גדולים. הם היו גדולים מאוד, קרובים לאדם הראשון, שהקב"ה ברא אותו בעצמו כבריאה אלוקים מושלמת. אבל זו היתה בדיוק הבעיה, שהם היו גבוהים מאוד ברוחם, אך הרוח הגדולה הזו לא התפשטה ולא קדשה את המציאות המעשית שלהם - את הגוף, את הרצונות ואת הטבע הפשוט. המהר"ל מסביר את זה בדומה למה שאמרו חכמים בפרקי אבות (ג, יז): 'כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו'. החכמה נמשלת לענפים, והמעשים לשורשים, לבסיס. אמנם החכמה היא העיקרית ולא המעשה, אבל כשהבסיס חלש – גם החכמה לא איתנה. החכמה צריכה כלי ובסיס יציב.
כך הדורות הראשונים לא הצליחו לרומם את ההתנהגות בהתאם לרוח הגדולה שלהם. ואברהם אבינו מצליח להמשיך את הכוחות הגדולים הרוחניים שלו אל תוך המציאות. ובהתאם לזה מקבל אברהם אבינו מצווה שתואמת את המיוחדות שלו - מצוות המילה. הוא קידש את הגוף על כל חלקיו, המשיך את הקדושה אל תוך המציאות, שורשיו מרובים ולא רק חכמתו. לכן הוא זוכה למצווה שמקדשת ומרוממת את הגוף. מוסיף על כך המהר"ל בפירושו לפרקי אבות על דברי המשנה (ה, ב) 'עשרה דורות מאדם עד נח', ו'עשרה דורות מנח עד אברהם', שאלו עשר דורות צלם, ואלו עשר דורות דמות. אנשים קדושים, גדולים מאוד, אבל זו קדושה שלא מתחברת אל המציאות, והמציאות מקולקלת ואותה אברהם מתקן.
בנו של אברהם - יצחק, משלים את התיקון בבחינה נוספת. מידתו היא מידת היראה, 'וּפַחַד יִצְחָק' (בראשית לא, מב). זו עבודה מסוג אחר לגמרי, 'עבודה פסיבית', זה היה הביטוי של הרב צבי יהודה. זו לא עבודה פחותה אלא סוג אחר. מידת היראה היא מידה מאוד מאוד גדולה, מידה של התבטלות, של מסירות נפש, של הקרבת קרבן לה', והיא מבטאת את כל המהות של יצחק.
אברהם הוא בחינת הר גבוה - 'בְּהַר ה' יֵרָאֶה' (כב, יד). הוא שייך לגבהים, לשמיים, ולכן הקב"ה אומר לו - 'הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים' (טו, ה). התכונה של השמים היא להשפיע על הארץ, וכך גם אברהם משפיע ופעיל. הארץ לעומת זאת היא פסיבית, מקבלת, דומה לאופיו של יצחק. ואכן יצחק הוא בחינת 'שדה' - 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' (כד, סג). הכישרון הזה של יכולת קבלה הוא כישרון מיוחד במינו, כישרון של התבטלות. מי שיש בו אקטיביות לא מסוגל לקבל הכול, לא מסוגל להתבטל לגמרי גם כלפי שמיא, כי יש לו צד של עצמיות. ההתבטלות היא סוג של פתיחות, ואדם שיש לו אופי כזה יוכל גם להתבטל לגמרי כלפי ריבונו של עולם. בדרכו שלו יצחק גם מקרב רחוקים. לא על ידי פעולה יזומה, אלא שהוא משמש דוגמא, והם רואים את הדבקות והקדושה שלו ונמשכים אחריו. כך גם הוא פועל בעולם לגילוי שמו של הקב"ה בדרך המיוחדת שלו. כל דרך עומדת בפני עצמה, ויש בה את המעלות המיוחדות שלה.
אחריהם בא יעקב אבינו, והוא ממזג את שתי המידות - אהבה ויראה כאחד. יעקב מחבר שמיים וארץ, הוא כ'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה'. אמרנו שאברהם כביכול נמצא בשמיים, ויצחק דומה לשדה, לארץ. יעקב הוא הסולם המחבר שמיים וארץ, והוא מגיע להשלמה בתיקון של חטאו של אדם הראשון. ולכן יעקב נקרא 'בחיר האבות'.
אומרים חז"ל שהחטא של אדם הראשון הביא מיתה לעולם, אך 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה, ב). מידתו היא מידת האמת, ו'שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד', האמת היא נצחית ואנחנו כאן בבית אל תמיד זוכרים זאת, כי בית אל, עירו של יעקב, היא עיר האמת. יעקב נמצא כאן בבית אל, ולכן יש כאן מציאות של נצחיות. עוד אומרים חז"ל: 'שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון' (בבא בתרא נח, א). ביעקב מצוי מעין היופי של אדם הראשון, השלמות הנפלאה שקדמה לחטא. עד יעקב לא היה תיקון כזה. אמנם עוד לא נגמר התיקון, אבל שלב מסויים של תיקון כבר יש. זהו סדר ההופעה של השלמות הטבועה בעולם בתחילתו, שלמות בראשיתית. השלמות של ספר בראשית.

הופעת שם שמים בציבור
מכאן אנחנו עוברים לשלב חדש. עד עכשיו למדנו על גילוי שם ה' אצל אנשים יחידים. הופעה גדולה ועצומה במדרגות גבוהות מאוד, אבל רק של יחידים. מבני יעקב נפתח שלב חדש - משפחה. זה כבר ציבור, יותר ממניין, שכולו זוכה בסגולה האלקית. אחרי ההתקדמות מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב, הסגולה כבר התבררה בעוצמה כזו שהיא נמשכת בכל הצאצאים של יעקב עד סוף כל הדורות. וכאן מתחיל קידוש ה' והופעת שם ה' של השבטים, שבטי י-ה.
וכשההופעה האלקית מופיעה ברבים - יש גוונים שונים, כל אחד והגוון המיוחד שלו וכל אחד כמובן חושב שהגוון שלו הוא הנכון ובו צריך ללכת. זה יוצר מתחים גדולים בין הדעות השונות, כי כל אחד מכוון לשם שמיים, ומחלוקת שהיא לשם שמיים היא מחלוקת חריפה וחדה מאוד. הרי אם השני לא עושה את רצונו האמתי של ריבונו של עולם, צריך להיאבק בו בכל התוקף ובכל החריפות. ולאט לאט מתברר שיש מקום להופעות מגוונות של עבודת ה'. יש לזה גבולות, כמובן, אבל בתוך הגבולות יש מקום לגיוון ולהופעה אלוקית בצורות שונות. זו ההופעה של שנים עשר או שלושה עשר השבטים.
יוסף הוא בחינה אמצעית בין האבות ובין השבטים. מצד אחד בניו נחשבים לשבטים, ומבחינה זו הוא שייך לאבות, אך מצד שני גם הוא אחד מהשבטים, הוא מבניו של יעקב, ובניו אינם כאחיו. מציאות הביניים הזו של יוסף, היא הסיום לספר בראשית, לתקופת האבות. תהליכים הם תמיד מורכבים, ותמיד יש בהם מצבי ביניים שמרכיבים אותם. אז יוסף הוא מצב ביניים בתהליך המעבר מיחידים למשפחה, לציבור.

'ברוך שם' – קבלת עול מלכות שמים
בסוף ספר בראשית (מט, א), קורא יעקב לבניו ואומר להם: 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים'. 'הֵאָסְפוּ - וְאַגִּידָה לָכֶם'. קריאה לאחדות. באחרית הימים כולם יהיו באסיפה אחת. וכך חז"ל אומרים, שכשישראל מתאספים הם זוכים לגאולה, וכשיש גאולה הם מתאחדים.
חז"ל אומרים (פסחים נו, א) שפתאום הסתלקה רוח הקודש מיעקב אבינו, והוא התחיל להרהר שמא יש פְּסוּל באחד מבניו, כמו שמאברהם אבינו יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשיו. ואז כל הבנים אומרים יחד: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' - שמע אבא, 'ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד'. מופיע בחז"ל, שיש שתי כוונות באמירת 'שמע ישראל', משה רבינו אמר את זה לעם ישראל, והשבטים אמרו לאבא וסבא שלהם, סבא ישראל - ה' אלקינו ה' אחד. שומע את זה יעקב, ואומר - 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
מספרים חז"ל, שלא ידעו מה לעשות. אמנם יעקב אמר: 'ברוך שם כבוד ומלכותו לעולם ועד', אך כשמשה אמר את פרשת 'שמע ישראל' בספר דברים, לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. נגיד? - לא אָמַרוֹ משה! לא נגיד? - הרי אָמַרוֹ יעקב. משה רבינו לא אמר וצריך לעשות מה שהרב עושה, יעקב אבינו אמר וצריך לעשות מה שאבא אומר. אז מה עושים? לבסוף נמצאה פשרה, להגיד בלחש, להגיד ולא להגיד. אם משה רבינו ישאל 'אמרת?' - לא אמרתי. אם יעקב אבינו ישאל 'אמרת?' - אמרתי. זו לא נקראת אמירה, כי היא לא בקול, אבל היא אמירה.
מוסיפים חז"ל: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, הכוונה לחלק השרוף שבתחתית הסיר, והיא רוצה לאכול אותם. לשולחנו של המלך לא מתאים להביא אותם, כי לשולחן המלך מביאים מאכלים טעימים רק אם יש להם גם צורה ויופי. אבל היא רוצה את המאכל הזה! מה יעשו - הביאו לה בחשאי. אמרו לה: 'אם את רוצה לאכול - תיכנסי בחדר הצדדי ותאכלי שם, לא על שולחן המלך, כי שם יש אורחים מכובדים וזה לא יפה'. ציקי הקדירה זו אמירת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
לא מובן מה הבעיה שיש באמירה הזו. ראיתי היום פירוש חדש של ר' יעקב מליסא, בעל 'נתיבות המשפט', בספרו 'דרך חיים' על הסידור. הוא כותב שבזמן האבות כל עבודת ה' היתה קבלת עול מלכות שמיים וזה היה קידוש ה' הגדול ביותר שיכול להיות בעולם, כי הרי לא ניתנו עדיין מצוות. אמירת 'ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד', היא בעצם קבלת עול מלכות שמיים, ואת זה אמרו לישראל סבא. שמע את זה יעקב אבינו, ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. כי 'כבוד מלכותו' מתגלה על ידי קבלת עול מלכות שמיים, אין כבוד ה' יותר גדול ממשפחה שמקבלת עליה עול מלכות שמים.
ומדוע משה לא אמרו, בזמן משה ניתנו כבר תורה ומצוות, וכבוד שמיים לא מתגלה רק על ידי קבלת עול מלכות שמיים, אלא צריך לחיות על פי ה' ולקיים את כל המצוות. צריך להופיע את כל ההנהגה המושלמת של פרטי המעשים, ורק כך כבוד שמיים מתגלה. אם אדם רק מקבל עול מלכות שמיים ולא מתוך קבלת עול מצוות - אי אפשר להגיד על כך 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. זה חסר. מצד שני, גם אחרי קבלת התורה, קבלת עול מלכות שמיים היא מדרגה מרכזית, השורש של כל המצוות. אז קבלת עול מלכות שמים מקבלת מדרגת ביניים. מצד אחד כבוד ה' מתגלה על ידי קבלת עול מלכות שמיים, ומצד שני עדיין נדרשת קבלה מפורטת של עול המצוות כולן. ולכן יש לומר אבל בלחש כי האמירה הזו כבר לא כוללת את הכול. כל זאת חוץ מיום הכיפורים, שבו הקב"ה מוחל על כל עוונות ישראל, המקבלים בכוונה עמוקה עול מלכות שמים. ולכן אז עצם הקבלה מבטאת את הכול. לכן ביום הכיפורים אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם. כך מסביר ר' יעקב מליסא.
ספר בראשית הוא ספר ההתחלה, אבל יש להתחלה הזו סיום – השבת, ואחריו מתחילים שלב חדש, שלב של הופעת עם ישראל בספר שמות. נרקוד ונשמח עם סיום הספר כי כמו שצריך לשמוח בסיומה של התורה כך צריך לשמוח בסיום של חלק מהתורה. חזק ונתחזק, ונמשיך את זיכרון האבות העומד לנגד עינינו, שהם הדמויות של כולנו, המשפיעים עד למעשים שלנו. כל אחד צריך לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב'.

היחס לתקשורת
אחרי שעסקנו באלפיים השנים הראשונות של העולם, נעבור לימינו אלה. אני רוצה להתייחס למאורעות שהיו בשבועות האחרונים. האירוע הראשון היה מחאה של אוהבי ארץ ישראל שרצו למנוע סכנה של הריסה ברמת גלעד. יכול להיות שאחד מהם עשה משהו קצת מופרז שלא לפי הסדר, אבל על כל פנים, התגובה של התקשורת על זה הייתה קיצונית מאוד ולא רק שלה. נשרכו אחריה גם רבים מהמנהיגים, לגַנות ולפעול, עד כדי כך שעצרו אנשים ומאשימים אותם באשמת מרד, בגידה וריגול. לא שייך בכלל הגדרות קיצוניות כאלה לאנשים ששייכים למדינה, אוהבים אותה ובוודאי ישרתו אותה כל חייהם.
לא הספיק הגל הזה לעבור, וכבר פרץ גל חדש בגלל מעשים, שבאמת יש לגנות אותם, אבל הם מעשים בשולי החברה. בבית שמש יש קבוצה קיצונית שפגעה בילדות. אבל הפרץ של הגינוי לא נשאר רק כלפי הקבוצה הזו, אלא התפשט נגד כל הציבור החרדי והדתי. אפילו שמענו אמירות - 'איפה הרבנים הציונים, למה הם לא מגנים את זה?'. כאילו יש ספק שהדברים האלה הם דברים מכוערים ומגונים. הרי אין טעם לפגיעה בנשים או בילדות. נוצר לחץ ציבורי שמתפשט לביקורת על היחס לנשים בכלל, ומציג כאילו הציבור הדתי כולו מתייחס לנשים בצורה לא הוגנת, ומדיר אותן ממקומות ציבוריים וכדומה. כולנו הרי יודעים שאין לדבר הזה שום בסיס. ברוך ה', הנשים בציבור שלנו מכובדות ושמחות בחלקן, ו'אדם חייב לכבד את אשתו יותר מגופו' וזה ציווי שמקיימים. דווקא בציבור שלא מכיר את הציווי הזה לא מקיימים אותו. הציבור ששומר על המצוות מקיים והוא טוב בתחומים האלה. אולי יש קיצוניים שהקיצוניות שלהם גובלת לפעמים בחוסר בריאות, אבל זה לא מבטא את המצב הכללי של הציבור כולו.
הצד השווה בשני המקרים הוא שלוקחים מקרה מסוים וקיצוני, ומכלילים את כל הציבור בתמונה הזו. דרך אותה התפרעות מפלילים את ציבור המתנחלים כולו וטוענים שכולם אנשים לא לגיטימיים שעושים דברים שלא יעשו.
איך מגיבים לזה - זה מאוד מרגיז ופוגע. הנפש רוצה להחזיר, להראות לציבור האחר את ה'מעלות' שיש להם... זה מה שהנפש באופן טבעי אומרת לעשות. אבל נקודת המוצא צריכה להיות שאנחנו עם אחד. כמו שאם יד אחת פוגעת ביד השניה ופוצעת אותה, היד שנפצעה לא תכה את היד השנייה בחזרה כי היא מכה כך את עצמה, כך אנחנו לא פוגעים זה בזה. אז מה כן עושים - צריכים לטפל באדם כזה כמו שיד אחת מטפלת באחרת, לדאוג שלא יהיה מצב כזה של בוז בין הידיים. אדרבה שכל אחת מהידיים תגן על השנייה, ולא תכה אותה.

התשובה: אחדות, וחיפוש הטענה האמתית
אנחנו צריכים להכיר בעובדה הזאת שעם ישראל הוא עם אחד. אם יש צורך לתקן, צריכים לעשות את זה מתוך תחושה שאנחנו עם אחד. אין מה לעשות, המציאות הזו לא תמיד נוחה, אבל היא לא תלויה בנו. אמרתי כבר כמה פעמים, שאם רגל שמאל עקומה והולכת לא ישר, היא סוחבת את כל הגוף שמאלה. מוכרחים לטפל בה שתהיה בריאה. אבל האם נכון לחתוך אותה, איך נלך?! בלי רגל שמאל אי אפשר ללכת. צריכים להבריא את הרגל. זו יכולה להיות רגל שמאל, או יד שמאל, או השמאל שבלב פנימה. גם הלב צריך להיות שלם, כמו הידיים וכמו כל האיברים. לא חותכים אלא צריך לטפל. האמירה שאנחנו גוף אחד לא אומרת שאנחנו עוברים לסדר היום על תופעות כאלה, אבל היא נקודת המוצא שלנו בהתייחסות אליהן.
דבר שני שאנחנו צריכים להבין הוא למה הם מתרגשים כל כך, למה הם מקצינים את הגינויים ואת היחס כלפי הציבור שלנו. בהתחלה אמרו שצריכים לירות באותו ילד שזרק את האבן, וביטויים כאלו שהם ממש כמו מלחמת אחים, 'לסלק את הסכנה הנוראה הזו', וכדומה. מאיפה באה כל ההגזמה הזו?! אם אנחנו מדברים על האירוע שהיה ברמת גלעד, אז אנחנו יודעים שהשורש של המגנים הוא שיש להם השקפת עולם אחרת האומרת שצריך לפנות את כל המקומות הללו ולוותר. השקפת העולם הדמוקרטית שלהם היא שאסור לנו לכבוש. יש להם אידיאולוגיה רוחנית כזו, מפני שהם איבדו את האמונה בסגולת ישראל ובסגולת ארץ ישראל, שעליהן דיברנו בתחילת דברינו. ויש מהמגנים שחושבים שאם ניפרד מהערבים יירגעו המתחים ונגיע לשלום ושלווה ולחיים טובים ומאושרים, ו'הלנצח תאכל חרב?' וכדומה.
אם זו נקודת הוויכוח - בזה אנחנו צריכים להתמקד. לדעת להסביר את הטעות שלהם, להסביר את ענייננו כאן בארץ ישראל. להסביר שלא באנו לארץ ישראל רק כדי להקים עוד מדינה דמוקרטית בעולם. אם זו הסיבה, באמת אפשר היה להיות בכל מקום אחר בעולם. אם בארץ ישראל אין מעלה מיוחדת, אם לעם ישראל אין מעלה מיוחדת, אם היא צריכה להיות מדינת כל אזרחיה ואין שום מקום לייחודיות של עם ישראל - עדיף ללכת למקומות אחרים, יותר שקטים ושלווים, שאין בהם מלחמות, ולחיות שם.
צריך לדעת להסביר, שבאנו לארץ ישראל כדי לבנות את עם ישראל. כל כך הרבה דורות ניסינו להיות מעורבים בתוך העמים, וזה לא צלח. וכעת באנו לבנות כאן את מקומנו. אנחנו נדרשים ראשית-כל להסביר לעצמנו שזו נקודת הוויכוח, ולכן לא כל כך להיבהל מכל הסערה הזו. אנחנו בעמדתנו, ואם יש דברים שצריכים לתקן בתוך הציבור שלנו, שוליים לא כל כך טובים, ילדים שעושים דברים שלא צריכים להיעשות - צריך לטפל בזה כמובן, אבל הדרך והשאיפות לא משתנות בגלל זה. אני לא חושב שיש ציבור שאין לו שוליים. לכל דרך יש שוליים.
כך גם בנושא החרדיות הקיצונית שעוברת גבולות ומתסיסה. ברור שיש בינינו ובין הציבור הרחוק משמירת מצוות, פער גדול מאוד. אך כדי שנזכה לזה שכולם יחזרו בתשובה אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. כשאנחנו שומעים הערות, צריכים לקבל אותם תמיד באהבה. זה צד אחד. ומצד שני, לא כל כך להיבהל ולהתקפל. הדרך שלנו, דרך האמונה, היא דרך נכונה ושלמה. אלה שרחוקים ממצוות מסתכלים על שומרי המצוות בצורה לא נכונה. הם חושבים שהחיים של הדתיים הם חיים קשים ומוגבלים, 'זה אסור להם, וזה אסור להם. הם מקבלים על עצמם כל מיני מגבלות שהופכות את החיים לחיים לא טובים ולא מאושרים.' הם מסתכלים על האמונה כאמונה עתיקה שעדיין נאחזים בה, אך החיים מתפתחים, והחכמה מתפתחת, והמדע מתפתח, ולא צריכים להישאר עם התפיסות העתיקות והישנות, שלדעתם אין להם ביסוס בשכל, בהגיון, במדע ובחכמה'.
אם זוהי הטעות שלהם, אנחנו צריכים באמת לעסוק בבירור הזה. גם בצד המעשי וגם בצד ההשקפתי. בצד המעשי – להראות איך החיים של שומרי המצוות הם יותר מאושרים. דווקא המגבלות שאנחנו מקבלים על עצמנו הופכות אותנו ליותר מאושרים, ולא לסובלים. בזכות האמונה יש לנו חיי משפחה עם אמון הדדי שנמשכים לאורך ימים, ללא שברים ובגידות, עם הייסורים, הצער ועגמת הנפש שיש בזה. האמינות עושה את החיים יותר טובים. ויסוד הדרך שלנו הוא האמונה, שהיא בעצם אמון. אמון כלפי שמיא, ואמון בין אנשים, יחס הדדי נכון, מידות טובות, וגם מגבלות. אדם מחנך את עצמו להיות עניו, עושה חסד, ולכאורה זו מגבלה, אבל זו מגבלה שמרוממת, מגבלה שלא נותנת לאדם לרדת ולהתקלקל. כשאנחנו אומרים 'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו', אנחנו מתכוונים לכך ברצינות. באמת אשרינו.
ובצד ההשקפתי, צריך להסביר שהמחשבה שלהם היא מחשבה שטחית. חושבים שהאמונה לא נבחנת, ואנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי מה שאמרו אבותינו ואבות אבותינו, לא בוחנים ולא בודקים, כאילו בין אנשי התורה אין אנשים חכמים ונבונים, או שהדתיים לא מרשים לעצמם לחשוב ולברר ולבחון האם האמונה שהם מאמינים עומדת במבחן השכל, המציאות, המודרנה. בכל הדורות היו התמודדויות כאלה, וגאוני ישראל לא תקנו להגיד רק 'אלקי אבותינו', אלא ' אלקינו ואלקי אבותינו'. אנחנו מקבלים עלינו את המסורת, ואנחנו בוחנים אותה ונוכחים שוב ושוב שזו הדרך ואין אחרת. חובתנו היא לבחון תמיד את עצמנו ולאמת את הדברים בשכל. אמנם אנחנו מתחילים מתוך אמונה גדולה, אבל הדברים חייבים להתברר גם בשכל וברגש, והם מתבררים. האמונה שלנו איתנה מאוד, היא בנויה על החכמה הגדולה של המסורת ושל ענקי כל הדורות כולם. כל השאלות שנשאלות היום כבר נשאלו לפני מאות שנים, וגדולי ישראל התייחסו אליהן עשרות פעמים. אף אחד לא המציא היום שאלה שלא נשאלה אי פעם, ושאין עליה תשובות.
השקפתו של הגאון מוילנה הייתה שאדם לא צריך לקבל שום דבר כמובן מאליו. גם בלימוד התורה, אם הוא חושב שהראשונים לא ביארו טוב את הגמרא - מותר לו לבאר אחרת. והגאון נהג כך לפעמים, כי התורה ניתנה לנו על מנת שנבדוק ונבחן אותה.
כלפי עצמנו, אנחנו יודעים שדרכנו היא הדרך, ואנחנו לא נבהלים מכל הסערה הזו. אבל היא מראה לנו שיש לחץ ציבורי כי הציבור מרגיש איזה קושי, ובגלל זה הוא מתנפל עלינו, ואנחנו צריכים לעזור לו להתקרב. לפעמים הסערה דווקא מראה אי-אדישות. כשהייתי בחור, כמעט ולא הלכו עם ציציות בחוץ, כי הציבור החרדי הלך עם מעילים, והציציות שלהם היו מתחבאות מתחת למעילים, ואז התחיל המהלך התורני. אני חושב שאולי החבורה שלנו, היינו כל הציבור הציוני התורני אז בארץ, והתחלנו ללכת עם ציציות בחוץ. פעם אחת הלכתי ברחוב, ואדם אחד אמר לי: 'הי! יש לך חוטים בחוץ'. הוא לא ראה דבר כזה, או שהוא ראה אבל זה הרגיז אותו. צריך לדעת שמי שמעיר זה סימן שאכפת לו. אם אדם רואה מישהו הולך בצורה לא מסודרת ברחוב, הוא יעיר לו - הערה מראה שאתה לא אדיש. אז אחד מהשניים, או שלדעתך הוא טעה, או שאתה רוצה לעקוץ אותו. וגם אם אתה רוצה לעקוץ, זה סימן שמטריד אותך למה הוא נוהג כך. מי שמעיר מתמודד עם הנושא, וזה סימן טוב, מציק לו משהו. כך גם את הסערה הזו אנחנו יכולים לפרש לטובה. כלומר, יש כאן איזה ציבור שרחוק עדיין משמירת מצוות, אבל משהו מטריד אותו, מפריע לו ומציק לו. הם לא חייבים לנסוע בשכונות החרדיות, אבל הם מתעסקים בשאלה והיא מטרידה אותם. הם יודעים שבצניעות יש מעלה, אבל קשה להם עם צניעות מופרזת, כי בה אין מעלה.
אנחנו צריכים לקחת את המציאות הזו כמנוף לתיקון. ראשית כל, אנחנו צריכים להיות דוגמא אישית. להראות שהחיים הדתיים, חיי האמונה, הם חיים של אושר ובריאות, שכל מי שרואה אותם צריך להגיד 'הייתי רוצה בית כזה, חיי משפחה כאלה, שמחת חיים כזו, יחסים טובים כאלה בין בנים להורים, בין איש לאשתו, יחסים יפים כאלה של הדדיות'. לכן אנחנו צריכים לתקן את מה שצריך לתקן בתוכנו, ואז נוכל לקרוא לאחרים ללכת בדרכנו. אנחנו מתקדמים כל הזמן, וזה התפקיד שלנו. לכן כשאנחנו רואים תופעה חריגה בתוכנו אנחנו צריכים לבחון את עצמנו, איך אנחנו נעשה יותר מתוקנים, יותר דוגמא אישית. השלב הבא אחרי הדוגמא האישית הוא שאם מישהו מתעניין צריך לדעת להסביר לו את הדרך. לא בכוח ולא בלחץ, אבל בלי רגשי נחיתות.
אנחנו ברוך ה' כל הזמן מתקדמים, ותמיד נדרש ממנו להיות עוד יותר מתוקנים ועוד יותר טובים. לשדר את הביטחון באמונה שלנו, ובעזרת ה', כל הסערות האלה הם דברים טובים שמקרבים אותנו לבירורים הנכונים של הדרך שלנו.
סיימנו את תקופת ספר בראשית, ואנחנו אחרי ימי החנוכה, בעזרת ה' הימים הבאים לקראתנו יהיו ימים של אורה, של תורה, של התקדמות, ושל אחדות בעם ישראל.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא ויחי
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il