ספר בראשית הוא ספר הבריאה. הקב"ה בורא את עולמו והעולם מכיר את הקב"ה כבורא.
בן שלוש הכיר אברהם את בוראו, ויש אומרים בן ארבעים ושמונה הכיר אברהם את בוראו, וזאת מתוך התבוננות בבריאה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא כל אלה", וכמו שאברהם הגיע להכרת ד' מעצמו, כך גם הגיע לקיום תורה ומצוות מעצמו.
הקב"ה לא נתגלה לאבות באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כמו שנתגלה ליוסף במצרים. ביציאת מצרים ראה כל העם את האותות ואת המופתים שעשה ה', ועד שאפילו המצרים הודו: אצבע אלקים היא ויד ה' היא. לאבות לא היתה התגלות אלקית גלויה כזו. הם מעצמם הגיעו לאמונה. עבודת ד' של האבות היתה מתוך טבעם הפנימי. האבות נקראו ישרים, וההבדל בין צדיקים ובין ישרים, שהצדיקים אמנם עושים את רצון ד' יתברך, אבל זה בא מתוך התגברות, מתוך צורך להלחם ולהיאבק בנטיות השליליות. הצדיקים אמנם מנצחים, אבל עבודת ד' אינה באה בקלות, מה שאין כן הישרים, אצלם הטבע ישר מעצמו ובאופן טבעי הם נוטים לטוב.
האבות, אברהם, יצחק ויעקב, היו ישרים, ומתוך ישרות הם הגיעו לאמונה ולתורה ולמצוות. תכונה זו היתה מיוחדת לאבות, אולם הבנים נעשו לעם גדול, וכדרכו של ציבור הוא מורכב מכמה וכמה מדרגות. ציבור צריך מסגרת קבועה ומסודרת, דרך ההתנדבות אינה דרך לציבור, רק ליחידים, ועל-כן עם ישראל, בצאתו ממצרים, מקבל תורה במעמד הר סיני והוא מצווה לקיים את התורה ומוזהר שלא לעבור עליה.
האבות היו "אינם מצווים ועושים" ואחר מתן תורה ישראל נעשו "מצווים ועושים". חכמים דנו בשאלה האם גדול מי אינו מצווה ובכל זאת עושה, שכן הוא עושה לפנים משורת הדין, עושה בהתנדבות, וזו מעלה גדולה יותר, או גדול מי שמצווה ועושה. המסקנה של ההלכה היא, שגדול המצווה ועושה, שכן המעשה שלו מעשה אלקי הוא, מעשה שנצטווה על-ידי הקב"ה, מעשה שמתחיל ממקור עליון, מה שאין כן מי שאינו מצווה ועושה, אף-על-פי שיש בזה מעלה של התנדבות ועשייה מכל הלב, אבל זה בא מהלב האנושי המוגבל.
שלמות עבודת ד' היא איחוד שני הצדדים ביחד. דהיינו לקיים את המצוות שמצווים עליהן באהבה, מתוך חפץ פנימי מושלם, שגם אילו לא נצטווינו היינו מקיימים אותן בעצם טבענו. זו השאיפה של העתיד, לאחד את מדרגת האבות ומדרגת הבנים ביחד, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", ללכת בדרכי האבות מתוך ישרות טבעית, כשיש זהות מלאה בין הרצון האלקי לרצון הפרטי שלנו: "עשה רצונך כרצונו".
נפש הדור שלנו מבקשת סוג עבודת ד' כזו, עבודת ד' מתוך אהבה, מתוך ישרות, מתוך שמחה. "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלקיו".
בן שלוש הכיר אברהם את בוראו, ויש אומרים בן ארבעים ושמונה הכיר אברהם את בוראו, וזאת מתוך התבוננות בבריאה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא כל אלה", וכמו שאברהם הגיע להכרת ד' מעצמו, כך גם הגיע לקיום תורה ומצוות מעצמו.
הקב"ה לא נתגלה לאבות באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כמו שנתגלה ליוסף במצרים. ביציאת מצרים ראה כל העם את האותות ואת המופתים שעשה ה', ועד שאפילו המצרים הודו: אצבע אלקים היא ויד ה' היא. לאבות לא היתה התגלות אלקית גלויה כזו. הם מעצמם הגיעו לאמונה. עבודת ד' של האבות היתה מתוך טבעם הפנימי. האבות נקראו ישרים, וההבדל בין צדיקים ובין ישרים, שהצדיקים אמנם עושים את רצון ד' יתברך, אבל זה בא מתוך התגברות, מתוך צורך להלחם ולהיאבק בנטיות השליליות. הצדיקים אמנם מנצחים, אבל עבודת ד' אינה באה בקלות, מה שאין כן הישרים, אצלם הטבע ישר מעצמו ובאופן טבעי הם נוטים לטוב.
האבות, אברהם, יצחק ויעקב, היו ישרים, ומתוך ישרות הם הגיעו לאמונה ולתורה ולמצוות. תכונה זו היתה מיוחדת לאבות, אולם הבנים נעשו לעם גדול, וכדרכו של ציבור הוא מורכב מכמה וכמה מדרגות. ציבור צריך מסגרת קבועה ומסודרת, דרך ההתנדבות אינה דרך לציבור, רק ליחידים, ועל-כן עם ישראל, בצאתו ממצרים, מקבל תורה במעמד הר סיני והוא מצווה לקיים את התורה ומוזהר שלא לעבור עליה.
האבות היו "אינם מצווים ועושים" ואחר מתן תורה ישראל נעשו "מצווים ועושים". חכמים דנו בשאלה האם גדול מי אינו מצווה ובכל זאת עושה, שכן הוא עושה לפנים משורת הדין, עושה בהתנדבות, וזו מעלה גדולה יותר, או גדול מי שמצווה ועושה. המסקנה של ההלכה היא, שגדול המצווה ועושה, שכן המעשה שלו מעשה אלקי הוא, מעשה שנצטווה על-ידי הקב"ה, מעשה שמתחיל ממקור עליון, מה שאין כן מי שאינו מצווה ועושה, אף-על-פי שיש בזה מעלה של התנדבות ועשייה מכל הלב, אבל זה בא מהלב האנושי המוגבל.
שלמות עבודת ד' היא איחוד שני הצדדים ביחד. דהיינו לקיים את המצוות שמצווים עליהן באהבה, מתוך חפץ פנימי מושלם, שגם אילו לא נצטווינו היינו מקיימים אותן בעצם טבענו. זו השאיפה של העתיד, לאחד את מדרגת האבות ומדרגת הבנים ביחד, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", ללכת בדרכי האבות מתוך ישרות טבעית, כשיש זהות מלאה בין הרצון האלקי לרצון הפרטי שלנו: "עשה רצונך כרצונו".
נפש הדור שלנו מבקשת סוג עבודת ד' כזו, עבודת ד' מתוך אהבה, מתוך ישרות, מתוך שמחה. "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלקיו".
