ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חינוכו של הרב

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ב

חינוכו של הרב


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה

גדלותו של הרב באה לידי ביטוי בכך, שככל שעוברים הימים, יותר ויותר אנשים מתקרבים ועוסקים בתורתו. בזמנו של הרב, ישיבת מרכז הרב מנתה עשרות תלמידים, שחלק מהם לא הלכו בדרכו של הרב. ואילו היום, אלפי תלמידים רואים את עצמם הולכים בדרכו של מרן הרב, ודרך זאת הולכת ומתרחבת. הרב הוא מורה לדורות.

הדרכה להתעלות
איננו יכולים להקיף את הגדלות של הרב, אך נוכל ללמוד ולשמוע את דבריו.
באחת השנים, היה הרב בתקופה של מנוחה, בסמוך לחודש אלול, ועל כן שלח איגרת חיזוק לתלמידי הישיבה לקראת חודש אלול. איגרת זאת נמצאת בסוף אורות התורה 1 . אומר הרב כך:
מראש חודש אלול הבא עלינו לטובה ידעו את חובתם הגמורה לשמור תמידים כסדרם, את משמרת הקודש של שעות הלמוד בהישיבה ולהוסיף קדושה וטהרה בימים הקדושים הממשמשים ובאים בעזרת ה', בחשקת התורה והיראה, בדעת קדושים בינה, בשאר רוח, כשאיפתנו הקדושה מכנוסנו היקר והחביב, כנוס לצדיקים, בעה"י.

ומוסיף הרב:
רצוני לזרז בזה למזורזין שכמותכם ירבו בישראל,

כל התלמידים הם מזורזים, כל תלמיד בא לישיבה עם חשק גדול ללמוד ולהתעלות בתורה, להתעלות במידות טובות וביראת ה'.
ולהזכירכם את הדברים היסודיים של אופי ההכנה אשר אנו צריכים לעסוק בה להשלמתנו האמתית, בצאת השנה, ולהכין את עצמנו לאור ימי הקודש, יום הזכרון, ימי התשובה בכלל, ויום הקדוש יום הכפורים, וימי השמחה, חג הסוכות ושמחת תורה הבעל"ט בעזה"י.

הרב נותן לנו תמונה, כיצד להסתכל על ימי אלול והימים הנוראים.
בדרך כלל רואים אותם כחטיבה בפני עצמה עד יום הכפורים, ולאחר מכן מתחיל כביכול מהלך חדש. אצל הרב הכל המשך אחד, תמונה אחת שלימה - יום הזכרון, ימי התשובה, יום הכפורים וימי השמחה סוכות ושמחת תורה - דבר אחד ושלמות אחת, ולכל זה אנו צריכים להכין את עצמנו.
כעת, מבאר הרב, כיצד מתכוננים.
יסוד כל טוב, בעדנו, ובעד כל ישראל, ובעד כל העולם כולו, שהננו כל-כך תאבים להאירם באור ד', הוא החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי.

הרצון הוא יסוד הכל.
הרצון זהו עיקרו של האדם, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הבחירה החופשית, את הרצון ואת היכולת לבחור "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" 2 . הרב מתבטא בביטוי "החפץ". חז"ל משתמשים בלשון רצון - "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" 3 , אך בלשונה של תורה "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" 4 . החפץ הוא הרצון היותר עמוק ובסיסי. צריך לקבוע את החפץ לקדושה ולעילוי, להגדיל את הרצון, לרצות מאד. התוצאות אינן בידינו, אלא תלויות בהשגחה, ואילו אנחנו יכולים לרצות. אולם, רבונו של עולם מסדר שהרצון שלנו יהיה מכוון, כלומר, יתגלה בפועל בהתאם לתוכנית האלוקית, לרצונו של הקב"ה.
אנחנו רוצים להיטיב לאדם, אך יש סדר אלוקי שלפיו לאדם זה לא מגיעה טובה שכזו. עצם הרצון הטוב שלנו ישנו בידינו, אך למי לתת - את זה מסדר הקב"ה שנרצה לתת למי שזה מגיע לו. אם כן ההשגחה והבחירה פועלות יחד במשותף. אבל עצם הרצון לרצות להיטיב, לרצות לגלות את הטוב שיופיע הטוב בתוכנו בעולם כולו- זה בידינו.

הרב מרחיב את הדיבור בנושא זה באורות התשובה, ומדגיש שיסוד הכל לרצות, לשאוף ולבקש את ההתעלות הרוחנית "החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי". ומן הרצון לא יוכל איש לעכב אותנו. והרב מפרט:
שאיפת בהירות השכל, והגברת הופעתו עלינו, שאיפת יושר הלב, שכל חמדת המדות הטובות קשורות בו, שאיפת טהרת החיים, טהרת המעשים, הדבורים, וכיוצא בהם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצוניים. ומהיכן אנחנו שואבים כל אלה, - הלא מתוך אוצר החיים האמתיים, מן התורה הקדושה, מעיין חיינו וחיי כל העולמים.

אם כן, הרב מפרט ואומר, כי השאיפה לקדושה ולעילוי, כוללת שאיפה לבהירות השכל, כלומר, שנגיע להבנה, לבהירות של הסתכלות על עניינו של עולם, עניינו של האדם, עניינו של דורנו ועל רצונו של הקב"ה מאתנו. ולאחר שישנה בהירות השכל, לשאוף להגברת הופעתו עלינו - שהשכל ישלוט וינהיג בפועל את שאר הכוחות שבאדם. ומכאן לשאיפת יושר הלב, שכן יכול להיות מצב שבו אדם יודע את האמת ומקיים אותה, אך קשה לו מאחר והמידות אצלו אינן מכוונות אל הטוב, אלא יש לו נטיות שליליות קשות, והוא צריך לנצח אותן ולהתגבר עליהן, לכבוש אותן. אולם, השאיפה צריכה להיות שלא רק שאדם ידע את דרכו וישלוט בכוחותיו וינצח אותם, אלא שכוחותיו יהיו מכוונים אל הדרך הנכונה, אל הישרות. לא כובש בלבד, אלא להיות ישר.
"שאיפת טהרת החיים" היינו, טהרת המעשים, שלא רק המידות תהיינה טובות, אלא הדבר יתגלה בפועל- המעשים כולם יהיו טהורים, וכן הדיבורים והמחשבות. ואומר הרב, מהיכן אנו לומדים את הדרך הנכונה, את ההכוונה של כוחות החיים בכיוון הנכון, הכל מהתורה הקדושה מעיין חיינו וחיי כל העולמים. כלומר, כיצד אנחנו יכולים להגשים את השאיפה הזאת לקדושה ולהתעלות - מתוך התורה.
ממשיך הרב ואומר :
כל ענין שבתורה, בכל מרחביה, שמתקשרים אנו בו ביותר בהירות, כל הלכה הנקנית בקרבנו ביותר בירור על-ידי שקידתנו, כל סוגיא שמתבררת לנו ביותר טעם וביותר הארה על ידי עמלנו הנפשי. כל מחשבה, שבתורת ההלכה והאגדה, המוסר והיראה, שמתיישבת יותר בנפשנו, הרי אנחנו נבנים על ידה, ובונים על ידה את הכלל כולו, ואת כל היקום.

הרב אומר לתלמידי הישיבה, שיש לדעת כי כל עניין שעוסקים בו יש בו ערך עצום בפני עצמו. אדם צריך לדעת את הערך של הלכה אחת שהוא לומד, חידוש אחד שהתברר, בהירות מחשבתית אחת שמתבהרת לו - יש לזה ערך עצום וצריך לשמוח בזה. כל עניין בתורה אנחנו נבנים על ידו ובונים על ידו את הכלל כולו ואת כל היקום, כי בזה אנו מבטאים את המגמה שלנו. כשאנחנו עוסקים בעניין שבתורה, אנחנו מתחברים לא רק אל הפרט המסוים הזה אלא אל התורה כולה, אל דבר ה' שהוא כולל הכל, שהוא מתקן את כל העולם כולו. החיבור הוא על ידי הלכה מסוימת, על ידי לימוד ושקידה מסוימים, אבל בעצם אנחנו מקושרים אז עם המגמה כולה, ואנחנו עושים צעד נוסף לקראת השלמות. אנחנו קשורים בזה עם המגמה של תכלית החיים, וכשחשים את הדבר הזה יודעים לשמוח בכל שעת לימוד, בכל רגע וחלק מהלימוד.
והננו מתקרבים בזה להשלמתנו האמתית לתכלית החיים, לרצון האמיתי של חי העולמים ברוך הוא, החפץ להנחילנו את אור החיים, בכל חסנם ואמתתם.

אלה דברי הרב באיגרת שהרב כותב לתלמידי הישיבה לקראת ראש חודש אלול.

הצד הספרותי של התשובה
נמשיך לעסוק בצורת ההתבוננות של הרב.
הראשונים והאחרונים שעוסקים בתשובה מבררים לנו איך שבים בתשובה, מעוררים אותנו למה צריך לשוב בתשובה, ואחר כך מסבירים מהי התשובה, ומהם הצעדים שצריך לעשות כדי לשוב בתשובה בשלמות - הדרכה מעשית בפועל כיצד לשוב בתשובה. הרב באורות התשובה עוסק, כפי שהוא אומר בעצמו בהקדמתו, בצד הספרותי, כלומר הסיפורי- התיאורי של התשובה. בזה בעיקר, מצא הרב צורך לעסוק .
מוכרח אני לדבר על דבר התשובה ודווקא מצידה הספרותי והמעשי להבנת התוכן שלה בדורנו והגשמתה בחיים בחיי הפרט ובחיי הכלל.

מהי כוונתו של הרב? ניקח דוגמא מתחילת פרק ד' באורות התשובה: "שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אשר כמלחמת-עד הם מתפרצים ועולים". הרב מתאר בפנינו את זרמי התשובה ששוטפים ופורצים ומתגלים "ואין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה". יש שמש של תשובה שהיא זורחת ומאירה בעולם, ואת זרמיה המאירים הגדולים אי אפשר לקלוט מפני מהירותם המופלאה. הרב אינו מוכיח את הדברים, אלא מתאר את התחושה, את מה שהוא רואה. וכך בסעיפים רבים של דברי הרב. ובסיום פרק ד' "אמנם במעמקי החיים מתנוצץ בכל רגע אור חדש של תשובה עליונה, כשם שאור שוטף חדש הולך בכל העולמות ומלואיהם לחדשם, ולפי ערכו של האור ומילוי החכמה והקודש שיש בו מתמלאות הנשמות באוצרות חיים חדשים" אף כאן, הרב מתאר את מה שרואה בעיניו.

משנת הראי"ה

אחד הדברים המייחדים את הרב, בהשגתו הרוחנית הוא הראיה.
הנביאים נקראו חוזים. יש נביאים שנתנבאו ב"מראה" - ירמיהו "מה אתה רואה", וכן ישעיהו "חזון ישעיהו" "ואראה את ה'". וישנם כאלה שמתנבאים בשמיעה ויש שמתנבאים בזה ובזה.
מה מיוחד בראיה לעומת שמיעה? חז"ל אומרים תרי קלי לא משתמעי, אי אפשר לשמוע שני קולות, אבל לראות אפשר הרבה. אפשר לראות את הנוף כולו בבת אחת, בעלי כשרון יכולים לקרוא שורות רבות בעמוד אחד. לרב זצ"ל היה כשרון שכזה. היינו, הראיה היא הסתכלות כוללת. אפשר לבאר בזה דברי חכמים "זכור ושמור בדבור אחד נאמר מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע".
נס היה שישראל שומעים זכור ושמור שנאמר בדיבור אחד. ואולי זה מפני שבמעמד הר סיני אומרת התורה "וכל העם רואים את הקולות" כאשר רואים, אפשר לראות את כל הקולות בבת אחת. ובמקום אחר כתוב, שכל עשרת הדברות נאמרו בבת אחת - ישראל שמעו את כל עשרת הדברות בבת אחת באופן מאוד כללי, הראיה והשמיעה התאחדו אז יחד.
הרב נקרא הרא"ה, הוא רואה את התהליכים הפנימיים העמוקים המתרחשים במציאות הרוחנית הפנימית, ומתאר אותה. הרב לא מוכיח את דבריו, הוא מתאר אותם כפי שהוא חש אותם, כפי שהוא רואה אותם בעיני רוחו. לפעמים הוא משתמש במלים "הנני רואה" ופעמים לא, ויש מקומות בהם השמיטו את המלים שהוא כתב, שמא לא יבינו את הרב בצורה נכונה. אך בכל מקום הרב מתאר את המציאות - את האופי של האומה הישראלית ותכונותיה, את הדור, את ההופעה של התשובה, את מהלכי הגאולה המתרחשים, את אורו של משיח ההולך ומאיר.
בשכל ישנם שני צדדים לכל דבר, וכדי להבין בסברא יש להסביר מדוע צד זה נכון יותר מחברו. אך דברים שרואים, אין צורך להוכיח. במקום בו יש עדות ראיה, אף אם יבואו אנשים ויאמרו שהמציאות הזאת לא מסתברת ולא הגיונית, לא סביר שאדם עשה מעשה כזה, או אמר דיבור שכזה - אין צורך להוכיח ולהסביר, משום שכשאדם רואה אין לך הוכחה גדולה מזו.

דרכו של ספר הכוזרי
זו גם דרכו של הכוזרי.
הכוזרי מבסס את כל יסודות האמונה על הראיה. אנחנו בעינינו ראינו את ההופעה האלוקית ביציאת מצרים ומתן תורה, והמסורת הנמשכת הרי היא כמראה העין, משום שאבותינו מספרים דברים מדויקים, וכן אבות אבותינו. וכך נמשכת המסורת לא מפני שיש הגיון וסברא, אלא הבסיס שלנו הראיה.
שמעתי ממורנו ורבינו הרב צבי יהודה כי בהקדמה שהקדים הרב לשיעורים שנתן בספר הכוזרי הוא השתמש בדוגמא מדין השבת אבידה. קיימות שתי דרכים להחזיר אבידה - אפשר להחזיר אבידה בסימנים, ואפשר להחזיר אבידה בטביעות עין. מהו ההבדל בין סימנים לטביעות עין? סימן, היינו, מן הפרט אל הכלל. ישנו נקב בדף בצד אות פלונית, זהו סימן מובהק, כיוון שלא מצוי שיש נקב בעמוד פלוני בצד אות פלונית, ואך ורק הבעלים יודע על הפרט הזה. אמנם בשאר הספר אין סימן, אלא שמפרט זה ניתן ללמוד על הכלל, על הספר כולו. מאידך, טביעות עין, אינה סימן, אלא הכרה כללית, אני מכיר את הספר, אבל אין לי סימן בו. וכמו כן לעניין עדות. אם יבוא עד ויעיד פלוני היכה את פלוני, אין הוא צריך להביא סימן לכך שהפלוני שלפנינו הוא אותו פלוני שמעיד עליו, אלא הכרת כללות המציאות היא הדבר החזק ביותר. לגבי סימנים ישנה מחלוקת, האם סימנים דאורייתא או דרבנן, אבל טביעות עין זהו דבר מוחלט.
כך גם בענייננו, הסביר הרב, יש אפשרות להוכיח את האמונה על ידי לימוד מן הפרט אל הכלל, דהיינו מן העולם אל רבונו של עולם. כיוון שיש עולם כה מפליא, בריות מופלאות, מוכרח להיות שיש בורא גדול, לא יתכן שהם נבראו מעצמם. זוהי הוכחה מן הפרט אל הכלל, העולם הזה הוא אחד מעולמות רבים, ומפרט אחד אתה מוכיח על רבונו של עולם שהוא אלוקי כל העולמות אלוקי הכל. ההוכחות השכליות הן הוכחות שבאות מהמציאות שאנחנו מכירים שהיא מאד מוגבלת, חלקית, אפסית ביחס לבריאה כולה. ואפסית ביחס לגדולתו הבלתי גבולית של רבונו של עולם. אולם, יש מדרגה גדולה יותר, בה רואים את הקב"ה במציאות. זו בחינה של טביעות עין, האדם מתעלה לבהירות רוחנית כזאת שהוא רואה את כל המציאות, ואת רבונו של עולם שמתגלה על ידי כל פעולותיו. זהו גודל של הסתכלות, לראות את הדברים מהשורש.

החסידות מחנכת לכך, שאדם יסתכל תמיד בכל דבר שקורה כדי ללמוד ממנו משהו לעבודת ה'. אפילו בשיחה בטילה, אפילו בשיחה של גוי בשוק צריך להתבונן. רבונו של עולם נמצא בכל המציאות, ואפשר מכל דבר ללמוד, אולם צריך להפשיט את המקרה, ולקחת מתוכו את הדבר שיכול ללמד אותנו חיזוק בעבודת ה'. זוהי דרך של סימנים.
והרב עולה שלב נוסף, כל מה שקורה זהו רבונו של עולם בעצמו, הוא לא נסתר, אלא גלוי. כל המציאות כולה היא הופעה אלוקית אחת גלויה. וכך הרב רואה וכך הרב מתאר.

עפעפיך יישירו לנגדך
יש מדרגות בזכרון וביכולת האמירה. כל אדם יודע להגיד "אשרי" מהתחלה עד הסוף, אבל להגיד הפוך דורש מאמץ גדול, אפילו שיודעים בעל פה. אולם, אם אתה מסתכל בספר, אם תראה לנגד עיניך את כל מה שכתוב אפשר לקרוא ישר והפוך, ולהבין את הדברים מכל הצדדים שלהם. הגמרא במסכת מגילה 5 אומרת, שר' מאיר הוזמן למקום אחד שלא היתה שם מגילה, וכתב מגילה מליבו. על זה שואלת הגמרא, והרי אפילו אות אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב, אלא יש לראות בכתוב, ואחר כך לכתוב. אומרת הגמרא: "שאני רבי מאיר דמיקיים ביה ועפעפיך יישירו נגדך". רבי מאיר רואה את המגילה, הוא אינו כותב בעל פה, כי אם רואה את הכתב עומד לנגד עיניו - זכרון חזותי. הוא חי את כל המציאות הזאת, הוא חי את כל דברי התורה, רואה אותם ולא רק יודע אותם. הוא לא רק שמע אותם, הוא רואה אותם עומדים לנגדו.
המבט הכללי, זה היה עניינו של הרב.
ואם נשאל, מדוע לא יורד הרב אלינו, אל האנשים שלא רואים, להסביר לנו את רעיונותיו להוכיח ולבסס אותם. זהו משום שהרב רוצה למשוך אותנו למדרגה שלו, למדרגת הראיה.
כשם שלומדים עברית בעברית, כך יש ללמוד אמונה באמונה, כך אמר הרב 6 . וכיצד עושים זאת - על ידי שהרב מראה לנו עוד תמונה ועוד תמונה עוד הסתכלות ועוד הסתכלות, בסופו של דבר אדם יגיע לכך שאף הוא יראה את רבונו של עולם מופיע במציאות - את מהלכי התשובה בעולם, את רבונו של עולם גואל את ישראל, את קיבוץ הגלויות ובתוכם את מעשה ה'. זהו אולי אחד הדברים המייחדים את הרב בצורת ההתבוננות והכתיבה שלו, וכשאנחנו לומדים את הדברים אנו צריכים לדעת את הנקודה הזאת. הרב לא עוסק בשאלות מנין, למה ואיך, אלא מאיר את התמונה ואומר, תסתכלו במבט שלי פעם אחת ועוד פעם נוספת ועוד ועוד, ובסוף תהיו כאלה שיודעים לראות.
כמובן בזמנו של מרן הרב דבריו היו גבוהים ובלתי מובנים, אבל הדברים נאמרו לדורות. לא רבים בדורו של הרב הבינו אותו. אנשים שהיו בשיחות של הרב בסעודה שלישית אמרו, שהרב היה עולה מעלה מעלה ואף אחד לא היה מצליח לעקוב אחרי דברי הרב. עד שפעם אמרו לו, הרב יֵרֵד כדי שגם אנחנו נבין את הדברים. ואמר הרב, אני מדבר אל הנשמות והן מבינות. אתם אינכם יודעים לפרש את הדברים לפרטיהם, אך אני מדבר אל התוכן הפנימי הרוחני שיש בכל אדם ואדם. והנה, אט אט הדור הולך ומסגל לעצמו את ההסתכלות ואת עומק ההתבוננות הזה. פעם חשבו, שאי אפשר לבנות אנשים שיש בהם גם חוזק רוחני של עבודת ה', גם אהבת הארץ וגם אהבת העם - ואילו הרב חשב אחרת. ואט אט מחשבתו של הרב הולכת ומתגשמת, הולך ומופיע דור שנושא את שלמות ההסתכלות של אהבת הארץ, אהבת התורה ואהבת העם באופן גדול.
זוהי הדרכתו של הרב, ולאורה אנחנו הולכים.



^ 1.לחיזוק דברי תורה סעיף ט- י.
^ 2.ברכות לג, ב.
^ 3.מכות פרק ג, משנה טז.
^ 4.ישעיה מב, כא.
^ 5.יח, ב.
^ 6.עיין מאמרי הראיה, חלק ב', עמוד 488.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il