ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
520 not responded

Error 520 not responded

not responded

Guru Meditation:

XID: 576652151


Varnish cache server

בית המדרש

היסוד והשורש של עצם תכונותיו של הראי"ה

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
לקראת השנה הראשונה של פטירתו של מרן הרב, כתב הרצי"ה חוברת שנקראת "נפש הראי"ה" ובה הוא מתאר את עניינו ודמותו של הרב. והוא אומר כך:
היסוד והשורש של עצם תכונותיו הוא כפי שמתגלה למתבונן היטב במהלך ימי חייו, במעשיו ודבריו שבכתב ושבעל פה, האמונה - האהבה. האמונה הגדולה והאדירה, שהיא היא עצמה הידיעה ההכרה הבהירה והמלאה בד' אלוקים, מקור חיי כל עולמים, הממלאה את כל חדרי הנפש, הרוח והנשמה, הכליות והלב והגוף כולו.

כלומר, היסוד והשורש אצל הרב היה האמונה - מאמין בה'. אמונה שמילאה את כל כולו. ידיעה-הכרה, כמו שכותב הרמב"ם על מצות האמונה בספר המצוות 1 "אשר צוונו בהאמנת האלוקות" ובהלכות יסודי התורה 2 הוא פותח "לידע שיש שם מצוי ראשון". האמונה היא דבר פנימי, יותר גבוה מהידיעה (נבאר זאת בהרחבה בהמשך על פי דברי הרב). האמונה מילאה את הרב, והוא חי כל הזמן חיי אמונה, אמונה גדולה ועצומה, מפני שהאמונה היא בגדלות של ריבונו של עולם שאין סוף לגדלותו, וממילא האמונה גדלה כגודל הקרבה לריבונו של עולם. הרצי"ה היה אומר "וצדיק באמונתו יחיה" לעומת "החכמה תחיה את בעליה" – החכמה מחזיקה את החיים, ואילו האמונה היא עצם החיים. האמונה אינה דבר שמוסיף לחיים, מחזק ומקיים את החיים, כמו מזון שמקיים את החיים, אלא, האמונה היא עצם החיים. אצל הרב האמונה מילאה את כל יישותו, את כל לבבו, הוא חי כל הזמן את מציאות ה' הגדולה, את ריבונו של עולם הטוב והאמיתי, הבורא והמקיים את כל העולם והמשגיח על כל העולם, ונותן את המשמעות לעניינו של עולם. מתוך כך הכל נבע. חבקוק אמר "צדיק באמונתו יחיה"- זהו השורש שממנו הכל נמשך.

ננסה לבאר יותר מהם חיי אמונה.
משמעות הדבר היא שבכל מה שרואה האדם, הוא רואה את הופעת ה'. הבריאה, פרטי הבריאה, כל צומח, כל חי, כל מדבר, כל בן אדם - הכל הוא הופעה של ריבונו של עולם. כל תנועה, כל מהלך בחיים, כל הופעה ציבורית, בכולם ריבונו של עולם מופיע. כשחיים כך, ממילא כל המעשים הם אחרים, הכל נובע מתוך ההתבוננות הזו.
ממשיך הרצי"ה:
ואשר לפיכך (כלומר, מתוך האמונה) הם כולם ממולאים מתוכה אהבה עליונה של דבקות חיונית לאבינו שבשמים, אשר מלך בטרם כל יצור נברא - ואחריו.

האמונה בטוב ה', בגדלות ה', מביאה ממילא, לאהבת ה', אהבה ששוב פעם ממלאת את כל הנפש.

מהי אמונה
הרב מסביר מהו עניינה של אמונה במאמרו "מאורות האמונה" הנמצא במאמרי הראי"ה 3 .
אומר הרב:
האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה.

כלומר, זהו דבר עמוק יותר משכל ורגש, זו אינה מחשבה בשכל, או הרגשה שבלב.
וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל.

אם אין הפרעה לאמונה היא איננה צריכה שמשהו יחזיק אותה, היא בעצמה מציאות חיה, מעיין המתגבר מעצמו.
בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך.

אם האמונה לא מופיעה צריך להשתמש בשכל וברגש כדי לתת לה אפשרות להתגלות, זו הופעה נשמתית פנימית שצריך רק לפנות לה את הדרך, והיא מתגלה.
וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה - השכל והרגש - הם הנם עצמותה. וכשתהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך ובהמצאת האמצעים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה.

התפקיד של השכל והרגש הוא רק לסלק את ההפרעות של התגלותה של האמונה. אבל האמונה היא יותר עמוקה מזה. אמנם אחר כך היא מתגלה בשכל וברגש, אך אלו גילויים שלה, ולא היא בעצמה. המהות שלה עמוקה יותר ופנימית יותר מהשכל והרגש.
ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק ד' בעצמה הוא האור של הנבואה.

זהו מין ניצוץ נבואי שיש באדם, האור של האמונה, האור של הנבואה.
וברדת המדרגה שפעת רוח הקודש,

ישנן מדרגות, יש אור של נבואה, וכשהמדרגה לא נמצאת בגובה הזה יש שפעת רוח הקודש, שהיא גם כן משהו על-שכלי.
בשגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

האמונה היא טבע פנימי. אין לי מילים להגדיר זאת במילים הרגילות שלנו, כי השכל והרגש אלו הכוחות הכי עליונים והכי גבוהים בין הכוחות הרוחניים של האדם, והאמונה העמוקה יותר - נבואה. איזו אינטואיציה, כלליות של כוחות פנימיים רוחניים באדם מקושרים בריבונו של עולם, מכירים ויודעים בקב"ה ונדבקים בו. יש אנשים שהאמונה אצלם גלויה, שנולדו עם אמונה טבעית. אנו מכירים סיפורים של בעלי תשובה, שבאים ואומרים שהם מאמינים ומחפשים את הדרך איך לממש את האמונה בחיים של תורה ומצוות. מאיפה באה להם האמונה? מתוכם, מעצמם, הם אינם יודעים להסביר את הדבר הזה. ויש אנשים שהאמונה אצלם מכוסה, ויש בזה מדרגות מדרגות. את האמונה צריך לגלות, לא ליצור אותה, היא נמצאת בכל אדם לפני ולפנים. אין אדם מישראל שאיננו מאמין גדול בתוך-תוכו, אש של אמונה יוקדת בלבבו אבל היא מכוסה. והתפקיד של אדם שאצלו האמונה מכוסה, בכיסויים מעטים או רבים, ומתגלה לא בעוצמה אלא מעט, הוא לפנות לה את הדרך, על ידי התבוננות, על ידי השכל והרגש. ואז עניינה לצאת מעומק פנימיות האדם, מעומק הנשמה ולא להיות זקוקה לעזר מסויים של שכל ורגש, להנחות בסיסיות, להוכחות, לתחושות שזה באמת כך, מפני שזה דבר הרבה יותר גדול מכוחות הרגש והשכל של האדם. עניינו של האדם הוא לחשוף את האמונה הפנימית שבתוכו, ויש בזה צורך לכל אחד לפי מדרגותיו, ולדעת שהאמונה קיימת בכל אדם מישראל. זהו הניצוץ האלוקי, זוהי הנשמה האלוקית הפנימית הקיימת בתוך כל ישראל "מאמינים בני מאמינים" 4 . בכל אחד קיימת האמונה בתוכו.
כיצד היא מופיעה? אומר הרב:
האמונה המופעה מהעולם - האמונה הטבעית ההסתכלותית, והאמונה המופעה מהתורה - האמונה הניסית המסורתית,

כלומר, יש פעמים, שאדם מתוך התבוננות בעולם רואה "מה גדלו מעשיך ה'"- הוא רואה את המציאות ואומר, כי מוכרח להיות שיש ריבונו של עולם. עולם כזה מלא פלאים, מלא חכמה, ודאי יש מקור לכל זה. זו אמונה טבעית הסתכלותית. לפעמים האמונה מופיעה מהתורה, מהכרת הניסים, מהתגלות האלוקים הגלויה לא מהטבע בעצמו, אלא מהניסים שמעל הטבע.
וישנה עוד אמונה -
והאמונה התוכית המופעה ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו, הם שלשה אורות גדולים, שכל אחד מהם יש לו תנאים מיוחדים ודורש תפקידים מיוחדים. האמונה מופיעה בשלוש הדרכים הללו, מהמציאות - אמונה טבעית, לראות את כל המציאות, את כל פלאי הבריאה ומתוך כך לראות את הבורא, מהבריאה לבורא. ויש אפשרות לראות את הבורא מתוך התגלותו בניסים שעל הטבע, שזו האמונה המסורתית. ויש גם אמונה פנימית, האדם לא זקוק לראיות שהן במידה מסוימת חיצוניות, דהיינו על ידי ידיעת הניסים, או על ידי ראיית הבריאה והכרת הגדולה האלוקית של הבורא, אלא תחושה טבעית פנימית אל בורא עולם. כמו מגנט, קשר פנימי עצמי, שאיננו נובע מהופעות שמחוצה לו. שלוש ההופעות הללו משלימות זו את זו, ועניינן להיות ביחד ודרכם מתגלה השלמות הגדולה של האמונה.


אהבת ה'
כשאדם מאמין גדול, כמו שאמרנו, מתוך גדולת האמונה, מוכרחה להתפרץ אהבה אל הקב"ה, הטוב, הבורא, המיטיב, רב החסד. ומתוך אהבת ה' הגדולה עם האמונה הגדולה שממלאה את כל הלב, ששני היסודות הללו הם אחד בגדלות, מתוך כך מופיעים כל המעשים שהם התוצאות הנלוות אליהם.
הרצי"ה פותח במילים "היסוד והשורש של עצם תכונותיו הוא"- יסוד הוא יסוד של בניין, שורש הוא שורש של צמיחה. יסוד הוא דבר קבוע, יציב, בלתי משתנה, נצחי, דומם. שורש הוא מתפתח. באמונה יש שני הדברים גם יחד, היסוד והשורש. אדם אינו יכול להגיע אל פסגת האמונה וכעת הוא מאמין שלם. האמונה תמיד מתפתחת כי האמונה היא בריבונו של עולם שהוא בלתי גבולי, שאף פעם אי אפשר להשיג את כל גדלותו, אבל אפשר כל הזמן להתקדם ולהשיג יותר ויותר. וככל שמשיגים יותר ויותר, האמונה גדלה ומתעצמת. ככל מה שפותחים לנשמה את הפתחים ומאפשרים לה להתגלות יותר ויותר, יותר היא מופיעה בגדלות.
אהבת ה' לעולם לא נגמרת, שלא כמו אהבה או תאווה לדברים במציאות. אם אדם תאב לדבר מאכל, כשהוא אוכל ומתמלא במה שתאב לו, הוא שבע ולא רוצה לאכול יותר. גם הדבר הכי טוב והכי טעים, אחרי שהאדם אוכל הוא זקוק למנוחה. אחר שיעבור זמן, יוכלו לחזור שוב הרעב והתאוה אל האוכל. וכמו כן, אדם שצמא ושותה, אחר שמרווה את צימאונו אינו צמא יותר. אבל באהבת ה' זה לא כך. אהבת ה' היא בלתי נגמרת, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". אהבה לריבונו של עולם לא יוכל דבר לכבותה כי היא בלתי נגמרת, היא לעולם הולכת ומתקדמת, מתרחבת ומתעצמת. אף פעם אי אפשר למלא את הצורך הזה, כי אהבה אל ריבונו של עולם היא אהבה אל הבלתי מוגבל. וזאת, כאשר האמונה באמת מתפרצת מעומק הנשמה, כשהיא לא מתבססת על אמצעים חיצוניים - שאז היא מוגבלת. לפעמים אדם עושה מצוות מסוימות ומרגיש שבא לידי סיפוקו, אך ביחס לאמונה זה לא כך.

אהבת ישראל וארץ ישראל
הרב היה מאמין גדול, ומתוך כך אהבת ה' עצומה היתה ממלאה את כל לבבו. ומתוך שהוא אוהב את ריבונו של עולם
מתוך האמונה-האהבה הזאת נמשכה ונקבעה אותה מדת האמונה-האהבה לתורה ולישראל בבת אחת (התורה היא ההופעה של דבר ה' ורצון ה', ודרך ישראל מתגלה התורה. על כן ישראל הם) מכונות-גלויו העצמיות של הקב"ה בכל תוכן ההויה ובצלם אלהים שבאדם לדורותיו 5 .

אהבת תורה באה לידי ביטוי אצל הרב בהשתוקקותו כל הזמן ללמוד וללמוד,הוא צמא לדבר ה', שקדן גדול, שאינו יכול להיפרד מלעסוק בדבר ה'. כאהבה לתורה כך האהבה לישראל, שממלאה את כל לבבו מתוך אהבת ה' הגדולה. והדבר מתבטא באהבת כלל ישראל, ברצון לתיקונו של כלל ישראל, וברצון לפעול במה שאפשר שיהיה לטובת ישראל, לכלל ולפרט. ועד פרטי הדברים, לאהוב כל אחד מישראל ולרצות את טובו, להתפלל עליו אם צריך, ולתת את כל כולו למען כל אחד מישראל. הכל מתוך פנים-פנימיות של אהבת ה', אהבת התורה ומצוותיה.
וממילא, אהבה לתלמידי חכמים ושמירה על כבודם, שהם נושאים את דבר ה'. כמובן, אצל הרב זה ממשיך מתוך היחס אל ישראל"צור המחצב ועם הסגולה האלוקית" . ומתוך כך אהבת כל העולם כולו.
ואותו קשר תורה וישראל, שמתוכו מופיע עז חמדת הגאולה, הוא עצמו נמשך ועולה לחבת-האמן העצמותית אל הארץ, אל ארץ החיים.

כל אהבה שהרב אוהב היא אהבה גדולה ועצומה, זו השמחה לחיות בארץ ישראל, לראות בהצלחתה, לראות כל התקדמות שלה, להיות מלא באושר עצום שארץ ישראל הולכת ומתפתחת.

יראת ה'
וכמובן, אהבת ה' באה יחד עם יראת ה' -
אהבה זו נמשכה באהבת תורה ומצוות, עם היראה והחרדה מכל רפיון בהן, שנתגלתה בזריזות ובזהירות הנאדרה.

הרב היה מצד אחד רוחני מאוד, מופשט וגבוה מאוד, מתעסק בעניינים עמוקים, סודות ורזי תורה, שט בעולמות עליונים, אוהב את התורה בכלליותה, בשורשה בפנימיותה - ועם זה גם עוסק בכל פרטי הלכות ובירורים, ונכנס וחודר לבירורים דקים ופרטיים.
יש אנשים שהם מופשטים, רוחניים,לא מעשיים – אחרים קונים עבורם את האתרוגים והלולבים והם עסוקים בעיקר בכוונות הרוחניות של המצווה. אבל הרב, היה מעורב גם בכל פרטי הפרטים. הרב הקיף את הכל. היתה לו נפש מושלמת כזו.
הזריזות והזהירות בקיום מצות ד', בדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל הדור מצוה ומנהג ישראל, היתה בעז פנימי וגבורת רוח נפלאה. מי שידע להסתכל, ראה אז את הממשיות של דברי ר' יהודה בן תימא: "הווה עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", והבחין את הזריזות והזהירות, שהיא כולה מלאה התוכן של "לעשות רצון אבינו שבשמים".

צדיק באמונתו יחיה
מה שרצה ללמד אותנו הרצי"ה הוא שהכל התחיל אצל הרב מעומק של אמונה "בא חבקוק והעמידם על אחת". כשאדם מפתח בתוכו אמונה גדולה בריבונו של עולם וחי חיי אמונה, הכל אחר כך נמשך מתוך זה. כשאדם מאמין גדול, מתוך כך הוא אוהב את ה' מאוד וירא את ה', ורוצה לעשות את רצונו של ה', ממילא הוא אוהב את התורה, אוהב את ישראל, אוהב את כל הבריות כולם, מדקדק בקלה כבחמורה. הכל נובע מעומק פנימי של גודל האמונה, של גודל הדבקות.
וכמובן, מתוך כך, אף על פי שהרב היה בעל כשרונות גדולים, הוא קנה את גדלותו בעמל נורא, של שקידה, של מיצוי כל הכוחות. היה יגע ומתאמץ בתורה ובקיום המצוות. כל מעשה עשה עם כל הכוחות והעוצמה הפנימית. הדבר לא היה קשה לו, הוא רצה לעשות זאת, הוא נמשך לזה. הוא לא התאמץ מפני שחייבים, מפני שצריך וזה נכון ואי אפשר לעשות אחרת. הרב רצה לקיים את התורה וכל המצוות, כל הזהירויות וכל החומרות וכל ההידורים כמה שאפשר יותר, מתוך גדולה של אהבת ה' יתברך. וכן אהבת התורה ואהבת המצוות ואהבת חכמים ודברי חכמים ואהבת ישראל ואהבת הבריות ואהבת ארץ ישראל - הכל נבע מהשורש הזה.



^ 1.מצווה א. "היא הציווי אשר צוונו בהאמנת האלוקות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו, אנכי ה' אלוקיך".
^ 2.פרק א, הלכה א. "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".
^ 3.עמוד 70.
^ 4.שבת צז, א.
^ 5.המשך דברי הרצי"ה בנפש הראי"ה.
עוד בנושא לדמותו של הרב קוק זצ"ל

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il
520 not responded

Error 520 not responded

not responded

Guru Meditation:

XID: 576652152


Varnish cache server