ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחה לפרשת בא תשע"ב

ישראל קובעים את המציאות

כי מציון תצא תורה ◆חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים ◆בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ◆השמחה בארץ ישראל.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
כי מציון תצא תורה
קראנו השבת את פרשת בא. נאמר בפרשה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב, א- ב)
רש"י על הפסוק הראשון בתורה אומר:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל (רש"י בראשית א, א).
זה לא מקרה שמצוות קידוש החודש היא ההתחלה של סדר המצוות בתורה. המדרש אומר:
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב: "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא" (דניאל ד, יד)? אמר להם: אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנאמר: "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" (תהלים נז, ג). וכן הוא אומר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד) "אֹתָם" בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי שנאמר "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים" (תהלים קד, יט), אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם אם אמרתם הן – הן, אם אמרתם לאו - לאו.
הזמן שישראל קובעים בו את המועדים - זה הזמן.
ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם לכך כתיב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב). (שמות רבה טו, ב)
חז"ל במקום אחר אומרים שלא רק את הזמנים ישראל קובעים אלא גם את התוצאות של הזמנים. בקביעת ראשי חדשים נקבעות הלכות רבות הקשורות בזמנים. אם יום מסוים נקבע כראש חודש, אז מי שנולד בראש חודש זה, נעשה בן מצוות ביום שנקבע כראש חודש, ואם היו קובעים את ראש חודש למחרת, הוא היה עדיין קטן. כל איסורי תורה שיכולים לחול עליו, כולל האיסורים החמורים ביותר, אם אותו יום אינו ראש חודש - הוא פטור, ואם הוא ראש חודש - הוא חייב, הכול תלוי לפי מה שקבעו חכמים. אבל לא רק זה, אלא גם המציאות נקבעת לפי עם ישראל. אצל קטנה יש שינוי בגיל שלוש שנים (אין בתוליה חוזרים), ואם בית דין קבע שעוד לא עברו שלוש שנים המציאות היא שהיא עדיין קטנה, ואם קבעו שכבר הגיע ראש חודש אז היא גדולה. זאת אומרת שהקב"ה נתן בידי ישראל כוח על ידי קביעת החודשים, לקבוע את סדרי המציאות.
הגמרא במסכת ברכות אומרת (סג ע"א-ע"ב):
אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי (מספר): כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש כאותה ששנינו: 'זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל'.
הכוונה לליל יום כיפור, שהיו קוראים לפני הכהן גדול בספר דניאל שלא ירדם.
התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שווא הם, של תהו הם, אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ, אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמרו לו: הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים.
נכון שכשיצאת מארץ ישראל תלמידי החכמים היו קטנים, עכשיו הם גדלו ונעשו תיישים בעלי קרניים, הם יכולים לנגוח...
והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו, לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו - יהא בנידוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכייה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק באלקי ישראל. וכל כך למה?
מה קרה, אם מעברים שנים וקובעים חודשים בחוץ לארץ, זה נקרא שאין להם חלק באלוקי ישראל?! עונה הגמרא: "משום שנאמר: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם'" (ישעיהו ב, ג).
התורה צריכה לצאת מציון. כמובן שנשאלת השאלה מה זאת אומרת, וכי אין בתי דינים בחוץ לארץ - בד"ץ לונדון, בד"ץ ניו יורק, אנחנו פוגשים כל מיני הכשרים בעולם, אבות בתי דינים בווילנא, יש תורה בחוץ לארץ, אז מה זה: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (שם)?
הירושלמי גם מביא את הסיפור הזה בסגנון שונה. במסכת נדרים (פרק שישי, דף מ) נאמר:
חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן (שלוש אגרות) גבי רבי יצחק ורבי נתן. בחדא כתב: לקדושת חנניה. ובחדא כתב: גדיים שהינחת נעשו תישים, ובחדא כתב: אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק. קדמיתא ואיקרון, תינייתא ואיקרון, תליתייא בעי מבסרתון.
על האגרת הראשונה חנניה כיבד את השליחים רבי יצחק ורבי נתן, גם כשקרא את השנייה הוא שמח לשמוע שהגדיים שהניח נעשו תיישים. בשלישית רצה לבייש אותם.
אמרין ליה: לית את יכיל (אתה לא יכול) דכבר איקרתנון (כיבדת אותנו). קם רבי יצחק וקרא: כתיב באוריתא: 'אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע'. אמרין ליה: "מועדי יי"! אמר לון: גבן.
אצלנו אלו מועדי ה', אצלכם זה מועדי חנניה.
קם רבי נתן ואשלם: 'כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד'. אמרין ליה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם"! אמר לון: גבן. אזל וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין אמר ליה: אחריהם אחריהם. אמר ליה: לינה ידע מה שבקית תמן, מאן מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי?
מניין אני יודע שהם אכן חשובים כמותי? השיב לו:
מכיון דו אמר לא חכמין דכוותי ישמעון ליה, מכיון שאינון חכמין מחשבה דכוותי ישמע להון.
כיוון שהם אומרים כך, צריך לסמוך עליהם.
קם ורכב סוסיא הן דמטא מטא הן דלא מטא נוהגין בקילקול.
קם רבי יהודה בן בתירה ורכב על סוס להגיד בכל האזור לנהוג כמו שנהגו בירושלים ולא כמו שתיקן חנניה בבבל. ממשיך הירושלמי ואומר: "ואל יתר זקני הגולה, אמר הקדוש ברוך הוא: ביותר הן חביבין עלי זקני הגולה" כלומר, אני מחבב תלמידי חכמים שבכל מקום, אבל "חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ".
גם בירושלמי וגם בבבלי בברכות, המקור שצריך לעבר חודשים ושנים בארץ ישראל זה מהפסוק: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). ולא מובן, הרי זה הפסוק לא מדבר על עיבור שנים וקידוש חדשים אלא על כל התורה כולה שתצא מציון ומירושלים, והפסוק הזה לא מדבר דווקא על קידוש חדשים. את השאלה הזו שואל גם המפרש על הרמב"ם בהלכות קידוש החודש כשהרמב"ם מביא את הפסוק הזה, והמפרש אומר: "מכל מקום גם על קידוש החודש זה נאמר".
מה התירוץ בזה - התשובה היא שקידוש החודש שונה מכל מצוות התורה, אין לנו מצווה בכל מצוות התורה שדומה לקידוש החודש. בקידוש החודש יש כוח לחכמים לקבוע הלכה שלא תשתנה אפילו אם הם טועים: "'אתם' אפילו טועין, אפילו מזידין, אפילו שוגגין" (ראש השנה כה ע"א), כלומר אם בית דין טעה וקידש את החודש, החודש מקודש. בכל התורה אין דבר כזה. בית דין שקבע הלכה בהלכות שבת או בהלכות כריתות אחרות, אם הוא טעה חס וחלילה והציבור עשה על פי בית הדין, צריך להקריב פר העלם דבר של ציבור. וכן בית דין שהורה ליחיד וטעה, גם כן צריך להביא קרבן יחיד. אין דבר כזה שבית דין פסק לא נכון וזה נשאר כמו שבית הדין פסק חוץ ממקרה אחד: קידוש החודש. הקב"ה נתן לעם ישראל כוח ליצור את התורה. לא רק להגיד מה כתוב בתורה ולפרש אותה, שכוח זה הוא נתן בכל המצוות כולן, ואם התברר להם שאין זה הפירוש, הם צריכים לחזור בהם, אלא בקידוש החודש הקב"ה נתן לישראל כוח יצירה. הכוח הזה קשור כנראה דווקא בארץ ישראל. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (שם) פירושו של דבר, התחדשות התורה היא רק מציון. קידוש החודש לא בבבל אלא רק בארץ ישראל, חוץ ממקרה חריג שגדול הדור יצא לחוץ לארץ, באופן זמני, זה לא נקרא ביטול לכלל, כי לכל כלל יש יוצא מהכלל, אבל עיקר קביעות החודש הוא בארץ ישראל.
הקב"ה נתן לנו מתנה גדולה, לקדש חודשים. אולי זו המתנה המיוחדת הכי חשובה מכל המתנות שהקב"ה נתן לנו.
המדרש אומר:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב). משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן, היה אביו משמר את הכול. הגדיל הבן ועמד על פרקו, אמר לו אביו: כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר את הכול, עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכול מסור לך. כך היה הקדוש ברוך הוא משמר את הכול, שנאמר: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים" (בראשית א, יד), כיון שעמדו ישראל מסר להם הכול, שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב). (שמות רבה טו, ל)
מה זה 'הכול'? במידה מסוימת קביעת המועדים זה הכול. כי אין דבר שאין לו שעה, וגם אין דבר שאין לו מקום. קביעת הזמנים נתן הקב"ה לישראל. אני רוצה להביא עוד מדרש:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שם). הרואה את הלבנה היאך צריך לברך? בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין: "ברוך מחדש חדשים". ויש מהם אומרים: "ברוך מקדש חדשים", ויש מהם אומרים: "מקדש ישראל", שאם אין ישראל מקדשים אותו, אין אותו קידוש כלום. ואל תתמה על זה, שהקב"ה קדש את ישראל שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (ויקרא כ, כו) ולפי שהם מקודשים לשמים, לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש. רצונך לידע, צא ולמוד מכלי השרת, משה קדש את המשכן ואת כל כליו, מי היה מקדשם, יכול היה משה לבוא ולקדשן - אלא מה היו עושין, היה הכהן מקבל בו דבר של קדש והכלי מתקדשת כשם שקדש משה בדם המזבח.
משה זרק דם על המזבח והמזבח התקדש.
או יין נסך או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת, על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש. אמר הקדוש ברוך הוא: אני קדוש אני, ולעצמי אני מקדש - אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדשין אותי. לכך כתיב: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (ויקרא כ, כו).
בקידוש החודש, מקדשים את הזמנים. הקידוש הזה צריך להיות על ידי קדוש שיכול לקדש. ישראל הם קדושים כי הקב"ה קידש אותם ועל ידי כך ישראל יכולים לקדש את החדשים. הווי אומר, כאן אנחנו נפגשים עם קדושת ישראל וקדושת הזמנים, הם מתאחדים יחד. ישראל מקדשים חדשים, דווקא ישראל שהם עם קדוש, הם יכולים לקדש את הזמנים, והקדושה הזו שישראל מקדשים גם היא צריכה להיות דווקא במקום הקדוש - רק בארץ ישראל. הקדושה היא השורש של המציאות. המקור של הכול זה מהקודש, מריבונו של עולם. הזמנים המקודשים הם השורש של הופעת הזמנים בכלל. שורש כל המקומות זה בארץ ישראל, מקום הקודש, זה בית המקדש. מקורם של הבריות זה ישראל, שכנסת ישראל היא שורש כל המציאות, ההתחלה של כל הבריאה. ההתחלה היא החלק היותר קדוש שיש בכל הבריאה, זה ישראל. ישראל מקדשים את החדשים בארץ ישראל. יש זמן, יש מקום ויש נבראים. הנבראים הקדושים, מקדשים את הזמנים הקדושים, בארץ ישראל הקדושה.

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
החודש המיוחד הזה הוא ראש החדשים מפני שבו ישראל יוצאים ממצרים. חז"ל אמרו שצריך לזכור את יציאת מצרים כל הימים, זו מצוות עשה מן התורה לזכור את יציאת מצרים כל ימי חייך, ואיך לזכור - באופן כזה שהאדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (הגדה של פסח). "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), כל אחד צריך להגיד לבנו: "עָשָׂה ה' לִי" לא לאבא שלי. מה פירוש הדבר, כאילו הוא יצא ממצרים - יש גרסה שאומרת 'להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. צריך להבין שיציאת מצרים היא לא רק יציאה של אותו הדור, אלא הקב"ה הוציא את כל הדורות כולם. הקב"ה מעל הזמן והוא הוציא את האומה הישראלית לדורותיה מארץ מצרים. על כל אחד ואחד במשך כל הדורות הייתה מחשבה אלוקית להוציאו ממצרים. הקב"ה הוציא את אבותינו כדי שכל אחד ואחד מאיתנו יהיה אחרי היציאה הזו. זאת אומרת, לא שהקב"ה הוציא את אבותינו וממילא גם אנחנו יצאנו, וממילא כל דור ודור יצא, אלא המחשבה האלוקית הייתה שהאבות יצאו כדי שגם הבנים ובני הבנים יהיו גאולים, ולא רק כל דור ודור, אלא כל אחד ואחד, "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי", לא לנו אלא לי. להרגיש שהקב"ה הוציא אותי ממצרים. הקב"ה בחר בי עם כל ישראל להיות לו לעם.
באותה שעה, ביציאת מצרים, כל אחד ואחד בכל דור נבחר על ידי הקב"ה להיות נגאל, להיות בן לעם ישראל, בן לריבונו של עולם "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א). ה' בחר בנו מכל העמים, ואין זו רק אמירה כללית, אלא זו אמירה שמתפרטת על כל אחד ואחד. כל עם ישראל כולו לדורותיו יצא ממצרים, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), אלוקיך, של כל אחד ואחד, זה נאמר כלפי כלל ישראל וכלפי כל אחד ואחד. כל אחד נבחר להיות בן לעם ישראל, להיות חלק מהאומה הישראלית שיש לה התפקיד להיות העם הנבחר, העם הקדוש. כך כל אחד צריך להרגיש, לא פעם אחת אלא תמיד ובכל דור ודור. לא רק שהקב"ה בחר בו בעבר, אלא הקב"ה בחר בו אתמול ובוחר בו היום ויבחר בו מחר. כל הזמן הקב"ה בוחר בנו, אנחנו כל הזמן נבחרים, הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. מחדש את בחירתו האלוקית בכל דור ודור בכל אחד מישראל. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בכל יום יהיו בעיניך בחדשים
כמו שאמרתי, יש מצוות עשה לזכור את יציאת מצרים כל הימים וגם בלילות. יש עוד מצווה שהיא דומה לזה, שבכל יום תהיה התורה בעינינו כחדשה. האדם שעוסק בתורה צריך להרגיש כל יום שהדברים חדשים. יש דבר שלישי שהמדרש אומר לנו ורש"י מביא אותו: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג, יא) המילים 'ונתנה לך' נראות מיותרות, לכאורה אפשר היה לומר: 'אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ'. מביא רש"י: "'ונתנה לך' - תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות". ארץ ישראל לא ניתנה לדור מסוים, אלא לכל אחד ואחד בכל דור. "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ", ה' נשבע לכל אחד, לא רק לאבות, אלא לכל הדורות, בשביל כך באות המילים "ונתנה לך", לכל אחד ואחד. הקב"ה נתן לכל אחד ואחד את ארץ ישראל. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, הוא לא נתן לאבות והאדם רק יורש, אלא גם הוא עצמו מקבל את ארץ ישראל. כך מדובר על התורה, כך על זיכרון יציאת מצרים וכך על ארץ ישראל.
נחזור לתורה. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". איך עושים את זה, איך אפשר להרגיש התחדשות בכל יום בלימוד התורה, דבר חדש הוא מאוד משמח, איך אפשר להסתכל כך על הדברים? כשמסתכלים על דברי התורה, שהם דבר ה', שהוא גבוה מעל גבוה, גבוה מיכולת ההשגה שלנו, ומה שאנחנו משיגים ומבינים בתורה זו מתנה מה'.
הרב מבאר בברכת התורה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל", מה כוונת הבקשה שדברי התורה יהיו ערבים - דברי התורה הם כל כך גבוהים, הם דבר ה' הנישא מעל כל השגה, וערבות מרגישים רק בדבר שיש כלפיו איזה קרבה והבנה וטעם, ואנחנו כל כך רחוקים... מצד שני אנחנו כן קשורים בזה כי הסגולה הישראלית היא עליונה מאוד מאוד, אז לפני ולפנים בתוך תוכנו יש נשמה פנימית שטועמת את התורה האלוקית. אנחנו מבקשים שיהיה מפגש, פנים פנימי. שכשאנחנו עוסקים בתורה נרגיש את השייכות לגדולה האלוקית. כשאנחנו מבינים שהתורה היא כל כך עליונה וכל פעם שאנחנו נפגשים אתה אנחנו נפגשים עם דבר שלא השגנו אותו עדיין, דבר שהוא עדיין בלתי מושג, צריך לטעום ממנו עוד ועוד... אז כל יום יהיו בעינך כחדשים. גם מה שהאדם כבר למד והבין, כיוון שזה מגיע ממקור כל כך עליון, הוא הולך ומתחדש כל הזמן.
כך זה גם בעניין ארץ ישראל, ארץ ישראל היא ארץ עליונה בקדושתה. היא לא ארץ רגילה. כשהקב"ה מבטיח לאברהם בן כשהוא קרוב לגיל מאה, ושרה בת תשעים, ולא כל כך סביר שאפשר שיהיה להם בן, אברהם לא שואל שאלות: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו) הקב"ה מבטיח אז אין שאלות. כשהקב"ה מבטיח לאברהם את ארץ ישראל, אברהם אבינו שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (שם ח). מה כאן הקושי הרי הקב"ה מבטיח! הביאור הוא שאברהם אבינו שואל באיזו זכות. ארץ ישראל היא ארץ עליונה וקדושה מאד, האם בכל הדורות נהיה מתאימים לקדושת הארץ העליונה הזו - את זה אברהם שואל. כדי לזכות בארץ ישראל צריך זכות גדולה ועצומה, ומתעוררת השאלה האם תעמוד הזכות הזו לעם ישראל לכל הדורות. הקב"ה אומר: כן, עם ישראל הוא עם סגולה. הקב"ה עונה: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (שם ט) ה' אומר לאברהם בזכות הקרבנות. ומה הביאור בזה - הקרבנות מכפרים על חטאים, זאת אומרת שהחטאים הם חיצוניים ואפשר לכפר עליהם. סגולת ישראל היא עליונה ומוחלטת, היא לא נפגמת רק החיצוניות נפגמת. עם ישראל מתאים לארץ ישראל, עם ישראל האלוקי מתאים לארץ ישראל האלוקית ומתאים לתורה האלוקית. קודם דיברנו על קדושת הזמן והמקום וקדושת האדם. ושוב אנחנו חוזרים לזה, אל כל שלושת הדברים הללו. התורה, ישראל וארץ ישראל. אלו דברים שכל הזמן צריך לחיות אותם, ואלו שחיים בארץ ישראל במיוחד. צריך לחיות את העובדה שכל הזמן הבחירה האלוקית מתחדשת עלינו, על כל אחד ואחד. הקב"ה כל הזמן בוחר בנו, נותן לנו את התורה ואת הארץ.

השמחה בארץ ישראל
כשנגשים מתוך הגישה הזו, אל הזכות שאנחנו זוכים לעסוק בתורה, לשקוד על התורה, ללמוד את התורה, ובארץ ישראל, אז כמובן שהתורה מאוד ערבה. צריך להיות כל הזמן בשמחה. הזכרנו פעם שכתוב בספר חרדים שכאשר אדם מקיים מצווה הוא צריך לקיים אותה בשמחה, כמו כל מצווה שנאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז) וכיוון שאנשים שנמצאים בארץ ישראל מקיימים בזה את מצוות ישוב ארץ ישראל, הם צריכים להיות כל הזמן בשמחה, כי אסור לקיים מצווה ללא שמחה. אז בארץ ישראל צריך להיות כל הזמן בשמחה. אם עוסקים בתורה בארץ ישראל, השמחה היא כפל כפליים.
"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט). זה התנאי הבסיסי להצלחה בלימוד התורה, ללמוד בשמחה. לזכור תמיד את הזכות שאנחנו זוכים, שהקב"ה נתן לנו תורה ושאנחנו בארץ ישראל, זכות מכל הצדדים. צריך ממש ללכת בריקודים, לא ללכת אלא לרחף... להיות תמיד בשמחה, לא להפסיק לשמוח. השמחה מביאה ברכה. כשאדם נמצא במצב רוח טוב, אז נשפע עליו שפע של עוד ברכה ושמחה. ואם אדם נמצא במצב הפוך, הוא מצמצם את הכוחות שלו, הכלי מצטמצם והשפע נוזל מהצדדים ולא נכנס לתוך הכלי... הקב"ה משפיע כל הזמן שפע, ואם האדם מרחיב את הכלי לקבל - נכנס הרבה, ואם הוא מצמצם אותו - נכנס מעט. אם אדם נמצא בצער כוחותיו מצטמצמים. הזוהר חוזר על זה הרבה פעמים. צריך תמיד לזכור את זה. ללמוד תורה בשמחה.
מספרים על אחד מהצדיקים הגדולים, שפעם אחת בפרשת בא הוא כל כך התלהב מסיפר יציאת מצרים שהוא אמר הלל, כמו בפסח, הרגיש התעוררות כל כך גדולה. לא יודע אם הוא אמר הלל עם ברכה או בלי... אבל על כל פנים הוא חי את פרשת השבוע. קראנו עכשיו על יציאת מצרים, הסיפור הזה חוזר שוב ושוב. צריך לזכור את זה כל השנה.
אני רוצה לומר רק עוד נקודה. נאמר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) למעשה הפסוק לא אומר במפורש שצריך לזכור, אלא שצריך לאכול מצות ולא לאכול חמץ, ומתוך כך נזכור את יציאת מצרים. כלומר אם נשמור את חג הפסח, התודעה של חג הפסח וההתרוממות הרוחנית של חג הפסח, תשפיע על כל השנה. אם נקיים את מצוות הפסח, נזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו. באו חכמים ואמרו: התורה רומזת לנו כאן שצריך לזכור את יציאת מצרים כל הימים. זה רצונו של הקב"ה, אז נזכור. אז אין זו מצווה מתרי"ג מצוות כי זה לא מפורש, למרות שזה דאורייתא. הרמב"ם מזכיר את זה בהלכות קריאת שמע, לא כמצווה בפני עצמה. מכל מקום זה דאורייתא כי זה רצונו של הקב"ה. יש כאן אמירה מיוחדת במינה, פסח צריך להיות כל כך עוצמתי, שכל השנה כולה התודעה נשארת בתוך הלב, עד הפסח של שנה הבאה. צריך לחיות את האמונה, לזכור את יציאת מצרים זה לחיות את האמונה, את הבחירה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים. שנזכה להמשיך את התודעה הזו תמיד.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא בא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il