ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים הארץ ופירותיה

מעלת פירות ארצנו הקדושה

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה
לחץ להקדשת שיעור זה
פתיחה
הצדיק רבי אברהם-דב מאבריטש עלה לארץ והתיישב בה. כיוון שזכה לשבת בארץ הקודש, קיבל על עצמו לאכול אך ורק מפריה. והנה, באה שנת בצורת ובני צפת נצרכו לייבא קמח מחוץ לארץ. כל בני העיר אפו לחמם מקמח זה, אולם רבי אברהם-דב סירב לאכול מקמח שלא גדל בארץ ישראל.
וכך נימק הרב את סירובו: "כשהובאה בתורה שאלתם של שומרי השמיטה, 'מה נאכל בשנה השביעית?', הבטיחה התורה, שבשנה השביעית נזכה לנס והיבול ישלש את עצמו. והלא יכולה הייתה התורה להורות לנו לאכול מיבול חוץ לארץ? אין זאת אלא שכאן לימדתנו התורה, שמאכלו של יהודי הוא רק מפירות הארץ.
חכמינו זכרונם לברכה, וגדולי הדורות שבאו אחריהם, הרבו לכתוב על מעלתם וקדושתם של פירות הארץ. אולם נראה, שרבי אברהם דב מאבריטש חידש והוסיף את האמירה שמאכלו של יהודי ראוי להיות אך ורק מפירות הארץ.
במאמרנו זה נעמוד על הקשר המיוחד בין נשמתו של בן ישראל לפירות הארץ הקדושה.

אוכלים אלוקות
פלא עצום יצר ה' בעולמו, ואדם שמו. מורכב הוא האדם משני רבדים: גוף ונשמה, חומר ורוח. גוף האדם רעב תדיר לאוכל גשמי, כדי להמשיך לפעול ולחיות בעולם. גם נשמתו של האדם זקוקה כל העת למזון רוחני שייתן לה פורקן וסיפוק תמידי.
התפיסה הפשטנית רואה בשני הרבדים הללו שני רבדים נפרדים זה מזה – ואף צוררים זה את זה – וממילא רואה במזונותיהם של השניים שני עולמות נפרדים: הגוף רעב למזון, בעוד הנשמה רעבה לתורה, למצוות ולרוחניות.
אמנם, לעומת תפיסה זו עמדה תורת הנסתר על הפלא הגדול הגנוז בעובדה שהנשמה והגוף הורכבו זה בזה בעולם, מה שמאפשר לראות בהם רבדים שונים ומשלימים של אותו עניין: הגוף הינו הכלי לגילויה ושיקופה המעשי של הנשמה בעולם, והנשמה היא מהותו הפנימית של הגוף.
לתובנה זו השלכות מעשיות רבות, כאשר אחת המרכזיות שבהן הינה ראיית המזון הגשמי והרוחני כיחידה אחת שאינה ניתנת להפרדה. על הפסוק "ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" 1 , חידשו גדולי הפנימיות 2 שהאדם חי על מוצא פי ה' שבלחם . הרעב ללחם אינו רק רעב גשמי, אלא שיקוף של רעב רוחני אל ה'ניצוץ האלוקי', המטרה הרוחנית הגנוזה באוכל. נשמתו של האדם חסרה וזקוקה ל'דלק רוחני', כוחות קדושים, שעל פי תורת הסוד מצויים במאכלים השונים ונכללים באדם על ידי פעולות העיכול הגשמיות.
וכך, נוהגים היו זקני המקובלים ללקט פירות מדוכני השוק השונים, לבשלם למרק פירות אחד גדול, לברך עליו ולטעום ממנו כף אחת מרוכזת, בכדי להעלות בבת אחת את הרוחניות המצויה בכל מיני הפירות.
רעיון זה של רעב ל'ניצוצות האלוקיים' שבאוכל הוא רעיון שאפשר לבארו גם בדרך פשוטה. כל דבר בעולם, כולל האוכל, נברא על ידי אלוקים למטרה רוחנית מסוימת, שהיא חלק מהתוכנית האלוקית השלמה לגילוי שמו בעולם. הדומם, הצומח והחי הם חומריים בלבד ואין בכוחם להביא את עצמם למימוש מטרתם הרוחנית. לעומתם, באדם משתלבים הרוחניות והחומריות ולפיכך בכוחו להפוך את החומריות לרוחניות. בשעה שאדם לומד תורה, מקיים מצוות ועובד את בוראו, הרי שהוא משתמש בכוחותיו החומריים לשם מטרתם הרוחנית.
אם האדם היה יכול לחיות ללא מזון הרי שרק כוחותיו שלו היו הופכים לרוחניים. אולם, כיוון שהאדם זקוק למזון מהצומח, החי והדומם, הרי שאת הכוח לפעילותו הוא מקבל ממזונו. ללא המזון לא היה לאדם כוח לממש את מטרתו. נמצא שבשעה שהאדם עוסק בפעילות רוחנית, הרי שאף המזון שלו שותף לאותה פעילות, וממילא גם חלקי הבריאה האחרים מממשים את מטרתם הרוחנית. כך באים ה'ניצוצות האלוקיים', כלומר - המטרות הרוחניות של האוכל, לידי ביטוי.
אם כך, האדם הופקד על ידי ה' להיות זה שיתרגם את כל חלקי המציאות הגשמית לרוחניות. הרעב של האדם הוא ביטוי גשמי לתשוקתו הרוחנית הפנימית לממש את תפקידו ולהביא את הבריאה כולה למימוש מטרתה.
כפי שראינו בפסוק לעיל, עניין זה נלמד מהמזון שליוה את עם ישראל בראשית דרכו - המן, שהיה לחם שנברא ישירות ממוצא פי ה', ודרכו הודיע לנו ה' שאת החיות במזון אנו מקבלים מהכוח הרוחני שבמזון, וכפי שנפרט בהמשך." 3 .
ואכן, בפסגת הקדושה העולמית - במקום קודש הקודשים - הונחה צנצנת המן לצד שני לוחות הברית וספר התורה שכתב משה 4 . הצבת צנצנת המן בסמיכות ללוחות הברית באה להורות לנו שמאותו המקום ממנו נובעים ויוצאים לעולם התורה ודבר ה' – "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – משם יוצא גם שפע המזון וברכת הכלכלה. שניהם, הרוחניות והגשמיות, ממקור אחד יונקים ולמטרה אחת מכוונים 5 .

לחם שמימי
לאחר יציאת מצרים קיבלנו חיות גשמית ורוחנית זו מהמן, אולם משנכנסנו לארץ פסק המן מלרדת, וכעת עלינו לתור ולחפש היכן קיימת חיות שכזו במזון שלנו.
חיפוש זה נערך כבר לפני מאות שנים על ידי רבי אברהם אזולאי, איש חברון וסבו של החיד"א, שבספרו 'חסד לאברהם' 6 תמה: מדוע נגרע חלקה של הארץ הקדושה, שדווקא בהיכנסנו לתוכה פסק מאיתנו המן הרוחני על מעלותיו הגדולות?
ותשובתו מפתיעה ומטלטלת: המן פסק בארץ ישראל משום שכבר לא היה בו צורך רוחני, היות והקדושה האצורה בו מצויה גם בפירותיה הקדושים של הארץ. בחוץ לארץ, מסביר הרב אזולאי, אין לאדם קשר ישיר עם ה', כי אם דרך השרים – כוחותיהם הרוחניים של הגויים – ולפיכך גם הפירות הצומחים בארצות אלו הם חומריים, גסים ומגושמים. על כן, בעת היותנו במדבר לא יכולנו לאכול מפירות חוץ לארץ והיינו מוכרחים לאכול מהמן, שהוא לחם רוחני מיוחד מן השמיים. אולם, משנכנסנו לארץ הרי שאנו זוכים לינוק את שפע החיים ישירות מה', וממילא גם פירותיה של ארץ מיוחדת זו הם קדושים ומתאימים לשמש לנו כמזון גשמי ורוחני גם יחד.
מדבריהם של רבי אברהם אזולאי ושל רבי אברהם דב מאבריטש אנו למדים, שלגופו ונשמתו של יהודי מתאים רק לחם שמימי, היונק ישירות מקדושת השכינה – המן שאכלו אבותינו במדבר ו"יורשיו החוקיים" והישירים עד ימינו - פירות ארצנו הקדושים.
כעת נבין גם את עומק דברי הגמרא 7 , המקשה על הדגשת התורה בסוף פרשת המן "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" 8 – והלא בפועל אכלנו את המן רק ארבעים שנה חסר חודש, שהרי פסקנו לאוכלו ביום ט"ז בניסן בשנת כניסתנו לארץ, בעוד היום הראשון לאכילתו היה יום ט"ו באייר בשנת יציאתנו ממצרים?
תשובתה של הגמרא היא ש"עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן". מבחינה גשמית לא היה צורך לטעום טעם מן בעוגות שהוציאו ממצרים, אולם מהבחינה רוחנית, מרגע לידתו של עם ישראל, שוב לא היו יכולים בניו לאכול מפירות חוץ לארץ, וטעם המן החל לבצבץ במאכלים.

מתוק האור
המן ופירות הארץ – חד הם 9 . המעמיק במשמעותו של המן יוכל להשיג מעט מעומקם הרוחני של פירות הארץ.
תיאור נורא הוד נאמר על המן בתורה – "ובוקר וראיתם את כבוד ה'" 10 , בשונה מהשליו עליו נאמר "ערב וידעתם ". הרמב"ן (שם) רואה בביטוי המיוחד שנאמר על המן רמז למהותו הרוחנית של המן, שנברא בריאה חדשה ומיוחדת מהשמיים, שכל מטרתה להיות אוכל אך ורק לבני ישראל. הרעיונות שנבנה כעת יעמדו על יסודות דבריו אלו:
על המן נאמר בספר תהילים 11 "לחם אבירים אכל איש", וביאר רבי עקיבא – "לחם שמלאכי השרת אוכלים" 12 . ממשיכה הגמרא ומספרת: "אמר לו רבי ישמעאל: טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר: לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי? אלא לחם אבירים - לחם שנבלע באיברים".
רבי עקיבא אינו טועה בדברי האגדה העמוקים. הן הוא רבו של רבי שמעון בר יוחאי, המאור הגדול בתורת הנסתר 13 , והוא היחיד שנכנס לפרד"ס ויצא ממנו בשלום 14 . אין זאת אלא שרבי עקיבא רומז כאן לרעיון עמוק מאד: המלאכים אינם תרנגולים לבנים בעלי כנפיים מיוחדות, אלא ישויות רוחניות, ענינים מסוימים שהקב"ה רוצה להופיע בעולמות העליונים או התחתונים. כמובן, כל המלאכים יונקים את כוחם מהקדוש ברוך הוא.
בשונה מהאדם, המורכב מנשמה רוחנית המתלבשת בגוף גשמי, הרי שהמלאכים הם ישות רוחנית בלבד, ועל כן יניקתם של המלאכים הוא מ'זיו השכינה'. גם המלאכים זקוקים למזון תמידי שיחדש אותם בכל עת, אך הם 'אוכלים' רוחניות, ועליהם נאמר "ומתוק האור" 15 . האור הוא היסוד הרוחני ביותר במציאות, אותו רואים ולא טועמים, ובכל זאת נאמר עליו הביטוי "מתוק", השייך לשדה הטעמים, ללמדך שהמלאכים משיגים באור – טוב טעם.
חידושו של רבי עקיבא הוא, אם כן, שאוכלי המן ומלאכי השרת ניזונים למעשה מאותו הדבר, שכן "המן הוא מתולדת האור העליון, שנתגשם ברצון בוראו יתברך" 16 . נשמתו של היהודי היא רוחנית ועליונה, והרי היא כמלאך עלי אדמות המלובש בגוף גשמי. לכן, הוא ניזון בפיו הגשמי ממזון המהווה לבוש לאור הרוחני, ובאוכל זה משיג את אותן השגות רוחניות המתאימות לנשמתו האלוקית.
ובדומה למן – גם פירות הארץ רוחניים הם: "המאכל של ארץ ישראל מקודש בפנימיותו, ואינו מגושם כי אם בחיצוניותו" 17 . לכן מכונים פירות הארץ בפיו של יעקב אבינו "זמרת הארץ" 18 , שכן אף השירה והזמרה רוחניות הן. אך כיצד יתכן דבר זה, לפיו יהיו פירותיה הטבעיים של הארץ באותה המעלה של "לחם אבירים", מאכל המלאכים שבו נראה כבוד ה'?
חידושה הגדול של ארץ ישראל הוא שעצם החומריות שבה קדושה. הן 'ארץ' פירושה 'אדמה', היסוד החומרי, הדומם, הנמוך והגס ביותר, שהכל דשים אותו ברגליהם. ובכל זאת – בארץ ישראל אף האדמה קדושה. ומתוך שהרבדים הנמוכים קדושים, הרי גם הרבדים הגבוהים מתרוממים ומתגבהים על גביהם, עד ש"אווירא דארץ ישראל מחכים". לכן מקדשת ארץ ישראל גם את חוש הטעם החומרי, ומכוח קידוש כוחות החיים החומריים מתעלים ומתקדשים גם יתר חלקיו הנפשיים והרוחניים הגבוהים של האדם.
סיוע לדברי רבי עקיבא אפשר למצוא בעובדה המדהימה שאכן ישנו תקדים בו אכלו מלאכי השרת לחם גשמי 19 . אירוע חד פעמי זה התרחש בתאריך ט"ו בניסן, בעת שבאו המלאכים לבשר לאברהם אבינו על לידת יצחק והתארחו באהלו. הבשורה על לידת הילד היהודי הראשון מכריזה למעשה על לידתו של עם ישראל, ועל התלבשות העניין הרוחני בגוף גשמי בעולם – וממילא ראוי לה שתלווה באכילת לחם על ידי המלאכים. בדיוק ארבע מאות ואחת שנים לאחר מכן נולד עם ישראל בעת יציאתו ממצרים, והחל לטעום טעם מן במאכליו. ללמדך שהמלאכים וישראל ניזונים שניהם מאותו הדבר, וסמוכים יחדיו על אותו "שולחן גבוה" 20 .

תאי גזע
במן ישנן תכונות המציינות את רוחניותו, ומזון המשמש להתעלותו הרוחנית של האדם.
ראשית – המן היה נבלע כולו באיברים ללא פסולת. הפסולת מבטאת את גשמיותו הגסה של האוכל, ומי שאוכל ואינו נזקק לנקביו דומה בכך למלאכי השרת הרוחניים 21 . יתר על כן – הפסולת מבטאת את העובדה שחלק מהאוכל 'מיותר' ולא מזין את האדם. המן שמר תמיד על מינון קבוע, מידת נפח קבועה של "עומר לגולגולת", כך שנמנע מאוכליו לאכול מאכלים מיותרים. אחד התנאים המרכזיים להתעלותו של האדם למעלות הרוחניות העליונות המהוות בסיס לנבואה הוא שיאכל האדם רק מאכלים לצורך קיום הגוף, וימנע מאכילת מאכלים מיותרים 22 . נמצא, שהמן חסר הפסולת מתאים בטבעו לשמש כמאכל לנביאים.
שיעורו של המן, העומר, ממשיך גם בפירות הארץ – במנחת העומר וספירת העומר, המציינות את היום בו פסקו ישראל לאכול מן והחלו לאכול מתבואת הארץ 23 . לפי ההלכה, אסור לאכול מתבואתה החדשה של ארץ ישראל עד יום ט"ז בניסן בו מקריבים ממנה את מנחת העומר, ואם כן נמצא שבכל שנה אנו מציינים במנחת וספירת העומר את גודל מעלת פירות הארץ, את השמחה בהתחדשותם ואת הזכות לאוכלם, ומציינים זאת במילה 'עומר', המשמרת את זכר המן.
שנית – הטועם את המן היה טועם בו כל טעם שירצה, ובכך היה המן דומה לחלב אם: "והיה טעמו כטעם לשד השמן. אמר רבי אבהו – מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים" 24 .
אמירה זו מזכירה לנו את המחקרים על תאי גזע. תאי הגזע הינם תאים ראשוניים של הגוף, שעדיין לא עברו תהליכי התמיינות סופיים לסוג התא שלהם, ולכן ביכולתם להתפתח לסוגי תאים שונים. כלומר, ככל שהדבר ראשוני יותר, עדיין אפשר לעצבו ולהפנותו לכיוונים שונים. על כן, התינוק היונק מאימו – שאינה אלא שורש חייו – טועם בחלבה טעמים שונים. אף המן, שנברא ישירות מאור ה', הינו קרוב יותר לשורש החיים, ועל כן יכול להשתנות לכמה טעמים. ומכיון שאף פירות הארץ הינם הגורם הראשוני לשפע החיים והמזון לעולם, שהרי – "ארץ ישראל שותה תחילה מי גשמים וכל העולם כולו לבסוף..." 25 – קיימות המעלות הסגוליות של הראשית אף בהם.
לאור עיקרון זה הולך הרמב"ן (שם) צעד נוסף ומבאר שרוחניות המן היא הסיבה להשתנותו לכמה טעמים. החומריות מוגבלת, ואילו הרוחניות בלתי מוגבלת. לכן, הרוחניות יכולה להתלבש בכל פן שתחפוץ, ועל כן השתנה המן לכל הטעמים בעולם 26 .

מזון נביאים
ישראל זכו למן לאחר קריעת ים סוף. הרמב"ן (שם) מבאר שישנו קשר פנימי בין המאורעות. במעמד הר סיני התעלו כל ישראל למדרגת נביאים, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, וכולם כאחד זכו להשגות בזיו השכינה. לאחר השגה זו זכו בני ישראל לירידת המן – התגשמות האור העליון, אור הנבואה.
לכן גם השוו הכתובים את אור הנבואה למן. על הנבואה אמר יחזקאל 27 " נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים", ועל המן נאמר 28 "ודלתי שמים פתח , וימטר עליהם מן לאכול...". גם בנבואה וגם במן נפתחים השמים, והאדם זוכה להציץ דרכם מעלה, להתעלות ולהשיג מדרגות רוחניות עילאיות.
המן, האוכל הרוחני, מלמד את האדם שגופו הגשמי לא מהווה מחסום בפני התקשרותו למהותו הרוחנית. לכן בעולם הבא, בעת שנשיל מעלינו את גופנו הגשמי הגס וניוותר עם מהותנו הרוחנית – נאכל מן 29 .
המן העלה את ישראל לאותן פסגות רוחניות נעלות לא רק באופן סגולי, כי אם גם בכך שבנה בתוכנו את תכונות הנפש המתאימות למי שקשור כל העת לבוראו. בכל יום קיבל האדם מנת מן לאותו היום בלבד, ובנוסף – מיקומו של המן במחנה ישראל נקבע בהתאם לרמתו הרוחנית של האדם, כאשר הצדיקים זכו למנת מן סמוך לביתם ואילו הרשעים נאלצו להרחיק נדוד עד מחוץ למחנה ישראל. כך התחנכו אוכלי המן לשמור על רמה רוחנית גבוהה, ולזכור כל העת שחייו ומזונו של האדם מגיעים מידי מקור החיים, מי שאמר והיה העולם.
נקודה זו לימד רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו, בשעה ששאלוהו מפני מה לא ירד המן לישראל רק פעם אחת בשנה. רשב"י בחר לענות להם במשל: "למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים, היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצא כולם מתים ברעב? נמצאו כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמיים" 30 .
תכונותיו וסגולותיו אלו של המן ממשיכות ומלוות את אוכלי פירות הארץ. ארץ ישראל השתבחה בכך ש"למטר השמים תשתה מים" 31 , בניגוד לארץ מצרים אשר כל חיותה בא מנהר הנילוס. זהו שבח תמוה מאוד, שהרי בארץ ישראל קיים מתח תמידי סביב בעיית הגשמים ואספקת המים, לעומת ארץ מצרים שיושביה בוטחים בנחת על נהר הנילוס.
אמנם, תמיהה זו באה על פתרונה בהמשך הפסוקים, המספרים שזוהי ארץ "אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה...". בארץ ישראל ישנו קשר תמידי וישיר בין האדם לאלוקיו – דווקא לאור תחושת התלותיות של האדם כלפי ה' וברכותיו (ספורנו שם). בנוסף, ממשיכה התורה ומציינת בסמוך, בפרשיית "והיה אם שמוע", ששפע פרי הארץ – "דגנך תירושך ויצהרך" – תלוי ברמתנו הרוחנית ובשמירת המצוות. כך מכוונים פרות הארץ את היהודי להגיע לדבקות בבוראו, וזהו השבח המיוחד של הארץ.
נמצא, אם כך, שהמן ופירות הארץ מרוממים את האדם לאותן התכונות. לפיכך גם ניתן לומר, שכשם שהמן קשור בקשר הדוק לאור הנבואה, כך פירות הארץ הם מזון הנביאים. הן הנבואה שורה על האדם רק בארץ ישראל 32 כי היא מקום השראת השכינה שבו אנו זוכים לקשר ישיר עם ה', וכאמור – תכונה זו קשורה בקשר הדוק לפירות הארץ 33 .
ואכן, מצאנו שפירות הארץ מרוממים את האדם מבחינה רוחנית: "ולהודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה ומוסיפים כוח וגבורת ההשכלה" 34 , "ושם דיקא יכולין להתקשר לנועם העליון על ידי הפירות הטובים שבה... כי זה עיקר כל עבודת האדם... לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" 35 .
יתר על כן, מבאר הרב קוק 36 שכחלק מהכשרתו של עם ישראל לנבואה, הרי גם גופו של היהודי בנוי אחרת ומותאם להיות גוף של נביא, שהרי כל רבדי הגוף והנפש באדם קשורים זה בזה. וכשם שמצאנו בקרב הדבורים, שהרכב המזון בונה את הדבורה בהתאם לתפקידה – דהיינו שהזחלים נולדים באופן שווה, אולם זחל שיאכל מזון מלכות, גופו יתפתח באופן שונה ויהפוך למלכה – נמצא שכדי לזכות לגוף נבואי שלם עלינו לאכול אוכל מתאים: את פירותיה של ארץ ישראל.

חגם הקדמון של פירות הארץ
בימינו מוקדש ט"ו בשבט לציון מעלתם של פירות הארץ. יסודו ההלכתי של יום זה קדום, אך המנהג לציינו באכילת הפירות הוא רק בן כמה מאות שנים 37 .
אולם, עיון מחודש בפרשיות המועדים בתורה ילמדנו שפירות הארץ זכו כבר קודם לחידוש מנהג זה לחג מיוחד משלהם:
בפרשת אמור 38 מפרטת התורה את תאריכיהם ומצוותיהם המיוחדות של כל החגים. לעומת זאת, הקורבנות המיוחדים לחגים מוזכרים בפרשת פנחס ולא בפרשת אמור. והנה, בלב פרשת אמור, בין שלל החגים, קוטעת התורה את הרצף ומדברת על קורבנות – קורבן העומר הבא למחרת הפסח, וקורבן שתי הלחם הבא בחג השבועות. הרמב"ן התקשה בכך, וענה שמכיוון שלחג השבועות אין תאריך מיוחד משלו, אלא זמנו ביום החמישים לקרבן העומר, לכן הוזכרו קרבנות אלו, בכדי לציין את זמנו של חג השבועות. 39 .
ועדיין נותרנו בתמיהתנו: המתבונן בפרשת המועדים הנ"ל יבחין שלכל חג התייחדה פרשיה – פתוחה או סתומה – בפני עצמה. בנוסף, עניינו של כל חג מתחיל בציווי מיוחד של ה' למשה ("וידבר ה' אל משה לאמר"). והנה, למרבה התמיהה, פרשיות העומר ושבועות שונות מפרשיות שאר החגים: למרות שהן מופרדות לשתי פרשיות, הן נאמרו בציווי אחד של ה' למשה. בדרך זו רומזת לנו התורה, שמחד קיים קשר בין שבועות לקרבן העומר (וכדבריו של הרמב"ן), אולם מאידך – יום הנפת העומר עומד כיום בזכות עצמו, וללא קשר לספירה הבאה בעקבותיו ולחג השבועות שבשיאה.
על כן, נראה שהתורה מלמדת אותנו שיום העומר גם הוא למעין חג בפני עצמו יחשב. זהו היום בו נשלמה כניסתנו אל הארץ בימי יהושע, מפני שביום זה זכינו לראשונה לאכול מפירות הארץ: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח... וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" 40 , ומבארת הגמרא שאכלו מהמן עד ט"ז בניסן, שבו הקריבו את העומר, אכלו מהתבואה החדשה ופסק המן. זו גם הסיבה לכך שפרשית העומר פותחת בתיאור הכניסה לארץ: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן", כיון שיום חג זה מציין את הזכות שנפלה בחלקנו לבוא אל הארץ ולאכול מפירותיה 41 .
בכך תתורץ קושיא נוספת: בסוף פרשיית חג השבועות מופיע הציווי על מצוות הקציר – לקט ופאה. והלא הפרשה כולה עוסקת במועדים השונים, ומה מקום למצוות אלו באמצע פרשה זו? אלא, שרצתה התורה להדגיש שיום העומר וחג השבועות שונים מכל יתר המועדים, בכך שהובלע כאן מעין חג נוסף לזכר מאורע מיוחד – חגם של פירות הארץ (לתירוץ אחר ראה במדרש וברש"י שם).
וסמך נוסף לדבר מצאנו בכך, שאכילת פירות הארץ היא המבטאת את גמר הכניסה לארץ והשלמת תהליך גאולת ישראל. הנה כך שואל בעל הגדת 'אור לישרים': נוסח ההגדה מושתת בחלקו על נוסח הדברים שהיה קורא מביא הביכורים לבית המקדש – "ארמי אובד אבי...", והרי לכאורה אין קשר בין יציאת מצרים למקרא הביכורים? זאת ועוד: מדוע בפרשת מקרא ביכורים נאמר "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ..." – והרי מביא הביכורים זכה להיוולד בארץ או להגיע אליה שנים רבות לפני היום בו הוא מצהיר הצהרה זו?
ועונה בעל ה'אור לישרים': הישועה אינה שלימה בטרם תגיע לתכליתה. תכלית כל גאולת מצרים היא ביאתנו לארצנו הקדושה, כפי המפורש בלשונות הגאולה: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי ". הפסגה היא בקיום הבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ" 42 , ושלימות הכניסה לארץ מתבטאת בהבאת הביכורים ואכילת פירות הארץ. לפיכך, בשעה שמספרים אנו ביציאת מצרים מזכירים אנו את תכליתה, הבאת הביכורים, ומביא הביכורים חש כאילו יום הבאת הביכורים הוא יום ביאתו לארץ, לפי שרק ברגע זה נשלמה ביאה זו 43 .

יום טהרת הארץ
כעת נוכל להבין את עומקו של מאורע נוסף שאירע בתאריך ט"ז בניסן – הפיכת סדום. סדום, העיר החוטאת, טימאה את ארצנו הקדושה. שפע הברכה הגדול של יבול ארצנו הקדושה, "כגן ה' כארץ מצרים", נלקח על ידה כדי להפכו למקור התבהמות והסתאבות. בארץ העמים הטמאה יתכן וה' היה מעלים עיניו, אך לא כן בפלטרין של מלך, שחייב להיות נקי וממורק.
והנה הגיעה עת הטהרה. המלאכים בישרו לאברהם על לידת יצחק בט"ו בניסן, ולעת ערב הגיעו לסדום, כלומר ביום ט"ז בניסן. "וכמו השחר עלה" – בעת הנץ 'יום העומר' – המטיר ה' על סדום ועמורה גופרית ואש מן השמים. בשעה גדולה זו, עליה נאמר בהלכה שבזמן שהמקדש חרב ובעוונותינו אין עומר הרי שמדאורייתא "האיר מזרח התיר" 44 את אכילת החדש, נטהרה הארץ מטומאתה של סדום.
כל זמן שלא נולד ישראל, יכולה היתה הארץ לסבול את הטומאה. אולם, ברגע שהחלה נשמתו של יצחק, הילד היהודי הראשון, לרדת לעולם – הגיע הזמן לטהרתה של הארץ. אכן, כמה וכמה פעמים כורכת התורה את בשורת לידת עם ישראל עם בשורת נחלת הארץ, ולפיכך, משבאים ישראל לעולם, הרי שהיא מתחילה להיטהר ומשלימה את הכנותיה לקליטתם של ישראל בתוכה. כאמור, ענין זה מתרחש ביום בו יכנסו ישראל לארצם ויאכלו מפירותיה לראשונה, וכן ביום בו יחלו מדי שנה להנות מאכילת פירות השנה החקלאית החדשה.
בכל שנה ושנה, ביום ט"ז בניסן, אנו שבים ומציינים יום חשוב זה וסופרים ממנו את ספירת העומר הקרויה על שמם של פירות הארץ – ספירת העומר (ולא ספירת מתן תורה). וכך, הולכים אנו ועולים במעלות פירות הארץ דרגה אחר דרגה עד לחג השבועות, בו מוקרבים "שתי הלחם" המתירים להקריב את תבואת הארץ החדשה במקדש. אז, כאשר הקומה החומרית בנויה לתלפיות בקדושה ובטהרה, ראויים אנו לקבל את האור הרוחני – אור מתן תורה 45 .

גילוי הסוד
שנים רבות היה הסוד הגדול של המן ופירות הארץ סמוי מן העין. סודות אלו נרמזו בדברי גדולי המקובלים, שהינם ממשיכי רוחם של הנביאים. כך מופיע העניין ברמז אצל רבי עקיבא – רבו של רבי שמעון בר יוחאי המאור הגדול בתורת הנסתר, וממשיך להתפרש אצל הרמב"ן – מגדולי המקובלים הראשונים 46 .
והנה, בהתקרב תור הגאולה ושיבת הנבואה, עת הופיעה תורת הנסתר כסוללת הדרך לגילוי שכינה, אמר ראש המקובלים האר"י הקדוש לתלמידיו, שבמהלך השנה ישנו יום אחד שהוא לכבוד ארץ ישראל. בנוסף – בלי שיפרש להם את זהות היום – לימדם האר"י את גודל מעלת פירות הארץ.
לאור דבריו, תיקנו גורי האר"י את מנהג אכילת פירות הארץ בט"ו בשבט, הכולל סדר לימוד והעמקה בשבח הארץ ופירותיה הקדושים, ומהם התפשט המנהג לכל תפוצות ישראל.
מאז זוכים אנו, שהאור הגנוז המתנוצץ בחנוכה לובש את טעם מתיקות הפירות הקדושים בט"ו בשבט, "ומתוק האור". כך הולך חוש הטעם הישראלי ומתעלה – ממנהג ט"ו בשבט למצווה דרבנן של אכילת סעודת פורים, ומפורים למצווה דאורייתא של אכילת מצה ביום טוב ראשון של פסח, באותה העת בה אכלו המלאכים לחם וירד טעם המן לעולם. למחרת מוקרב העומר מתבואתה החדשה של הארץ ואנו זוכים לשוב ולאכול מטובה המתחדש, לספור ולהתעלות מיום ליום במ"ט שערי הקדושה, עד לחג השבועות בו אנו שבים ומקריבים את "שתי הלחם" ומתירים את החדש במקדש, מקור הנבואה. כך אנו זוכים לשמחת מתן התורה ולשמחת הביכורים – "ושמחת בכל הטוב" – משבועות ועד חנוכה, וחוזר חלילה.
כך נמצאו ישראל שמחים ונהנים כל השנה – מזיו השכינה וממתק הפירות כאחד.
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".



^ 1.דברים ח, ג.
^ 2.המקור באר"י הקדוש, ומצוטט במקומות רבים, למשל: ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, צו דף יג.
^ 3.עיין רבנו בחיי, דברים שם -"שאין עיקר החיות במזון הבא מסיבה אחר סיבה כעניין הלחם שאנו אוכלים... אלא שעיקר החיות במזון [הוא] הכוח המתקרב אל הסיבה העליונה...
^ 4.שמות טז, לג.
^ 5.מקום ארון הברית הוא גם מקור הנבואה, שכן מצינו אצל משה שהיה שומע את הקול מידבר אליו מבין שני הכרובים (וראה גם ברד"ק ובשאר מפרשים על תחילת פרק ג בשמואל א). בהמשך נראה את הקשר בין המן לנבואה.
^ 6.שער שלישי, נהר כא. ועיין שער החצר קסט, שסובר שקדושת פירות הארץ גדולה מקדושת המן.
^ 7.קידושין לח ע"א.
^ 8.שמות טז, לה.
^ 9.אכן, פרשיית המן, המהווה חלק מפרשת בשלח, חלה תמיד בסמוך לט"ו בשבט – חגם של פירות הארץ.
^ 10.שמות טז, ז.
^ 11.עח, כה.
^ 12.יומא עה ע"ב.
^ 13.ראה למשל: יבמות סב ע"ב.
^ 14.חגיגה יד ע"ב.
^ 15.קהלת יא, ז.
^ 16.זוהר בלק רח ע"א.
^ 17.אורות הקודש חלק ג עמ' רצה.
^ 18.בראשית מג, יא.
^ 19.לדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פו ע"ב) המלאכים רק נראו כאוכלים לחם. אולם, התוספות (בד"ה 'נראין') מביאים את דברי סדר אליהו רבה פי"ב לפיהם המלאכים אכלו ושתו ממש אצל אברהם מפני כבודו, ומסיימים: "ובשכר הפת לחם שהאכיל אברהם אבינו למלאכי השרת, נתן הקב"ה לישראל את המן".
^ 20.המלאך מבטיח לאברהם "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". בתורה לא מוזכר שהמלאך שב בעת לידת יצחק, וכבר נדחקו בכך המפרשים. ונראה לענ"ד ליישב על פי המבואר בגמרא שם שהמלאך המבשר הוא המלאך מיכאל – שרם ומהותם הרוחנית של ישראל – וכיוון שגם נשמתו של יצחק, הילד היהודי הראשון והיחיד בדורו, היא נשמת ישראל, ממילא נמצא שהמלאך מיכאל הוא עומק נשמתו של יצחק. אם כך - המלאך שב לאברהם בעצם לידת יצחק והופעת נשמתו בתוך אוהלו של אברהם.
על פי זה נוכל להבין את הסיבה לכך שהמלאכים אכלו לחם דווקא בעת הבשורה על לידת יצחק. רגע הבשורה הוא רגע ההשקה בין הרוחני לגשמי, והמלאך אכל לחם כביטוי והכנה לקראת כניסת הנשמה לגוף הגשמי. כנגד אכילתו זאת של המלאך (כנ"ל ש"בשכר הפת לחם שהאכיל אברהם...") – אוכלים ישראל מן הנראה כחומר גשמי אך משיגים בו השגות רוחניות אלוקיות.
^ 21.יומא עה ע"ב. ענין זה אפשר למצוא גם אצל פרעה, שכאשר רצה להדגיש את 'אלוהותו' הסתיר את יציאתו לנקביו ככל האדם.
^ 22. פרק ה מ"שמונה פרקים" לרמב"ם.
^ 23.ראש השנה יג ע"א.
^ 24.יומא עה ע"א.
^ 25. תענית י ע"א.
^ 26.על אותה הדרך אפשר לומר אף שאדם רוחני יכול גם לטעום בכל חלקי גופו. ואכן, כך מספרים על רבי אורי 'השרף' מסטרליסק, שהיה אוחז קוביית סוכר בידו בעת שהיה שותה תה. פעם שאלו אדם אחד: הרי הרבי לא טועם את הסוכר, אם כן מפני מה אוחזו בידו? לאחר ששתה את התה, נתן לו רבי אורי לטעום את הסוכר. והנה, הפלא ופלא, הסוכר היה חסר טעם. רבי אורי שאב ממנו את המתיקות בידו.
^ 27.יחזקאל א, א.
^ 28.תהילים עח, כג.
^ 29.מכילתא שמות טז, כה.
^ 30.יומא עו ע"א.
^ 31.דברים יא, יא.
^ 32.כוזרי ב, יד.
^ 33.סיוע לדבר – דברי הזהר ח"א קנז, ב, המבוארים בליקוטי תורה פ' צו - שכמו שבהשכלות גשמיות אין התינוק יודע ומשכיל כלום עד שטועם לחם, כך בצאת ישראל ממצרים לא ידעו להשכיל גדולת ה' עד שאכלו מצה, שהיא בחינת לחם היוצא מן הארץ העליונה. וכבר ציינו במאמר 'כולו פירות' את הקשר הפנימי בין סדר ט"ו בשבט לסדר פסח.
^ 34.מור וקציעה או"ח סימן רח. ועיין גם באלשיך הקדוש שמות טז.
^ 35.רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות ד, ג.
^ 36.מוסר אביך עמ' נ.
^ 37.עיין במאמר 'כולו פירות', פרק 'מנהג ישראל'.
^ 38.ויקרא כג.
^ 39.ובאמת, בפרשת פנחס מוזכרים קורבנות מוספים אחרים לחג השבועות, ללמדך שקורבנות שתי הלחם אינם הקורבנות הרגילים של החג.
^ 40.יהושע ה, יא- יב.
^ 41.ביארנו לפי פשט דברי הגמרא בקידושין לח ע"א ובר"ה יג ע"א, ובפירוש רש"י שם. אך התוספות שם מביא שיטות לפיהן כבר בליל ט"ו בניסן אכלו כזית מצה – אכילה מועטת – מתבואת הארץ. ואכן, כפי המצוין לעיל, גם ט"ו בניסן מתאים להיות יום תחילת אכילת פירות הארץ, שהרי ביום זה אכלו המלאכים לחם והחלו ישראל לטעום טעם מן במזונותיהם.
מכיון שאכילת החדש מתחילה בחג הפסח, נמצא שהאכילה הראשונה מפירות הארץ נעשית באכילת המצה. גם אכילת המצה היא אכילה ללא מותרות, אכילה בה מקיימים מצווה בעצם האכילה ומתקנים את חוש הטעם. המצה נקראת 'לחם האמונה', ואכילתה מחברת את האדם לבוראו.
^ 42.שמות ו, ח.
^ 43.עיין שו"ת אבני נזר יו"ד תנד אות יד, שרק אם מתפרנס מכוח א"י מקיים מצוות ישוב הארץ בשלמות (שמעתי מידידי הרב אלישמע כהן שליט"א). ומתאימים הדברים.
^ 44.ר"ה ל ע"א. ומדרבנן – בזמן שהמקדש חרב, התבואה החדשה אסורה כל יום ט"ז בניסן.
^ 45.קדושת לוי ליקוטים - ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח, ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה.
^ 46."הרוח הנבואי הוא... ראשית החכמה הפנימית בישראל, הנקראת חכמת האמת או חכמת הקבלה". "שלשלת קבלת הראב"ד ובנו הרב יצחק סגי נהור ותלמידיו, עם הרמב"ן, תלמיד תלמידו, כולם קבלה אמיתית מפי אליהו ז"ל, שנגלה אליהם" (קול הנבואה עמ' קלה).
עוד בנושא הארץ ופירותיה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il