הצדיק רבי אברהם-דב מאבריטש עלה לארץ והתיישב בה. כיוון שזכה לשבת בארץ הקודש, קיבל על עצמו לאכול אך ורק מפריה. והנה, באה שנת בצורת ובני צפת נצרכו לייבא קמח מחוץ לארץ. כל בני העיר אפו לחמם מקמח זה, אולם רבי אברהם-דב סירב לאכול מקמח שלא גדל בארץ ישראל.
וכך נימק הרב את סירובו: "כשהובאה בתורה שאלתם של שומרי השמיטה, 'מה נאכל בשנה השביעית?', הבטיחה התורה, שבשנה השביעית נזכה לנס והיבול ישלש את עצמו. והלא יכולה הייתה התורה להורות לנו לאכול מיבול חוץ לארץ? אין זאת אלא שכאן לימדתנו התורה, שמאכלו של יהודי הוא רק מפירות הארץ.
רבותינו הרבו לכתוב על מעלתם של פירות הארץ. אולם נראה, שרבי אברהם דב מאבריטש חידש שמאכלו של יהודי ראוי להיות אך ורק מפירות הארץ.
במאמרנו זה נעמוד על הקשר המיוחד בין נשמתו של בן ישראל לפירות הארץ הקדושה.
פלא עצום יצר ה' בעולמו, ואדם שמו. מורכב הוא האדם משני רבדים: גוף ונשמה, חומר ורוח. גוף האדם רעב תדיר לאוכל גשמי, כדי להמשיך לפעול ולחיות בעולם. גם נשמתו של האדם זקוקה כל העת למזון רוחני שייתן לה פורקן וסיפוק תמידי.
התפיסה הפשטנית רואה בשני הרבדים הללו שני רבדים נפרדים זה מזה – ואף צוררים זה את זה – וממילא רואה במזונותיהם של השניים שני עולמות נפרדים: הגוף רעב למזון, בעוד הנשמה רעבה לתורה, למצוות ולרוחניות.
אמנם, לעומת תפיסה זו עמדה תורת הנסתר על הפלא הגדול הגנוז בעובדה שהנשמה והגוף הורכבו זה בזה בעולם, מה שמאפשר לראות בהם רבדים שונים ומשלימים של אותו עניין: הגוף הינו הכלי לגילויה ושיקופה המעשי של הנשמה בעולם, והנשמה היא מהותו הפנימית של הגוף.
לתובנה זו השלכות מעשיות רבות, כאשר אחת המרכזיות שבהן הינה ראיית המזון הגשמי והרוחני כיחידה אחת שאינה ניתנת להפרדה. על הפסוק: "ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", חידשו גדולי הפנימיות שהאדם חי על מוצא פי ה' שבלחם . הרעב ללחם אינו רק רעב גשמי, אלא שיקוף של רעב רוחני אל ה'ניצוץ האלוקי', המטרה הרוחנית הגנוזה באוכל. נשמתו של האדם חסרה וזקוקה ל'דלק רוחני', כוחות קדושים, שעל פי תורת הסוד מצויים במאכלים השונים ונכללים באדם על ידי פעולות העיכול הגשמיות.
עניין זה נלמד מה'מן', המופיע בפרשתנו, שהיה לחם שנברא ישירות ממוצא פי ה', ודרכו למדנו שאת החיות במזון אנו מקבלים מהכוח הרוחני שבמזון. אולם משנכנסנו לארץ פסק המן מלרדת, ועל כך תמה ה'חסד לאברהם' - מדוע נגרע חלקה של הארץ הקדושה, שבהיכנסנו לתוכה פסק מאיתנו המן הרוחני על מעלותיו הגדולות?
ותשובתו מפתיעה: המן פסק בארץ ישראל משום שכבר לא היה בו צורך רוחני, היות והקדושה האצורה בו מצויה גם בפירותיה הקדושים של הארץ. בחוץ לארץ, אין לאדם קשר ישיר עם ה', כי אם דרך השרים – כוחותיהם הרוחניים של הגויים – ולפיכך גם הפירות הצומחים בארצות אלו הם חומריים, גסים ומגושמים. על כן, בעת היותנו במדבר לא יכולנו לאכול מפירות חוץ לארץ והיינו מוכרחים לאכול מהמן. אולם, משנכנסנו לארץ הרי שאנו זוכים לינוק את שפע החיים ישירות מה', וממילא גם פירותיה של ארץ מיוחדת זו הם קדושים ומתאימים לשמש לנו כמזון גשמי ורוחני גם יחד.
מכאן למדנו, שלגופו ונשמתו של יהודי מתאים רק מזון היונק ישירות מקדושת השכינה, כלומר - פירות ארצנו הקדושים, ואת זאת אנו מציינים בט"ו בשבט.
מאמר זה הוא פסקה מהספר החדש לט"ו בשבט 'ט"וב הארץ', להשיג ב1801700201.