ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת בשלח תשע"ב

חיי אמונה

לראות את ה' בכל דבר ◆הישועה הגדולה בקריעת הים ◆ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ◆נס ירידת המן ◆פירות הארץ קדושים כמו המן ◆מלחמת עמלק ◆שלא בירכו בתורה תחילה.
מוקדש לרפואת
חנה אלישבע בת שרה
לחץ להקדשת שיעור זה
לראות את ה' בכל דבר
קראנו השבת את פרשת בשלח. נפתח בדברי בעל אור המאיר (פרשת בשלח, ד"ה בפסוק), על הפסוק: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד, ג). כשנמצאים במצב שעסוקים בענייני הגשמיות – "בארץ", בארציות, אז נסגר המדבר, כוח המדבר. אור המאיר מסביר שכתוב: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט) הכוונה בזה שאדם צריך לשמוע בכל דבר שהוא פוגש את דבר ה'. צריך לדעת שריבונו של עולם מדבר אליו מתוך הדברים שהוא שומע, גם בדברי חולין, גם כשהוא נפגש בדברים שלא שייכים לכאורה לקדושה. ריבונו של עולם נמצא בכל מקום וכל דיבור שמישהו מדבר בא מכוחו של ה' יתברך, וצריך לחיות בהכרה שריבונו של עולם נמצא בכל מקום ובכל דבר ולראות מה ריבונו של עולם מדבר אלי.
כשאדם נמצא במצב רוחני כזה, שכל הזמן הוא חי את דבר ה', הוא לא מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, אוזנו קשובה לשמוע את דבר ה' בכל דבר, אז תפילתו רצויה, תפילה ישרה, "וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (שם טו, ח). אבל אם אדם שוקע בענייני דעלמא, בארציות, ועסוק בהרבה עניינים, כשהוא בא להתפלל באות כל המחשבות הזרות שהוא עסוק בהם והתפילה שלו נהיית תועבה. התפילה היא בלי ריכוז כי הוא לא יכול להתרכז. הראש שלו לא כאן כי הוא לא עומד כל הזמן מול ריבונו של עולם. ומה קורה כאשר "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד, ג) כאשר נמצאים בארציות וזה גורם לעם ישראל להיות נבוכים - אז 'אין ברירה לקב"ה' אלא "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם" (שם ד) הקב"ה צריך לעורר את האדם כדי להיזכר שיש ריבונו של עולם, ואז בא פרעה שרודף אחריהם, ורק אז ישראל צועקים אל ה'. ממשיך אור המאיר ומסביר: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שם) מצרים זה גם מצרים כפשוטו, וגם מצרים כדרושו אלו שנמצאים בתוך המיצרים, בתוך המגבלות, 'ידעו המיצרים כי אני ה''. וזהו "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שם י) כמו שמפרש הזוהר (שמות, דף מז ע"א), שפרעה קירב את ישראל לאביהם שבשמים, לא כתוב 'קרב' אלא 'הקריב' הוא הקריב מישהו, הקריב את ישראל לקב"ה.
ואז: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י) ומפרש רש"י: ויצעקו - תפשו אומנות אבותם. וביאור הדבר, כאשר אדם לא מתעורר מעצמו לעבודת ה', הקב"ה שולח לו מעיקים שמעוררים אותו לעבודת ה'. זו גם הבחינה של הסנה שמעורר את משה, "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב) יש כאן דבר שונה, מיוחד, שמעורר את משה. ומשה שואל: "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה"? (שם ג). "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם יד, י) עם ישראל נבהל כשהם נוכחו לראות שכל ההתעוררות שלהם לעבודת ה' היא רק מצרות, רק מקשיים. האם צריך כל הזמן לעורר את האדם לעבודת ה' ואם אין מעוררים חיצונים הוא לא מתעורר?! זה מאוד מצער שצועקים אל ה' רק כשיש צרות, צריך תמיד לצעוק אל ה', להיות קרובים לריבונו של עולם, לראות את ריבונו של עולם בכל מקום. אלו דברי 'אור המאיר' שהיה מתלמידי המגיד ממזריץ'.
גם בעל 'תולדות יעקב יוסף' שגם הוא היה מתלמידי המגיד ממזריץ' והבעל שם טוב בעצמו, אומר את אותו רעיון, כנראה מאותו מקור (פרשת בשלח, בד"ה ונחזור): "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י) אדם סבור שבעת צרה עליו לברוח מהצרה, ובאמת אי אפשר לברוח מהצרה כי היא תרדוף אחריו לכל מקום. הוא נותן לזה משל: יולדת שרצתה להיפטר מצער הלידה והלכה למקום אחר, מה זה עוזר?... ומה הפיתרון האמתי - לצעוק אל ה'. גם כאן נוכחים ישראל שמצרים נוסע אחריהם בכל דור ודור, הצרות באות אחריהם, אי אפשר לברוח אלא לצעוק אל ה'.
אדם צריך לזכור שכאשר יש לו צרה, הצער ממנה הוא לא צער שלו בלבד, אם יש צער בעולם יש צער לשכינה. ריבונו של עולם הוא בורא העולם והוא מקיימו, וכל מיעוט של הופעה בשלמות העולם זה מיעוט בהופעת אור השכינה, וזה צער של השכינה, ועל האדם להתפלל, כמו שכתוב: "בְּכָל צָרָתָם לא [לוֹ] צָר" (ישעיה סג, ט) 'לו' כתוב בו"ו והקרי הוא באל"ף. בכל צרותם לו - לה', צר. אם אדם חי את זה שבכל צרה שיש לישראל גם לה' צר, אז לא צר, אז אין צרה, מסתלקת הצרה. אם אדם מבין שצריך להתפלל לא על צערו האישי ולא על צער הציבור בלבד אלא על צערה של השכינה - אז מסתלקת הצרה. וזה מה שכתוב: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים לא, יז( אם אדם היה נותן אל ליבו שריבונו של עולם בקרבו - לא היו לו צרות. וזה מה שכתוב בפרשה שלנו: "..וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן; וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ז-ח) אם אין ה' בקרבנו, אז עמלק בא. כלומר אם אדם יודע שהצרות הן גם של השכינה - הן מסתלקות, ואם הוא לא יודע אז "ויבא עמלק".

הישועה הגדולה בקריעת הים
בפרשה שלנו יש מספר נושאים חשובים ומרכזיים. הראשון: קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף היה מצב של עליה מייאוש מוחלט לישועה שלמה. ישראל הרגישו שהם אבודים. המצרים רודפים אחריהם לאחר עשרת המכות שהוכו בהם, עם הכעס הנורא שלהם על בני ישראל. ואין לאן לברוח, המצרים מאחור, הים מלפנים, ומדבריות עם נחשים ועקרבים מהצדדים. ואז נעשו ארבעה כיתות, כך נאמר במכילתא (דרשב"י שמות יד, יד ד"ה בארבע). כת אחת אומרת: ניפול לים, נקצר את הייסורים ונתאבד. כת שניה אמרה: נימסר למצרים, נשוב למצרים. כת שלישית אמרה: נעשה איתם מלחמה. כת רביעית אמרה: נתפלל.
אלו ארבע כיתות שקיימות בכל דור ודור. אחת מיואשת, יש אנשים שתמיד רואים שחורות, מיואשים, מאבדים את כוח הרצון לחיות ולא יודעים שמיד אחרי הצרה באה הישועה וצריך סבלנות, לפעמים באה הישועה מיד לפעמים היא באה רק אחרי זמן, אבל היא באה. צריך בריאות נפשית, אנשים נמצאים במצוקות גדולות לפי הרגשתם ולפי דעתם, והם צריכים לדעת שיש אחר כך ישועות גדולות. צריך להתחנך לסבלנות.
הכת השנייה זו כת 'השמאל'. הם אומרים: לא היה נכון מלכתחילה ללכת נגד המצריים. מצרים זו מדינה גדולה ששולטת בעולם, אין שום טעם למאבק איתם. כל הזמן הם צעקו והתריעו שבגלל כל מכה שהקב"ה נותן למצרים, לעם ישראל יהיו רק צרות יותר גדולות שהרי המצרים כועסים ונוקמים בישראל, ואי אפשר ללכת נגד מצרים, כי זה בעצם ללכת נגד העולם כולו. הם דורשים: צריך להתאים את עצמנו למציאות ולהתבטל כלפי המצרים, כלפי פרעה וכלפי אומות העולם.
הכת השלישית, הם אולי המתנחלים... אומרים: נעשה מלחמה. הכת הרביעית אומרת: הגאולה תבוא רק על ידי תפילה, רק אם תהיינה לנו זכויות, אתם יודעים איזו כת זו, כן?... הם אומרים: אם תהיינה לנו זכויות נזכה בארץ ישראל, לא צריך לעשות השתדלות, מאמצים, רק להתפלל, ללמוד ולקיים מצוות וזה הכול.
ארבע כיתות בישראל, זה הסדר. כנראה שכל אחד משלים את השני ולכל כת יש את התפקיד שלה, ומינה ומינה יתקלס עילאה בסופו של דבר. בכל אופן המצב היה מצב של יאוש גמור, מי יודע, אולי אמרו כבר וידוי, התחילו לעשות חשבון נפש על כל מה שעבר עליהם, הפחד אחז בהם באופן עמוק מאוד. וכעבור מספר שעות ישועה שלמה, מצב חדש לגמרי, אין מצרים, האויב איננו, הסכנה חלפה לחלוטין. הם כבר לא יבואו משום צד - הם אינם. הקב"ה גם העלה את המצריים שטבעו מהים שישראל יראו שאין עוד מצרים. לפעמים אדם נמצא במין אווירה שאי אפשר להוציא אותו ממנה אלא על ידי זעזוע עצום ביותר, מין מכת חשמל כזו, ואת זה הקב"ה עשה, מעבר גדול לעוצמות חדשות של אמונה. זה אפשרי רק אחרי פחד עצום של איבוד כל הסיכויים, בבת אחת, פתאום, ישועה גדולה שעושה מהפך בתוך הלב.
בדרך חינוכית של דיבורים, זה תהליך שלוקח שנים רבות, אבל מכת חשמל כזו, זעזוע כזה פנימי לכוחות הנפש, באחת הוא מטהר את הנפש "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) מדרגה חדשה של אמונה. ואז פורצת השירה, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טו מהתורה (סנהדרין צא ע"ב), כלומר השירה הזו תימשך ותימשך. ואכן היא נמשכת, אנחנו אומרים אותה כל יום ויום, יותר מפעם אחת, פעם אחת אנחנו אומרים בשלמות, אבל את "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שם יח) אנחנו אומרים עוד פעמיים, לפני תפילת שמונה עשרה, גם בבוקר וגם בערב, זה הסיום של השירה. האמונה התעצמה ועלתה למדרגה חדשה, גם במצרים ישראל האמינו "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שם ד, לא) אבל יש מדרגות באמונה. יש מדרגה שרואים את הגדולה האלוקית. "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה" (דברי הימים א כט, יא) יש פירוש (ילקוט שמעוני, דברי הימים, רמז תתרפב) שגבורה זו קריעת ים סוף. לראות את הכוח, את יד ה' החזקה, הגיבורה, הקורעת את הים ומחזירה את הים למקומו.
היו בקריעת הים כמה ניסים. הים נבקע ואחר כך: "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ " (שמות יד, כז) לתנאי הראשון שהקב"ה התנה איתו שהוא יקרע לפני ישראל. התנאי הזה היה כבר בששת ימי בראשית (שמות רבה פרשה כא, ו). שואל אור החיים (שמות יד, כז, ד"ה לאיתנו): למה נזכר התנאי כאשר הים חזר לטבע שלו, הרי הקב"ה התנה איתו שהוא יקרע ולא שהוא ישוב לטבע שלו שטבוע בו מששת ימי בראשית, אומר אור החיים: אחרי שהים התייבש הוא חשב שהוא סיים את תפקידו, וכאשר הקב"ה החזיר אותו למצבו הטבעי, הוא הבין שזה היה התנאי שהקב"ה התנה איתו, להפוך ליבשה באופן זמני בשביל שישראל יעברו. אז התברר למפרע שזה התנאי שהקב"ה התנה עם הים.

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי
הנס היה כל כך גדול עד שמפרש הזוהר (שמות, דף ס ע"א) את הפסוק: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו, כב) שמשה לקח את ישראל בעל כורחם. הם לא רצו לעזוב את המעמד הגדול הזה. הם נפגשו עם ריבונו של עולם. זה היה מעמד יותר גדול ממה שראה יחזקאל: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי' (ילקוט שמעוני בשלח, רמז רמד). ליחזקאל נפתחו השמים והוא רואה מראות אלוקים, ושפחה ראתה מה שלא ראה יחזקאל. ומי שבדרגה גבוהה יותר משפחה ראה יותר, ומי שעוד יותר גדול ראה מראות גדולים עוד יותר.... המראות היו מראות אלוקיים, נבואיים עליונים מאוד. ישראל רואים את ההופעה האלוקית בעוצמתה.
אני רוצה לומר גם הסבר פשטי לדברי חז"ל 'מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל' על פי מה שראיתי בזוהר והזכרתי את זה בעבר. למה יחזקאל גילה את כל מה שהוא ראה, הרי היו נביאים אחרים שראו מראות גדולים, ואולי יותר גדולים מיחזקאל, ולא סיפרו, לא מספרים סודות כאלה עליונים, ויחזקאל מספר מעשה מרכבה ומתאר הכול במילים מפורשות. ואומר הזוהר (שמות, דף פב ע"ב) שיחזקאל היה צריך לנהוג כך. ישראל יצאו לגלות והיו במצב של יאוש נורא, אחרי שהם היו בארץ ישראל במדרגות גבוהות מאוד, "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד, ב) והנה הם יורדים מטה מטה, והם לא יכולים להתחזק. ואז הקב"ה הראה ליחזקאל על נהר כבר את מראה המרכבה, כשיחזקאל נמצא עם ישראל בגלות, לומר ששכינה שורה עם ישראל גם בגלות. וכדי שישראל יהיו בטוחים שדברי יחזקאל אכן נכונים הוא היה צריך להגיד את כל מה שהוא רואה באופן היותר מפורש. כמובן גם אחרי שקוראים את הדברים ביחזקאל לא מבינים את הדברים לעומקם אבל על כל פנים התיאור הזה היה בשביל לחזק את ישראל. בעצם כל הנבואה של יחזקאל הייתה נבואה של עידוד, שאומנם ישראל בגלות במצב קשה מאוד, אבל צריך לזכור שריבונו של עולם נמצא עם ישראל, גם בגלות במצב הקשה. השפחה על הים ראתה את המצב הטוב, היא ראתה את הישועה, ראתה את ריבונו של עולם מושיע בפועל את ישראל, לא רק מבטיח שהוא איתם ושהוא יגאל אותם, אלא היא ראתה איך שה' מושיע את ישראל. ישראל על הים רואים את הישועה, את החופש, את השחרור מהגלות ומהשעבוד, את המרחבים הנפשיים, כבר לא עבדים ולא משועבדים, מחוברים לגדולה אלוקית אין סופית, זה מה שראו על הים.
כל אחד ראה לפי המדרגה שלו. וכך בכל ישועה וישועה יש מדרגות בראיה, ככל שאדם יותר גדול הוא רואה את הישועה האלוקית באופן היותר גדול. אומנם יש פירוש "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו, כב) שישראל נשארו שם לאסוף את השלל (תנחומא בשלח, טז), כי הקב"ה הבטיח שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, וישראל אוספים שלל שלא נגמר וכבר צריך לצאת לדרך, אז משה לוקח אותם בכוח ואומר להם להמשיך במסע. אך הזוהר אומר שהם נשארו שם בגלל שהם ראו את הגדולה האלוקית, ואין סתירה. יש ארבע כיתות בישראל, יש כאלה שנשארו בגלל הביזה, ויש כאלה שנשארו בגלל הגדולה האלוקית.

נס ירידת המן
מכאן אנחנו עוברים לעוד נס גדול בפרשה, המן שיורד מהשמים. ארבעים שנה יורד לחם מהשמים. יש שאלה הלכתית, איזו ברכה מברכים על הלחם הזה, המוציא לחם מהארץ, אולי המוציא לחם מהשמים... הרי זה לחם של נס וצריך ניסוח מיוחד לברכה. הפוסקים דנים בזה, כמובן שזו שאלה ששייכת להיסטוריה ולא למעשה. כדי לזכור את הנס הזה ה' אומר למשה שיאמר לאהרן לקחת צנצנת ולשים בה מן כדי שיהיה לזיכרון לדורות. אפשר להבין את הדבר כפשוטו, שבדורות הבאים כשיספרו את הנס אולי יאמרו: 'לא יכול להיות שיורד מן מהשמים' אז יראו להם את הצנצנת 'הנה זו מציאות!'. אבל יכול להיות שההוראה לשמור צנצנת מן הייתה יותר עמוקה וחינוכית - לזכור תמיד שכל מה שאדם מקבל בעולם זה מריבונו של עולם.
המן ירד בלי אמצעי, באופן ישיר, ראו בעין שהקב"ה נותן אוכל. אחר כך אדם בא לארץ ישראל, עובד את האדמה, האדמה מוציאה פירותיה והוא אוכל, הוא חושב שהאוכל מהאדמה ולא מריבונו של עולם. המן בצנצנת מזכיר שהכל זה מריבונו של עולם. צריך להניח את המן בצנצנת, בכלי, כלומר גם כאשר יש לבוש שמסתיר את המקור, צריך לזכור את ה'. הוי אומר שכל מה שאדם מקבל בעולם, עליו לזכור שזה מאת ה'. שאדם אוכל פת לחם הוא צריך לחשוב שזה לא שונה מהמן. המן היה ספר מוסר יוצא מהכלל. כל יום ויום ישראל מחכים למן שירד. הגמרא במסכת יומא (עו ע"א) שואלת: למה הקב"ה לא נתן לישראל מן פעם אחת בשנה, תשובה אחת: הקב"ה לא רצה להטריח אותם לסחוב את האוכל של כל השנה. ותשובה אחרת: כדי שיזכרו את ה', כל יום מחכים מחדש, מי אמר שירד מן גם היום, הרי זה לא דבר טבעי שיורד מן, וגם אם היום ירד מי אמר שמחר ירד.. כל הזמן ישראל נושאים את עיניהם לאביהם שבשמים. זה יוצר עומק של אמונה, 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' (מדרש תנחומא בשלח, כ), במובן הזה שהם חיים כל הזמן באמונה.
המן היה אוכל מיוחד, אוכל זך, אוכל שנבלע באברים ואין ממנו פסולת. הגמרא שואלת (יומא עה ע"ב): אם כך למה צריך "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (דברים כג, יד)? עונה הגמרא: מהדברים שהם קנו מהגויים בקיוסקים בדרך... בשביל זה היה צריך יתד. ישראל קצת נבהלו, זה לא רגיל שאין שום פסולת. המן היה אוכל מזכך, 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' גם במובן הזה.
באופן הפשוט הכוונה 'שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' שלא צריך לעבוד ואפשר לשבת ללמוד בכולל, מקבלים כל יום מן ואפשר ללמוד ארבעים שנה. אבל צריך לזכור שגם אוכל שניתן בדרך אחרת, על ידי גידולי הארץ, זה אוכל אלוקי, לחיות את זה, זה התפקיד של צנצנת המן.

פירות הארץ קדושים כמו המן
לכאורה נשאלת השאלה, אם יורד מן במדבר על אחת כמה וכמה שצריך לרדת מן בארץ ישראל, הרי ארץ ישראל היא מקום קדוש יותר, ארץ ה', ארץ הקודש, זה המקום שהשפע האלוקי צריך להיות ישיר. שואל את זה בעל 'החסד לאברהם', והוא מסביר שדווקא במדבר היה צריך לרדת מן כי במדבר יש נחשים ועקרבים רוחניים וגשמיים כאחד, זה מקום של טומאה. שם אי אפשר להכניס את האור האלוקי בתוך הכלים כי הכלים אינם טובים, כלים מעוותים ומקולקלים, לכן היה צריך לרדת מן באופן ישיר. אבל בארץ ישראל, הפירות קדושים, לא צריך לרדת מן באופן ישיר.
יש כאן רעיון מאוד עמוק ואני רוצה לחבר אותו למה שאמרנו מקודם: לכאורה כשרואים את ה' באופן ישיר זה יותר טוב מאשר דרך כיסויים וצריך לגלות את ה', אבל באמת זה תלוי בהסתכלות. לפעמים לבושים מסתירים את מה שצריך להסתיר ולפעמים יש ללבושים תפקיד לגלות וליפות. אם אדם שם כתר על הראש או לובש תכלת אלו לבושים שנותנים לו פאר. הלבוש יכול לתת תוספת של הופעה וגילוי שאין לגוף בלי הלבוש. זה שהאוכל בארץ ישראל מופיע בתוך הטבע, לא מקטין את הגילוי האלוקי אלא זה מגדיל אותו. בעיניים הבריאות, בעיניים של לעתיד לבוא, רואים בכל מה שנוצר במציאות כהופעה של ריבונו של עולם. והלבושים וסדרי הטבע שמופיעים ומגלים את ריבונו של עולם זה גילוי עוד יותר גדול מניסים.
אלו מדרגות מדרגות. בהתחלה כשיצאנו ממצרים אכלנו מצה. מצה זה לחם עוני, לחם של רפואה. היינו במצב של חולי רוחני והיה צריך לאכול משהו מרפא, בלי חמץ, כי חמץ הוא תוסס, הוא יצר הרע, שאור שבעיסה. יוצאים ממצרים ומקבלים דרך חדשה, צריך לאכול מצה. השלב הבא: מן, מדרגה חדשה, אוכל רוחני. והשלב האחרון הוא אוכל גשמי, הוא יותר גבוה מאוכל רוחני, זו האכילה של ארץ ישראל. בשבוע הזה, ט"ו בשבט, אוכלים מפירות הארץ וצריך לדעת שהפירות של ארץ ישראל הם יותר גבוהים מהמן. הייתם רוצים לאכול מן.. זה מאוד מעניין.. איך זה נראה ומה טעמו, ואיך שזה יורד מהשמים.. אבל הפירות של ארץ ישראל הם במעלה עוד יותר גדולה מהמן.

מלחמת עמלק
בסוף הפרשה אנו קוראים על מלחמת עמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז, ח). למה עמלק בא, מה עשינו לו?! פרעה רודף אחרינו כי הוא רוצה עבדים, הוא לא צודק כמובן אבל יש לו איזו סיבה שבגללה הוא רודף, יש לו איזו אידיאולוגיה, כי הוא עזר לנו ולכן אנחנו צריכים לעבוד אותו. בדרך כלל לכל אדון יש אידיאולוגיה למה הוא מעביד את העבדים, הוא חושב שזה מעשה נכון. אבל מה רוצה עמלק מאיתנו, מה עשינו לו, איזה עסק יש לו איתנו ולנו איתו, יצאנו ממצרים ומדוע עמלק עומד בדרכנו?! עמלק בא לשלול את ההשקפה של האמונה, לשלול את דרכו של עם ישראל. "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת... לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה" וכו' (דברי הימים א כט, יא), 'לך ה' הממלכה זו מלחמת עמלק' (ברכות נח ע"א). התגלות מלכות ה' זה ביטולו של עמלק. עמלק נלחם נגד מלכות ה'.
שואל בעל הקדושת לוי, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: מספר שבועות לפני כן ה' אומר לישראל: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), הקב"ה יכול להילחם לבדו נגד פרעה, לא צריך התערבות של ישראל, ומספר שבועות אחר כך, הרי המלחמה הייתה עדיין לפני מתן תורה, ההוראה לפתע משתנה: "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שם יז, ט), למה הקב"ה לא אומר שוב: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). אומר רבי לוי יצחק מדרדיצ'ב: עמלק מצאו תירוץ, זה שהקב"ה עשה ניסים במצרים זה לא אומר שהוא באמת שולט על הטבע, אלא לפעמים יש לו הצלחות חד פעמיות. ניסים זה דבר חריג, זה לא דבר שכיח, והראיה לכך שכל הזמן יש טבע ולא ניסים. הטענה של עמלק שההופעה האלוקית והכוח האלוקי למעשה מוגבל. כאשר הם באים להילחם בישראל צריך להראות להם שהקב"ה נמצא בתוך הטבע ולא רק מעל הטבע. צאו לעשות מלחמה רגילה ותנצחו אותם, רק באופן כזה הניצחון יהיה ניצחון משמעותי מבחינת עמלק, שהם יבינו והעולם יבין שגם בתוך הטבע ריבונו של עולם נמצא. הוא לא רק מעל הטבע, לא רק לעתים נדירות, הנס רק מגלה שהטבע גם אלוקי. ההסתכלות על הניסים צריכה להיות הסתכלות איך ריבונו של עולם מנהל את עולמו.
ועל כן במקרה הזה: "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שם יז, ט). עמלק בעצם רוצה להשכיח את מציאות ה', להוציא את ה' מתוך החיים, מתוך המציאות. אנחנו חוזרים לדברים הראשונים שאמרנו: זה עניינם של ישראל, לחיות את האמונה תמיד, לא להסיח את הדעת מהאמונה. לחיות ולהרגיש את ה' בכל דבר. כמובן שאנחנו תלמידי הישיבה עוסקים בלימוד התורה, אז כל הזמן החיים שלנו הם חיים רוחניים, אבל אפשר יותר, גם את דברי התורה צריך ללמוד מתוך ברכה תחילה.

שלא בירכו בתורה תחילה
ראיתי אמש דבר יפה של בעל ההפלאה בסוף מסכת כתובות (קיא ע"א, ד"ה ויש): הגמרא שואלת במסכת נדרים (פא ע"א) וגם במסכת בבא מציעא (פה ע"ב) למה חרבה הארץ, 'דבר זה נשאל לחכמים לנביאים וכו' ורק הקב"ה בעצמו ענה, ומה התשובה "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי ... וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיהו ט, יב) ודרשו חז"ל שלא בירכו בתורה תחילה. חורבן הארץ נגרם למרות שלמדו בתורה, כי לא בירכו בתורה בתחילה. בעל ההפלאה מסביר: הרא"ש שואל (ברכות פרק ראשון, סימן יג) למה לא מברכים ברכת התורה בכל תחילת סדר כשמתחילים ללמוד, ועונה מפני שלא מסיחים את הדעת מהלימוד, מברכים בבוקר ברכת התורה ויותר לא מסיחים את הדעת ולכן לא צריך לברך שוב. ועל זה אומר הפסוק: "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (שם) פירושו של דבר, כשיצאו מהלימוד והיו עסוקים בדברים אחרים לא חשבו כל הזמן על התורה. אדם צריך להיות כל הזמן עסוק בתורה, כי אם לא אז כשחוזרים ללמוד צריך לברך שוב ברכת התורה. יכולה להיות הפסקה של הרבה שעות באמצע, אדם לומר בבוקר ואז הולך לעבוד ושוב לומד בערב, אז למה הוא לא מברך שוב בערב, כי כל הזמן הוא חי בלימוד, הראש שלו נמצא בלימוד שהוא למד, הוא בתוך הלימוד, הוא דבק בלימוד. שאלו פעם רבה' אחד מתי הוא עוסק בתורה - והוא ענה שכל הזמן הוא עוסק בתורה, כשהוא הולך ליטול ידיים הוא עם הלכות נטילת ידיים, כשהוא אוכל הוא עם הלכות סעודה, וכן הלאה, הכול הלכות, הכול זה שולחן ערוך. מי שחי כך באמת לא צריך לשוב ולברך, אבל מי שלא חי כך צריך לשוב ולברך, והם לא בירכו בתורה תחילה. הם לא חיו את קדושת התורה בזמן ההתעסקות בחיי החול. גם בישיבה שאנחנו עסוקים כל הזמן בתורה, עדיין יש הפסקות, וגם בתוך לימוד התורה צריך לחיות את 'הברכה בתורה תחילה'.
ניקח מהפרשה הזו, ראשית כל את עניין השירה, ומכאן נלמד שצריך להיות בשמחה תמיד, וגם ש'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' (מדרש תנחומא בשלח, כ) ניקח את הגדולה הזו ונמשיך אותה תמיד, כשאנחנו אוכלים נדע שאנחנו אוכלים מן, ונראה את ריבונו של עולם בכל מקום.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא בשלח

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il