כובד האחריות המוטל על רב בישראל | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
ענג שבת

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם בן רוחמה

2 דק' קריאה

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת" (יח, כא-כב)
רבי אהרן הכהן, חתנו הבכור של החפץ-חיים, בהיותו אברך סמוך על שולחן חותנו, נחל פעם אכזבה בהשתדלותו להשיג משרת רבנות בעיר מסוימת. הצטער על כך ר' אהרן ביותר והשיח את לבו לפני חותנו. החפץ חיים דיבר על לבו והצביע לפניו על כובד העול וגודל האחריות שברבנות, עד שאין זה כדאי להצטער ולהתמרמר בשל אי קבלת משרת רבנות. ברם דעתו של ר' אהרן לא נחה בזאת. משעברו ימים והחפץ חיים הבין שצערו של חתנו לא פג, סיפר לו על מאורע שאירע לו בתקופה הקצרה שבה כיהן כרב בעיירתו ראדין. מאורע זה היה אחד הגורמים לעזיבתו את הרבנות. החפץ חיים התנה הסיפור בכך שר' אהרן יבטיח שלא לספר זאת לשום איש כל עוד שהחפץ חיים - נמצא בחיים. ר' אהרן הבטיח. וכך סיפר:
אחד הקצבים נתפס במכירת בשר טרף. כמובן שהוא הועבר מיד מחזקתו. הלה בא לפני והביע חרטה על מעשהו, הבטיח, בכל הבטחות שבעולם, שלא ישוב עוד לכסלה ובדמעות התחנן שאחזירו להכשרו. מאחר שנוכחתי שהלה מתכוון ברצינות ומאידך, היה נתון במצוקה וילדים היו תלויים בו, שיתפתי מידת רחמים לדין והחזרתיו לכשרותו, ואילו על חטאו קנסתיו לנדב לבית המדרש פוד (ארבעים ליטרא) נרות. הקצב לא האריך ימים לאחר אותו מעשה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו וכל מה שאירע עמו ירד מעל הפרק.
באחד הימים ואני לומד כדרכי בעזרת נשים שליד בית כנסת, נפלה עלי תרדמה ובחלומי והנה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגד עיני, הגדול שביניהם פונה אלי בשאלה: "ר' ישראל-מאיר, הלא תזכור את המאורע באותו קצב שקנסתו לנדב לצדקה. אמור נא, מה התכוונת בקנס זה, האם רק בתור עונש, למען יזהר להבא, וכן לטובת הציבור, למען ישמעו ויראו, או גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו? נדהמתי מאד, עד שלא מצאתי מילים בפי. ברם ראש המדברים הרגיעני ואמר שימתינו לי עד שתשוב דעתי אלי. נתתי לב להזכר בענין ולבסוף השיבותי, שעד כמה שהנני זוכר הטלתי עליו הקנס לשם עונש ולא לשם כפרה. האורחים הודו לי על תשובתי ונפטרו ממני.
כשהתעוררתי מתרדמתי היה ראשי כבד עלי ועשתנותי נבוכים מבלי למצוא מרגוע לנפשי. חזרתי לתלמודי ושוב נפלה עלי תרדמה. הפעם הופיע לפני הקצב הנידון כשהוא כולו רצוץ ומדוכדך ובקול בוכים החל טוען כנגדי: "אוי רבי ראה מה עוללת לי בתשובתך לבית דין של מעלה, כשעמדתי בדין והקטיגור תבע לדונני בגיהנום בעוון האכלת טריפות, טענתי שכבר התכפרתי בקנס של הנרות, שאתה, רבי הטלת עלי. טען לעומתי הקטיגור, שהקנס לא היה לשם כפרה אלא לשם עונש גרידא. הוחלט איפוא לשאול את פיך על כוונתך. ומאחר שתשובתך היתה שלא התכוונת לשם כפרה, יהיה עלי עתה לעבור יסורי - גיהנום קשים כדי להצטרף ולזכך אותו עוון. וי לי, וי...". מכיוון שעול הרבנות ככללו היה למורת רוחי, הרי לאחר מעשה זה, כשהקיצותי משנתי גמלה בלבי ההחלטה להסתלק מן הרבנות.
"הלוא תראה איפוא, ר' אהרן יקירי, מה גדולה ונוראה היא האחריות הכרוכה ברבנות" - סיים החפץ חיים את דבריו. ("החפץ חיים - חייו ופועלו", מובא במורשת דורות).