ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בין אדם לחברו ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (50 ד')

כ"ה שבט תשע"ב

בין אדם לחברו

שיחה לפרשת משפטים תשע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אודט אוריידא בת תורקיה

בין אדם לחברו 1
העונש העקרוני והעונש בפועל
יש סדר אלוקי שעל פיו יש לנהוג ויש יוצאים מן הכלל. ראוי ללמוד מדרכה של תורה על הסדר האלוקי, שאם ננהג כמוהו שורה השכינה בישראל. בין ההלכות שלומדים בפרשה התורה אומרת לנו: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ... וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא, כב-כד). התורה אומרת שהעונש של מי שפגע בחברו הוא לפגוע בו באותו אבר: יד תחת יד ורגל תחת רגל. הגמרא (ב"ק פד, א) מסבירה שהכוונה היא לתשלום ממון. ודאי שחכמים הסבירו מהי הכוונה האמתית של התורה, אך נשאלת השאלה: למה התורה כתבה באופן כזה שאנשים יכולים לחשוב שחכמים שינו את התורה ובאמת התורה מתכוונת כפשוטו לפגוע באבר של המזיק! למה לתת פיתחון פה לאנשים שרוצים לטעון כך? התשובה היא שלתורה הייתה מגמה לכתוב כך. למרות שבסופו של דבר יש כאן תשלום ממון, התורה כתבה כך בשביל לבטא את חומרת המעשה. אדם שמזיק באופן כזה עושה מעשה חמור מאוד, בצד המהותי של חומרת המעשה שעשה הוא ראוי לקבל את אותו העונש, אך בפועל נגבה ממנו רק ממון. באותו אופן מבאר הזוהר את התוכחות שבפרשת בחקותי ופרשת כי תבוא. הקב"ה אומר את הקללות בתור אב לבנים שלא רוצה שהם יחטאו, לכן הוא אומר את כל הדברים בחריפות נוראה אך אין כוונתו שהדברים יבואו לידי מימוש בפועל ח"ו. אחר כך, בפועל, הדברים מתרככים. כך גם כשאדם מכה את חברו, בעיקרון מגיע לו עונש של "עין תחת עין" ולכן התורה כתבה את זה כי כך בדיני שמים אבל בדיני אדם הדינים אחרים. כך גם כשנתן הנביא בא לדוד וסיפר לו את משל כבשת הרש (שמואל ב, יב, א-ה), דוד חורץ את דין העשיר ואומר "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת". ולא מובן, אדם עשיר שגוזל כבשה מעני הוא בן מוות?! אם הוא גנב הוא חייב כפל, אם הוא טבח ומכר הוא חייב ארבעה וחמישה, הוא לא חייב מוות! הרי דיני התורה שווים לכולם! אלא שלפעמים אדם עושה את אותה עבירה, אך המעשה שלו כל כך חמור עד שבאמת מגיע לו עונש חמור יותר. כמו שהיה בכבשת הרש שנלקח מהעני כל מה שיש לו. יש סדר ציבורי משותף לכולם ויש דיני השמים. דוד שאומר שהאיש העושה כך הוא בן מוות, הוא פוסק בתור מלך. דוד יכול לפסוק שלא כדין התורה, הוא הולך בדרך אחרת, אולי על פי דיני שמים, והוא יכול לומר שהאיש בן מוות. אם כן, התורה מדברת על העניין העקרוני, עין תחת עין. בפועל חכמים מבארים לנו שהתורה התכוונה לממון. זה המבחן הגדול של אמונת חכמים של אמונה בדברי חכמים במשך כל הדורות. כל התורה כולה בנויה מתורה שבכתב ותורה שבעל פה שצמודות אחת לשנייה ואי אפשר להפריד ביניהם. כך המסורת הנמשכת מדור לדור וזה עניינה של התורה.

ארבעה אבות נזיקין ומעשים טובים

יש בפרשה ארבעה אבות נזיקין: יש מזיק שהוא בכוונה - קרן. יש מזיק שלא התכוון להזיק מתוך רוע, הוא רק הולך בשדה אחר ואוכל להנאתו וכך הוא מזיק - שן. יש מזיק שהולך ובדרך הליכתו הוא מזיק, הוא לא שם לב לכך שהוא מזיק - הרגל. ויש גם מזיק בגרמא, אדם חופר בור ואחר כך מישהו נופל בו. לארבע אבות נזיקין הללו יש שורש ברוחניות. בעולם יש צד של נזיקין כלליים, רוחניים. מי שעושה נזק ממשיך את הכוח הרוחני הזה של מעשה הנזק. התורה מלמדת אותנו שצריכים לדעת להיזהר מהדברים השלילים וכמו שצריך לשמור על הממון שלא יזיק בכל צורות הנזקים האפשריות, כך האדם צריך להיזהר לא להזיק לאחרים - לא בכוונה, לא להנאתו ולא בלי תשומת לב. מאוד מצוי שאדם הולך כדרכו ולא שם לב שהוא פוגע באחרים ומצער אותם מאוד, אדם אפילו לא יכול לבקש סליחה על כך משום שהוא לא יודע שהוא פגע, כמו נזק של רגל. אדם מדבר עם מישהו ותוך כדי הוא 'עוקץ' אותו, השני נפגע והראשון בכלל לא יכול לבקש סליחה כי הוא לא יודע שהוא פגע. התורה מדריכה אותנו שצריכים להיזהר מכל זה.
צריך לדעת שכמו שיש ארבעה אבות נזיקין יש גם ארבעה סוגי מעשים טובים: אפשר לעשות מצווה בכוונה, אדם יכול לעשות מצווה להנאתו, הוא עושה את המצווה ¬בגלל שהוא יודע שיש שכר למצווה והוא רוצה את השכר, יש מצוות שעושים בלי לשים לב, כמצוות שכחה, אדם שוכח עומר ומקיים בכך מצווה גדולה, יכול להיות שהאדם לעולם גם לא ייזכר במה ששכח. באבות דרבי נתן מוזכר שהמצווה הזאת יכולה להיות לא רק בשכחה בשדה, אלא גם אדם שנפל לו ארנק ברחוב ובא עני והרים אותו, הוא קיים בזה את מצוות שכחה. אפילו שהוא לא התכוון, בכל זאת, אם יצאה תועלת ממעשה שהוא עשה, משכחה שהוא שכח, הוא מקבל על זה שכר. מקבלים שכר על הכוונה, ומקבלים שכר גם על מעשה-תוצאה שנעשו ללא כוונה.

אהבת רשעים בישראל
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמות כג, ה). מדובר כאן בישראל "שונאך". ויש לשאול: האם מותר לשנוא אדם מישראל?! גם בציווי על השבת אבדה נאמר "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שם ד), כתוב שצריך להשיב אבדה ולעזור לשונא ולאויב. למה האדם שונא? הרי יש לאו דאורייתא של: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז); התורה צריכה לומר שצריך לקיים מצוות גם לשונאים?! הרי אסור לשנוא. אומרת הגמרא שההסבר לכך הוא (פסחים קיג, ב) שמדובר כאן באדם שמותר לשנוא אותו. הוא עשה עברה ורק אדם אחד ראה אותו. אם שניים היו רואים אותו הם היו יכולים ללכת לבית דין ולהעיד עליו והיו נותנים לו את העונש הראוי ודואגים שהוא יחזור בתשובה, אבל אם רק אחד ראה אותו אסור לו לבוא לבית דין ולספר להם, כי אם הוא יספר הוא נחשב כהולך רכיל ולא יאמינו לו. אבל מכיוון שהוא ראה את האדם הזה עובר עברה הוא חייב לשנוא אותו על העברה. נשאלת השאלה: אם מותר ואפילו מצווה לשנוא אותו, למה צריך לעזור לו? נדייק כאן שהכתוב אומר שמדובר כאן על "שונאך" לא שאתה שונא אותו אלא הוא שונא אותך. הוא שונא אותך בגלל שאתה שונא אותו, אתה כועס עליו בצדק והוא כועס עליך בחזרה. כתוצאה מכך, גם אתה שונא – אלו דברי התוספות בפסחים (שם ד"ה שראה בו). על כך אומרת התורה, שמצווה בשונא כדי לכוף את יצרו (ב"מ לב, ב): אם יש מול האדם חמור של אוהב שלו שצריך לפרוק ולידו חמור של השונא שצריך לטעון, למרות שבדרך כלל קודם פורקים ואחר כך טוענים, במקרה הזה מצווה קודם לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו. בגלל שיש בשנאה חלק קטן של חיסרון, צריך להתגבר ולכוף את היצר.
הרמב"ם בסוף הלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, יד) אומר על ההלכה הזאת, שלמרות ששונאים את האדם הזה בצדק מפני שהוא עשה עברה, בכל זאת הקב"ה רוצה לשמור גם את נפשם של הצדיקים וגם את נפשם של הרשעים והפושעים בישראל כי נפשם של כל ישראל חביבה עליו. הרשע כאן עשה עברה מסוימת, הוא לא עבר על כל התורה כולה, לכן, אמנם יש מצווה לכעוס עליו ולשנוא אותו אך עם זאת יש מצווה להציל אותו. יכול להיות שהוא מסתכן אם הוא יישאר בודד באמצע הדרך. לכן יש מצווה לעזור לכל אחד בין אוהב ובין שונא ואפילו להקדים את הרשע. זו עמדה חינוכית גדולה מאוד, צריך ללמוד מכאן גם למקרים אחרים. אם מישהו ראה אדם שצריך עזרה ונמצא במצוקה, גם אם צריך לכעוס עליו כי הוא לא מקיים את המצוות בשלמות, כשהוא נמצא במצוקה צריך לעזור לו ולא לומר שמכיוון שהוא רשע לא עוזרים לו. לא מדובר על אדם שח"ו פרש מהאומה הישראלית והלך בדרך אחרת. כל עוד האדם עדיין קשור, אפילו אם הוא לא מקיים את המצווות, יש מצווה לעזור לו. כל ישראל צריכים לעזור אחד לשני.

מצוות הלוואה מאחדת את ישראל
בפרשה שלנו יש מצווה נוספת: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב, כד). המהר"ל מרחיב את ההסבר למצווה לא לקחת נשך ולתת הלוואה. על המילים "אם כסף", דרשו חז"ל שציווי זה הוא אחד משלושה מקומות שנאמר בתורה "אם" והכוונה בהם היא לחובה למצווה ולא רק לרשות (מכילתא שמות יט, ד"ה אם כסף; רש"י כאן). אם כן, למה התורה השתמשה בלשון כזאת ולא אמרה בלשון מפורשת של מצווה, אלא שהתורה רוצה להגיד לנו שאמנם יש כאן ציווי אבל ההלוואה צריכה להיות מתוך רצון של האדם. הלוואה לא נותנים רק בתור מצווה, הלוואה נותנים כי הלב של האדם צריך להיות לב טוב, הלב צריך לרצות את זה ולא רק בגלל שזו מצווה של ה'. קיום המצוות שבין אדם לחברו רק כי ה' אמר הוא לא בריא, הוא חולני. אדם צריך לקיים את המצוות האלו מפני שהוא אוהב את הבריות בטבע שלו והתורה מצווה לגלות את הטבע הפנימי. הטבע הבריא של האדם צריך להיות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). את מצוות הצדקה צריכים לעשות בגלל שמרגישים קשר לשני, בגלל שאי אפשר שלא לעזור לשני. מצוות ההלוואה היא המצווה שמאחדת את עם ישראל לעם אחד, אחד מלווה לשני מפני שיש קשר ביניהם, זה מלווה היום וזה מלווה מחר, יש הדדיות ועם ישראל הוא אחד. אם ח"ו אדם רוצה לקחת ריבית זה חמור מאוד. ריבית היא אחד מהאיסורים החמורים ביותר. לכאורה, הריבית באה בהסכמה של שני הצדדים ובדיני ממונות אדם יכול למחול. אבל התורה מחמירה בחומרת הריבית. ריבית בגימטרייה היא שש מאות ושתים עשרה, איסור ריבית שקול כנגד כל שאר המצוות. למה - כי ריבית פוגעת בערך החשוב של ההלוואה שעניינה לחבר את עם ישראל זה לזה.

קֹדש, קדוש וקדושה
בפרשה יש עוד נקודה שאני רוצה לעמוד עליה על פי דברי הזוהר. הזוהר אומר (שמות קכא, א) שישראל זוכים לכך שהקב"ה רוצה להוקיר אותם יותר משאר העולם. בהתחלה הוא אמר להם "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (שמות יט, ו), ולא הסיר את אהבתו הגדולה עד שקרא להם "וְגוֹי קָדוֹשׁ". ממלכת כוהנים זו מדרגה אחת, זה תפקיד בכיר אך עדיין לא שינוי במהות. כשהקב"ה קורא לישראל "גוי קדוש" זה כבר משהו עצמותי, זו מדרגה אחרת. הזוהר ממשיך ואומר שהקב"ה הוסיף בחיבתו עד שקרא להם "עַם קָדוֹשׁ" (דברים יד, ב). עוד הוסיף עד שקרא להם "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל), זה מעל הכול. אלו מדרגות מדרגות במעלתן של ישראל: כוהנים, גוי קדוש, עם קדוש ולבסוף אנשי קֹדש. יש הבדל בין קֹדש לבין קדוש. קֹדש זה השורש. מציאות של קדושה שהיא דבר לא מבואר. הנזיר אומר (הקדמה לאורות הקודש) שהמושג של קדושה לא קיים בפילוסופיה שעוסקת בשכל האנושי, היא לא מכירה את המושג הזה הוא מעל השכל. קדש הוא השפע האלוקי העליון והבלתי מושג במושגים אנושיים של שכל, זה משהו יותר גבוה מזה. המקור הוא הקדש. קדש אלו אותיות השרש ק, ד, ש. הקדש מתפשט ונהיה קדוש התווספה הוו. מתוך המדרגה הזאת מתפשטת מדרגה נוספת קדושה, נוספה האות הא. האות וו היא כמו צינור מלמעלה למטה, והאות הא היא התפשטות, כמו שאמר עליה המהר"ל שהיא ארבע צדדים ומרכז, כלומר התפשטות השפע לכל הצדדים... קיימות מדרגות מדרגות.
אומר הזוהר (שם), שנאמר "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" ונאמר "עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ". למה לא נאמר גם בפסוק השני "לי" - אלא קֹדש זה לעילא ולעילא, ולכן כתוב "לִי". עם קדוש הוא הופעה של השכינה, ככתוב "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיהו ד, ג), לא קֹדש אלא קדוש. יש מדרגות מדרגות בהופעה, יש מדרגות עליונות נישאות ויש ההתגלות. כמובן שגם ההתגלות היא מדרגה עליונה שלא כל אחד יכול להשיג. כתוב "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג), זו מדרגה עליונה, ולכן כתוב "כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ" זר שאכל קדש יאשם, מי שאוכל קדש בשגגה צריך להביא קרבן אשם (ויקרא ה, טו).
"לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (יה"ר שלפני הנחת תפילין), יש שנהגו לומר את הביטויים האלו לפני הנחת תפילין ולפני עוד כמה מצוות. אמנם לא כולם רגילים, הנודע ביהודה התנגד לאמירה הזאת (מהדו"ק יו"ד, צג), ועדיין כולם מכירים את המושג. אז מה זה "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - יש "קודשא בריך הוא", ויש "שכינתיה": ריבונו של עולם למעלה למעלה, והשכינה היא ההופעה שלו בעולם, ההתגלות מופיעה כשאנחנו עושים את רצונו. כשאנחנו קוראים קריאת שמע הקב"ה מתגלה בעולם, אנחנו מניחים תפילין של היד ושל הראש ואין לכך שום משמעות חוץ מכך שריבונו של עולם ציווה לעשות זאת. אם אדם אוכל אין כאן משמעות שיש בורא עולם, אמנם מי שמתבונן לעומק יבין שגם כאן יש התגלות של הקב"ה אבל זה לא גלוי. תפילין וציצית מבטאים שיש מציאות של ה', זו הופעה של השכינה. אנחנו מחברים את ההתגלות הזאת עם מקורה. זה עניינה של המצווה, דו צדדיות, אנחנו פונים אל ריבונו של עולם ורוצים לעשות את רצונו, והוא מופיע על ידינו כשאנו עושים את רצונו, כאילו יש כאן מפגש בין הרצון שלו לרצון שלנו. זה חיבור שמחבר את העולם אל מקורו, חיבור של קודשא בריך הוא ושכינתיה. בירושלים בבית המקדש מופיעה קדושה אלוקית. יש גדר של קודש ויש גדר של קדושה. עם ישראל נקרא קדוש. אחריות גדולה וזכות גדולה, אנחנו שייכים לעם קדוש, ולא רק עם קדוש אלא גם אנשי קדש, מדרגה גבוהה עוד יותר. ממלכת כוהנים, עם קדוש, גוי קדוש ואנשי קדש. "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג). ממילא, למעשים שאנחנו עושים יש משמעות של קדושה. כל מעשה, כל דבר שאדם עושה, הוא מבטא את המשמעות הפנימית שלו. עלינו לזכור את העניין המיוחד הזה.
בפרשה התורה מדברת על עם קדוש, והתורה מדברת גם על ארץ ישראל. בסוף הפרשה (שמות כג, לג) כתוב שאסור לתת לזרים להיות בארץ. הארץ הזאת היא רק שלנו, ארץ ישראל היא ארץ ה'. ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ירושלים היא מקום קדוש ובכל הארץ מתפשטת קדושתה של ירושלים. עם קדוש וארץ קדושה מחוברים עם ריבונו של עולם, עם התורה הקדושה.

מחצית השקל מאחדת את ישראל
השבת קראנו את פרשת שקלים. בתחילת פרשת שקלים התורה אומרת: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל, יב-יג). צריכים לספור את ישראל וכדי שלא יהיה בהם נגף צריך לספור אותם בצורה מיוחדת שכל אחד ייתן מחצית השקל. במבט הראשון נראה שזוהי עצה איך לפקוד את בני ישראל באופן שלא יהיה נגף. במבט עמוק יותר, זה לא רק עצה כיצד להינצל מהנגף על הפקידה אלא הצלה של ישראל מכל הצרות.
נסביר רעיון זה. צריך לדעת, כשאדם יוצא מחוץ לסדר הרגיל אז יש סכנה ואז הוא צריך להיזהר. המהלך בדרך יחידי בלי לוויה והוא מפחד, חז"ל נותנים לו עצה שיעסוק בתורה (עירובין נד, א); ההבנה הרגילה היא שהאדם יעשה מצווה, יהיו לו זכויות ובזכות זה הקב"ה יגן עליו. הפירוש הזה ודאי נכון, אבל המהר"ל (תפארת ישראל, סב) מפרש באופן הרבה יותר עמוק. אומר המהר"ל שכאן אנחנו לומדים מה עניינה של התורה. אם אדם הולך בדרך ומפחד, היינו אומרים לו לקחת אתו פלאפון ואם תהיה בעיה שיתקשר, ככה הוא לא יהיה לבד ויהיה ניתן לעזור לו אם יהיה צורך כי להיות לבד זה מסוכן. כלומר הפיתרון הוא שהאדם יהיה פחות בודד, והדבר שיכול לגרום שהוא לא יהיה בודד זו התורה. התורה היא מקור העולם, התורה נותנת את הקיום לכל המציאות כולה וכשאדם עוסק בתורה הוא לא לבד, הוא עם המקור שמקיים את כל המציאות. אותו דבר אומר המהר"ל על דברי הגמרא (עירובין שם) שהחש בראשו יעסוק בתורה. גם כאן הפירוש הפשוט הוא שהאדם יעשה מצווה חשובה וכך תהיה לו סייעתא דשמיא והוא יתרפא. מבאר המהר"ל שיש כאן טעם עמוק יותר, התורה היא המקור של הרפואה וכל קיומו של אדם הוא מהתורה. כשאדם עוסק בתורה, ממילא הבריאות שלו מתחזקת כי החולי בא מניתוק ממקור החיים והבריאות. כשאדם יחזור למקור הבריאות הוא יהיה בריא. אם כן, הבדידות היא סכנה והעצה היא לא להיות מנותק. כך גם מחצית השקל מחברת את כל ישראל להיות עם אחד, לא כל אחד עובד את ה' לבד, עובדים ביחד וכולם מביאים קרבן אחד, קרבן תמיד בבוקר ובערב. זה עושה את כל ישראל מאוחדים וזה מגן על כל אחד, הוא כבר לא פרט בודד בפני עצמו, הוא חלק מהכלל כולו. זה עניינה של המצווה הזאת. כל אחד הוא חלק וביחד כולם שלמים. האחדות הזאת נותנת את כל הביטחון וכל הבריאות וכל סילוק הפגעים שיכולים להיות - כך לא יהיה נגף.
חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה מה זה מחצית השקל (במדבר רבה יב, ג). קצת פלא, מה יש כאן להתקשות? הרי כל אחד יודע מה זה מחצית השקל. בהתחלה חשבתי שזה מזכיר את הרב צבי יהודה שלא הבין בכסף, ואדם כזה כמו משה לא יודע מה זה מחצית השקל. אך המדרש אומר שהקב"ה הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. כאן צריך להבין, אם משה התקשה במחצית השקל מדוע צריך להראות לו מטבע של אש שמתחת כסא הכבוד שיראה לכולם? הרי כסף הוא לא דבר כל כך מכובד שצריך להיות מתחת לכסא הכבוד? כמו הסיפור על חסיד אחד שבא לרֶבי מקוצק ואמר לו שהמצב הכלכלי שלו קשה מאוד; יש לו ילדים קטנים ואין להם מה לאכול, יש לו ילדים גדולים שצריכים להתחתן והמצב מאוד קשה. הרֶבי שאל אותו מה הוא רוצה, והחסיד חזר לתאר את הקשיים, הרֶבי שאל שוב והחסיד בסוף אמר לו שהוא צריך כסף. ברגע ששמע את זה הרבי אמר לו: "כסף?! טפו!"... אותו חסיד מאותו היום כבר לא יכול היה לראות כסף... מה שהרבי מקוצק רוצה לומר הוא איך אדם רוצה כסף. צריך לרצות תורה, צריך לרצות קודש, והמדרש אומר שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש מתחת לכסא הכבוד?
אלא שהקב"ה הראה למשה את התפקיד של מחצית השקל. כשכולם יתנו את מחצית השקל עם ישראל יישא את כבוד ה' בעולם, כסא הכבוד יופיע בעולם. מתחת לכסא הכבוד נמצא מחצית השקל, מחצית השקל הוא זה שמחזיק את הכסא, כסא הכבוד מופיע בעולם בזכות שכל ישראל מאוחדים ועובדים את ה' ביחד. כבוד ה' מתגלה בעולם באחדות.

היחס הנכון לרשעים
ואם נשאל: אבל בעם ישראל יש כל כך הרבה גוונים, יש אנשים שכל כך מרוחקים מתורה ומצוות, יש אנשים שמקולקלים מאוד במידות, איך אפשר שכולם יהיו ביחד - אולי היה כדאי לקבל מחצית השקל רק מהצדיקים, משומרי התורה והמצוות ולא מהאנשים הרחוקים. אכן צריך להבין שכל ישראל הם מציאות אחת. גם אנשים רחוקים מאוד הם חלק מאיתנו. יכול להיות שהם החלק של הציפורניים שברגליים. אנשי הקודש הם הלב, אנשי התורה הם המוח, יש כאלה שהם כתפיים, ויש כאלה שהם ציפורני הרגליים, המקום הכי נחות והכי פחות, אבל גם אותם צריך. לא כדאי להיות בעל מום לא כדאי להיות חסר אצבע או ציפורן אפילו לא בקצות הרגלים. ר' מנחם מנדל מויטבסק אומר שסוד הירידה של הדור הוא בגלל שמבזים את הרשעים. מה רע בביזוי הרשעים - להפך, זה טוב כדי שלא ילמדו ממעשיהם. אלא שהוא אומר שאדם המבזה את הרשעים מנתק את עצמו מכלל ישראל, אין לו מקור של יניקה כי מקור היניקה הוא מכלל ישראל, וכשאדם מזלזל בחלק מעם ישראל, גם אם זה החלק הלא טוב בעם ישראל, הוא מתנתק מכלל ישראל. התנתקות מחלק מהכלל זה התנתקות מהכלל כולו. כל ישראל הם אחד וכשאדם מבזה חלק הוא מבזה את הכול, אי אפשר לנתק בין החלקים. לכן, אדם שמבזה את הרשעים מפסיד את הקשר אל הכלל, ואדם שמתנתק מהכלל לא מקבל שפע, השפע לכל יחיד עובר דרך הכלל.
ביקורת מותר לומר, תוכחה מותר ואפילו מצווה כשזה מועיל, אבל זה רק כשהאדם מרגיש שהוא מבקר את מי שהוא חלק ממנו. מותר לבקר, מותר לומר להם שצריך לתקן, אבל סתם לדבר דברים לא טובים ללא תועלת אסור. כשאנחנו רוצים למנוע את ההשפעה שלהם אפשר להגיד את הביקורת. הדרך לומר אותה היא ההמשך בדברי הזוהר (שמות קכב, א); הזוהר אומר שמכיוון שישראל נקראים קדש אסור לאדם לקרוא לחברו בשם גנאי ואסור לכנותו בשם. עונשו של העושה כן רב "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהילים לד, יד), נצור לשונך מלהביא רע לעולם. המכנה בשם אחרים נתפס בעצמו בזה, ומי שמכנה את חברו רשע מורידים אותו לגיהנום, חוץ מעזי פנים בתורה שאותם מותר לקרוא רשע. הזוהר מביא הערה חשובה. האומר לחברו שהוא כ רשע לא אומר בכך שהוא רשע, אלא שמעשיו כמו מעשים של רשע. ראיה לכך "הָיָה ה' כְּאוֹיֵב" (איוב ב, ה), אילולי ההסבר הזה לא היה נשאר זכר משונאיהם של ישראל ח"ו, הקב"ה לא אויב אלא כ אויב. הזוהר ממשיך ומביא כמה דוגמאות לכך. ככה צריך תמיד להתנסח. אם ראינו אנשים שנוהגים שלא כהוגן, צריכים לבקר את המעשים שלהם אך לא את האדם עצמו. המעשה הוא רע, הוא מעשה של רשע, ההתנהגות הזאת היא כמו של רשע. אבל לא לכנות את האדם בעצמו בתואר כזה - ישראל הם עם קדוש.
אנחנו נכנסים עכשיו לחודש אדר, משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, א). זה החודש האחרון של זמן חורף וכל מה שהחסרנו במשך הזמן צריך להשלים עכשיו. להפוך את התקופה הזאת לתקופה של שקידה מיוחדת, עם פורים ועם כל השמחה, ודווקא בגלל השמחה, שהשמחה תהיה שמחה של תורה, שמחה אמתית. שנגיע לסוף הזמן בתנופה כזאת שלא יהיה אפשר לעצור, שהתנופה תמשיך עד סוף בין הזמנים, כמו שבריצה אדם לא יכול לעצור בבת אחת אלא הוא חייב להמשיך עוד קצת... אני רוצה גם לבקש וגם לאחל, שכולנו נעשה מאמצים משותפים שהחודש הזה יהיה עוד יותר חזק מכל החודשים שהיו, שהשמחה תהיה שמחה פנימית של תורה, שמחה מחברת ומאחדת מאוד, ושנזכה לעלות במעלות הקודש. ולהגיע אחר כך לראש חודש ניסן, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל (ר"ה יא, א), שלפחות מצדנו לא יהיה שום עיכוב בעניין הזה. חזק ונתחזק.




^ 1.. שנת תשע"ב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il