בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה, חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות - כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

undefined

שבט תשע"ב
5 דק' קריאה
איסור טריפה
בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר: "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא). אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חיית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה
בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף
הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).
נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).
להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש - סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה
שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?
תשובה:
מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה - טרף, ומה שלא קבעו כטרף - אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא). וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט
כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם - אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות
מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.
ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות - סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה
שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.
הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.
למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב - הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות
המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה - יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקלו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.
אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי משכורת של שנה שלמה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.
אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתרה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות - גלאט חלק וכשר
למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.
למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל
בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה
על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il