משה רבנו וקשיי הגאולה

ספר שמות
בלשונו של הרמב"ן 1 , נקרא ספר שמות: "ספר הגאולה". ספר בראשית הוא ספרם של יחידים, ספר האבות, ובעקבותיהם שנים עשר השבטים, כמשפחה. בספר שמות פוגשים אנו בהופעה ראשונה של עם: "הנה עם בני-ישראל" 2 . ממילא, גם ההנהגה האלוקית שונה, הנהגה המתאימה לעם, בהופעה ובגילויים אלוקיים גדולים ומרשימים יותר מאלו שפגשנו בספר בראשית. בספר בראשית, מתגלה הקב"ה לאבות בהנהגת שם ש-די, ואילו אל בני ישראל, מתגלה הקב"ה בשם המפורש, שם הויה 3 .

משה רבנו
אחר הופעת עם-ישראל כעם, מתעורר הצורך לגאול את עם-ישראל מגלות מצריים. לצורך כך יש צורך בגואל אשר יקום מתוך העם. כיון שמתחדשת הופעה של משפחת יעקב כעם חדש, נולד הצורך לחידוש המציאות, ולגאולת ישראל ממצרים.
לידתו והופעתו של משה רבנו, היא בדרך ניסית. כביכול, נסוגה המציאות הטבעית מפני הצורך להצמיח את גואלם של ישראל. לפיכך, יוכבד, בת מאה ושלושים שנה 4 , הופכת ל"בת לוי" 5 , מחדשת נעוריה, כדי ללדת את משה רבנו. זו גם הסיבה לכך ששמה של יוכבד לא מוזכר בתורה, בהיותה טפילה ומתבטלת כלפי יעודה הגדול: הולדת גואלם של ישראל 6 .

משנולד משה, מייד ניכר כי לא ילד רגיל בא לעולם - "ותרא אותו כי טוב הוא" 7 . חז"ל מציעים חמישה פירושים להבנת המייחד את משה רבינו:

חז"ל מבקשים להגדיר את המיוחד במשה רבנו:
טוב: תינוק בריא וחזק, שופע בריאות ויופי, שלמות גופנית 9 , הניכרת על הילד מייד עם היוולדו.
טוביה: בשם זה, מכירים רואיו של משה הילד, כי שלמותו הגופנית אינה רגילה, זוהי שלמות המחוברת בשם ה', האור הזורח על פני הילד, אינו אור רגיל, אצילות אלוקית זורחת עליו.
הגון לנביאות: מתוך ההכרה באור האלוקי הזורח על פני הילד, מגיעה ההכרה כי יש בילד זה תכונות רוחניות מיוחדות, הוא נועד לגדולות: ראוי לנבואה.
נולד מהול: מדרגתו הרוחנית הגבוהה של הילד, אינה מצטמצמת רק לתחום הרוח, היא פורצת ומשפיעה גם על צדדיו הגשמיים, מזככת אותו, ומתקנת את כל תאוותיו ונטיותיו הגשמיות. במקום המסמל יותר מכל מקום אחר בגוף האדם את הנטיות הגשמיות הנמוכות, מוצאים אנו אצל משה תיקון, עוד מלידתו, ללא צורך בתיקון חיצוני מאוחר יותר.
נתמלא הבית אורה: אם עד כה עסקנו בשלמות הגשמית והרוחנית של משה רבנו כאישיות נפרדת מן הסובב אותה, בא הפירוש החמישי, ומעניק לנו את קצה החוט בהבנת הכשרתו של משה רבנו כגואל. האור הרוחני שעל פני משה, אינו מצומצם למשה, אור זה הוא אור פורץ מטבעו, המבקש להשפיע אור על כל הסובב אותו!

בהמשך גידולו של משה, מוצאים אנו כי דווקא בת פרעה, מחליטה לקחת את התינוק הבוכה, ולפרוס עליו חסותה מן הסתם, היו לה כמה תחומי התעניינות נוספים, ופחות כובלים מאשר לגדל ילד זר, יהודי, נגד מצוות אביה. אולם, גם כאן, פוגשים אנו בהנהגה הניסית, המכריחה את המציאות לסוג בפני גואלם של ישראל.

בטרם תיפגש בת פרעה עם גואלם של ישראל, חייבת היא להזדכך מסביבתה המקולקלת בבית פרעה. על-כן, לפני פגישתה עם משה רבנו, היא יורדת לטבול מגילולי בית אביה 10 . באופן דומה, מוצאים אנו אצל יתרו חותן משה, שגם הוא, כהכנה לפגישה עם הגואל, צריך לפרוש מעבודה זרה, ולהיות עקב כך מנודה בקרב בני עמו 11 .

משה גדל, ויוצא אל אחיו. כבר מתחילת הופעתו, מתגלה הוא כמנהיג וכגואל. "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויך את המצרי ויטמינהו בחול" 12 . משה רואה את המציאות הקשה שבה נמצא עמו, ואין הוא מסוגל לחשות, אדישות ועמידה מן הצד לנוכח המתרחש נוגדת את אופיו.
מאוחר יותר, יפגוש משה שני אנשים עבריים נצים: מאבק בין מחנות, פילוג בעם. גם כאן, אין משה נשאר אדיש, הוא חפץ בתיקון העוול, אולם הנצים אינם מעונינים בפיוס אותו מציע משה, ומשה, בהבנה חודרת של מנהיג לומד להכיר את שורש הסיבה המונעת את ישראל מלהיגאל- "אכן נודע הדבר" 13 , התברר מדוע שרויים ישראל בגלות ואינם נגאלים. פירוד, שנאת חנם, ובעלי לשון הרע שבהם, הם המעכבים העיקריים לגאולה 14 .

למדין בורח משה שלא בטובתו, ושם פוגש הוא את מי שעתיד להיות חותנו, את יתרו. כאן, מספרת לנו התורה שעל משה רבנו הוטלה עבודת ההשגחה על צאן יתרו-"וינהג את הצאן אחר המדבר" 15 . לשם מה חשוב סיפור דברים זה? מדוע לא תדלג התורה על פרטים אלו הנראים כלא חשובים, ותפתח במעמד ההתגלות אל משה בסנה? אולם למעשה, זו הקדמה חשובה ביותר להטלת שליחות הגאולה על משה. יש לבחון את משה רבנו, האם באמת מסוגל הוא להנהיג כיאות את עם בני ישראל, צאנו של הקב"ה. רק אדם המלא בלבו אהבה ומסירות נפש לכל ברייה, יוכל לאהוב כראוי ולמסור את נפשו על הנהגת עם-ישראל. ואכן, משה רבנו עומד במבחן, ומגלה רחמים רבים על צאן יתרו כמבואר במדרש:


אחר שמתברר כשרונו של משה רבנו להנהיג את עם ישראל, מתגלה אליו הקב"ה בסנה, ומטיל עליו את שליחות הגאולה. משה רבנו אינו רודף אחר התפקיד המכובד, אדרבה, הוא מנסה ככל יכולתו להתחמק ממנו: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים" 17 . ובכך, מגלה נדבך נוסף באישיותו, נדבך הכרחי למנהיג המובחר בישראל- ענווה גדולה, ובריחה מן השררה 18 .

קשיים בדרך הגאולה
את דברי משה רבנו: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים" 19 , מחלקים חז"ל לשתי טענות מרכזיות:
"'מי אנכי', אמר לפניו: ריבונו של עולם היאך אני יכול להיכנס למקום לסטים ולמקום הורגי נפשות? הוי 'מי אנכי כי אלך אל פרעה'. 'וכי אוציא את בני ישראל', מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם?" 20
חז"ל, מציגים שני מכשולים מרכזיים בדרך גאולתם של ישראל, מכשולים אליהם נותן לבו משה רבנו:
א. קושי מציאותי - כיצד נוכל להתמודד עם כוחה ועצמתה של מעצמה כמצריים?
ב. חוסר זכות - מצבם הרוחני של עם-ישראל הוא בשפל המדרגה. לכן, שואל משה רבנו: באיזו זכות יהיו ראויים להיגאל?

לא בכדי דרשו חכמינו את דברי משה באופן זה. תשובותיו של הקב"ה על שאלתו, מעידות על תוכן השאלה. הקב"ה עונה תחילה: "אהיה עמך" 21 , "אינו אומר אהיה עמך אלא למי שהוא מתיירא" 22 . בכך, משיב הקב"ה על הטענה הראשונה שבפי משה רבנו. ועל טענתו השניה משיב הקב"ה-"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" 23 . לא מכוח זכות ההווה נגאל עם-ישראל, אלא מכוח זכויותיו העתידיות, מכוח התוכניות האלוקיות המיועדות בעתיד לעם-ישראל.

אולם, לא במהרה משתחרר משה רבנו מספקותיו בדבר היכולת והזכות של ישראל להיגאל. מאוחר יותר, "מפקפק" משה בקביעה האלוקית-"ושמעו לקולך" 24 , ושואל: "והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי" 25 . טענתו של משה היא: גם אם אני אאמין בכוחו של עם ישראל לגבור על אויביו, וגם אם אאמין בזכותו, הרי העם לא יאמין.

בצד אחד, יימצאו תמיד הספקנים הנצחיים, אכולי הייאוש, שיקבעו כי הקשיים המציאותיים הם בלתי נסבלים, ואין כל דרך לגבור על המעצמה המצרית. ומנגד, יהיו לעולם אותם "צדיקים גדולים", אשר יקבעו נחרצות כי לא ייתכן שדור מקולקל כזה יהיה זכאי להיגאל. לדידם, ודאי הוא שכל עוד שקוע הדור במ"ט שערי טומאה, לא הגיעה עדיין עת גאולה. כאן, מקפיד הקב"ה על משה רבנו, ונותן לו אותות, הרומזים לו על הקפדה זו. האות הראשון הוא אות המטה ההופך לנחש-תנין 26 . הנחש הוא סמלה של לשון הרע 27 , הוא המפתה את חוה בלשונו הרעה לחטוא ולאכול מעץ הדעת. בכך, רומז הקב"ה למשה כי הפריז בדברו לשון הרע על עם-ישראל.

התנין הוא סמל כוחו של פרעה מלך מצריים 28 , משה רבנו נרתע לאחוריו מפני פחדו מעצמת התנין. אולם, הקב"ה אומר למשה: אל תירא, שליחותך היא מכוחי, ואני הוא הנותן כוח ועצמה בתנין, אחוז בזנבו, וראה כי ייהפך למטה בכפך, כי כוחו ועצמתו של התנין, בצו ה' הם תלויים. באות זה, אמור משה רבנו להמחיש לעם את מקור כוחו ועצמתם של ישראל ושל מצריים, ובכך להסיר את הספק הבא מחמת החשש מפני הקשיים המציאותיים הבאים מן ההכרה בכוחה ועצמתה של האומה המצרית.

באות השני, תוקף את משה נגע הצרעת. כאן, מקבל משה רמז מפורש, וברור יותר, על הקפדת הקב"ה בגין אמירת לשון הרע על עם-ישראל. הצרעת היא מחלתם של מוציאי שם רע, ומספרי לשון הרע 29 . הקב"ה אומר למשה: ראוי היית ללקות בצרעת על דבריך כנגד עם-ישראל.
אולם, רמז נוסף יש בצרעת: הצרעת במקורה, היא מחלה רוחנית, הנובעת מטומאה השרויה על הצרוע, טומאה המחייבת אותו לפרוש מכל מחנות ישראל 30 . כנגד הסבורים כי מצבו של עם ישראל הוא בשפל רוחני, כמצבו של הצרוע, מדגים משה רבנו באות השני, כי הצרעת שמפניה חושש עם-ישראל, אינה כצרעת רגילה, המצב הרוחני השפל, הוא חיצוני, בגדר מחלת עור חיצונית ותו לא, אשר די לרפואתה בהכנסת היד לחיק. עם-ישראל בפנימיותו מתוקן הוא מכל טומאה ונגע. כל הקלקולים הנראים לעין הם חיצוניים, קלקולים שנדבקו בעם-ישראל מכוח שנות הגלות הארוכות בבחינת "וירעו אותנו המצרים", שעשו אותנו רעים 31 , אולם אין אלו קלקולים מהותיים הנוגעים בנשמת האומה. ולכן, גם אם נראה לעין כי ישנם קלקולים רבים בעם-ישראל, יש לידע כי אלו קלקולים חיצוניים אשר במחי יד ייעלמו.

ואם גם לאות השני לא יאמינו, בא האות השלישי המסכם, בהפיכת מי היאור לדם ביבשת. באות זה מבקש הקב"ה לסתור את טענות הספקנים שבעם-ישראל, אלו שעדיין לא השתכנעו עד כה, וקובע כי יש בכוחו של הקב"ה להפך את המציאות הטבעית, להפוך מים חיים לדם ביבשת, וכשם שיוכל הקב"ה להפוך חיים למוות, ומים לדם, יוכל לחזק את החלש ולהחליש את החזק, ולמלא כוחות רוחניים גם ברחוקים מן הקדש. ומכאן פינה ויתד לגאולה העתידה, אשר גם בה ירבו ספקנים. מהם יאמרו- אין ביכולתנו לגבור על המציאות הקשה, כוחנו הצבאי דל לעומת אויבינו הרבים. ומהם יאמרו- חוטא הוא הדור, שרוי הוא במ"ט שערי טומאה, לא זכאי הוא שתבוא גאולה בימיו. ועל כולם נענה: ה' אלוקינו א-ל כביר. הוא הנותן כוח לעשות חיל, ברצונו נתן כח באומות, וברצונו ייהפך מציאות, ישנה סדרי טבע, ייטול כוח זה מהם, וייתנו לעם-ישראל. וכלפי הממעיטים בערכו של דור הגאולה נענה: הסו דילטורין! עם ישראל זך וטהור, ואפילו ריקנין שבו מלאים מצוות כרימון 32 , וכל הקלקולים אשר רואות עיניכם חיצוניים הם, מחזה תעתועים אשר כעשן כליל יחלוף עם בא עת גאולה.

אהיה אשר אהיה
לאחר שמקבל משה את כל התשובות לכל הספקות בדרך הגאולה, בפיו שאלה נוספת: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" 33 . כמובן, אין כאן התעניינות בכינוי סתמי של הקב"ה. את תוכן השאלה, יש להבין כבקשה להבנת משמעות ההתגלות האלוקית בעת גאולה, אופייה, ותוכנה. והתשובה - "אהיה אשר אהיה" 34 . בדברי חז"ל, מוצאים אנו ג' פירושים למשמעות שם זה:

"אמר ר' אבא בר ממל... לפי מעשיי אני נקרא, פעמים שאני נקרא בא-ל שדי, בצבא-ות, באלקים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים , וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבא-ות , וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל ש-די , וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה' ... הוי אהיה אשר אהיה, אני נקרא לפי מעשיי" 35 .
למעשה, אומר הקב"ה למשה שאין שם קבוע, אין תוכן ואופי מיוחד לכל ההתגלויות האלוקיות, מאחר ואופי ההתגלות משתנה לפי צורך הזמן, האדם, והמקום. לעיתים אתגלה כגיבור מלחמה, ולעיתים כאב רחום. לפיכך,אהיה אשר אהיה, התגלותי, תהיה לפי התוכן הראוי לכל מצב שיהיה.

"ר' יעקב ב"ר אבינא בשם ר' הונא דצפורן אמר: אמר הקב"ה למשה, אמור להם בשעבוד זה אהיה עמהם, ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם. אמר לו: וכך אומר אני להם? דיה לצרה בשעתה!, אמר לו: לאו, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם, לך אני מודיע, להם איני מודיע" 36 .

המילה 'אהיה' היא בלשון עתיד. לעתים רבות, תוקפות את האדם השרוי בגלות, וסובל את לחץ משעבדיו ומעניו, שאלות קשות: מהי תכלית כל הייסורים? היכן רואים אנו הנהגה אלוקית בכל העובר עלינו? שאלות מעין אלו, מוצאים אנו תדיר אצל ניצולי השואה, אשר בקשו להבין את תוכן ההנהגה האלוקית בזמנים הקשים אותם עברו. שאלות אלו מבטאות את תוכן שאלת בני ישראל במצריים "מה שמו?" - באר לנו משה רבנו את ההנהגה האלוקית שאנו חוזים בעינינו לעת הזאת! והתשובה האלוקית לכל השאלות הללו היא: "אהיה". אין להביט בתקופת גלות ושיעבוד על קשיי הרגע. יש להבין, כי כל הצרות אותן עובר עם-ישראל הן בונות בו כוחות מיוחדים, כחלק מהכשרתו לגאולתו, ולגאולת עולם, דרכו. בעת הגלות לא יוכל המתבונן להבין את תפקיד הקשיים אותם הוא עובר, אולם לעת גאולה יובן כי כל צרה, תכלית הייתה לה, וכל קושי הביא ברכה. ולפי גודל הצרות, כך תגדל ותאיר הגאולה. זוהי התשובה האלוקית, האמיתית, היחידה לשאלת פשר ההנהגה האלוקית בעת גלות- "אהיה". לא תובן הנהגת הגלות אלא במבט רחב, המרחיק ראות אל העתיד הגדול הצפוי לעם, עתיד אשר מכריח הכנה מרובה, אשר לעיתים קשה היא וממפרכת. אולם, כאשר יבין האדם כי תכלית גדולה יש לייסוריו, ילמד לשמוח בהם, ולקבלם באהבה.

"אמר רבי ענניאל בן רבי ששון: אמר הקב"ה לכשאני מבקש אחד מן המלאכים שהוא אחד משלישו של עולם פושט ידו מן השמים ומגעת לארץ... וכשבקשתי ג' מהן עשיתים יושבים תחת האילן... וכשאני מבקש כבודו, מלא כל העולם... וכשבקשתי דברתי עם השמים הסערה... וכאשר אני מבקש, מתוך הסנה" 37 .

ההתגלות האלוקית, יכולה להיות רחבה ומקפת עולם ומלואו, אולם יכולה היא גם להיות מצומצמת ונסתרת. יכול ה' להתגלות בסערה, אולם יכול להתגלות גם בסנה בוער. כללו של דבר: אין אנו נפגשים עם האלוקות בעצמותה, ולפיכך יכולה ההתגלות לפשוט צורה וללבוש אחרת, ואין סתירה בין ההנהגות השונות בהן מנהיג הקב"ה את עולמו. בכל דור מתחדשת הנהגה אלוקית מיוחדת לתקופה ולזמן. בדבר זה מתייחד הקב"ה לעומת כל אלילי השקר, כדברי חז"ל המתארים באריכות את המפגש בין משה ואהרן לפרעה:

"אמר להם בחור הוא או זקן הוא? כמה שנותיו? כמה עיירות כבש? כמה מדינות לכד?" 38 .
פרעה מבקש הנהגה אחת, ברורה, המגדירה חדות את תכונת אלקי ישראל, ומשלא מוצא כזו, מכריז:
"חפשתי שמו בבית גנזיי ולא מצאתי אותו" 39 .
חז"ל מחדדים עבורנו את שורש הטעות של פרעה:
"אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה, לכהן שהיה לו עבד שוטה, יצא הכהן חוץ למדינה, הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות, התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם: לא ראיתם בכאן רבי? אמרו לו: רבך לאו כהן הוא? אמר להם הן! אמרו לו: שוטה! מי ראה כהן בבית הקברות? כך אמרו משה ואהרן לפרעה: שוטה! דרכן של מתים לתבען בין החיים? שמא החיים אצל המתים? אלוקינו חי הוא, אלו שאתה אומר מתים הם " 40 .

פרעה מכיר רק אלילים בעלי הנהגה מסוימת, בלתי משתנית. אלו, בבחינת אלהים מתים, משום שאין בהנהגתם דינמיות, שינוי וחיות, אולם אלקינו, חי הוא, ולכן משתנה הנהגתו ללא הרף, ואין להגדירו בהגדרה מצמצמת כלשהי, אלא: "אהיה אשר אהיה".

עיכובי הגאולה
משה רבנו מגיע אל פרעה למלא שליחות אלוקית לגאול את עם ישראל. אולם, על פניו, נראה מהלך זה, לא רק שלא מקדם את גאולתם של ישראל, אלא אף מעכבה, לא רק שפרעה לא מקל את עולם של ישראל, אלא אף מכביד עולו על עם-ישראל, "תבן לא יינתן לכם, ותכן לבנים תתנו" 41 . כנראה, בא הדבר ללמדנו שכך היא דרכה של גאולה, ומגאולה ראשונה נלמד על הגאולה האחרונה. גם אחר ראשית צמיחת הגאולה, ייתכנו קשיים, וייתכן גם מצב, שבו ייוצרו מצבים הקשים מן המצבים שהיו קודם שהחל מהלך הגאולה. אולם מתוך הכרת סיפור הגאולה הראשונה, נבין כי לא עצירה או נסיגה בפנינו, אלא שלבים בתהליך הגאולה, שלבים הכרחיים בדרך לגאולתנו ופדות נפשנו, ולהתחדשות ימינו אחרית כראשית.

---